בס''ד     פרשות תזריע - מצורע: האם יש צורך בכוונה לנטילת ידיים ולטבילה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (יב, ד - ה), שיש הבדלים הלכתיים בין אשה היולדת זכר לבין אשה היולדת נקבה. בעוד שאשה היולדת זכר טמאה שבעה ימים, ואז יושבת על דם טוהר במשך שלושים ושלושה ימים, הרי שיולדת נקבה טמאה שבועיים, ואז יושבת על דם טוהר שבעים ושבעה יום: ''וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה''.

מדוע יש הבדל בין זכר לנקבה? המפרשים העלו שני הסברים. האבן עזרא טען, שהזמן הלוקח לעובר זכר להיווצר בבטן, קטן מהזמן בו לוקח לנקבה להיווצר, וכדעת רבי ישמעאל, ולכן הטהרה בזכר מועטת. הרמב''ן כתב, שלפי דעת חכמים הסוברים שזמן ההיווצרות לזכר ונקבה שווים, צריך לומר שזמן הטומאה והטהרה שונה כי טבע הנקבה קר יותר מטבע הזכר, דבר המקרר גם את בטן האמא, ומצריך זמן ניקיון רב יותר, שכן דברים קרים זוקקים זמן ניקיון רב יותר. ובלשונו:

''וטעם הכפל בנקבה, או כדברי רבי אברהם על דעת רבי ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל ע''א), אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד, הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ועל כן צריכה ניקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות, כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים.''

בעקבות התורה הכותבת על טהרת האשה לאחר לידתה, נעסוק השבוע בשאלה האם כאשר טובלים במים כדי להיטהר, יש צורך בכוונה להיטהר, או שגם כניסה למים ללא כוונה מועילה. נראה את החילוק בין חולין לטהרות, האם נטילת ידיים לסעודה נחשבת חולין או טהרות, ומחלוקת הראשונים כמה מים צריך כדי שטבילה תועיל.  

טבילה ללא כוונה

הגמרא במסכת חולין (לא ע''א), מביאה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, האם נדה שטבלה ללא כוונת טבילה, יוצאת ידי חובת הטבילה:

לדעת רבי יוחנן, כשם שהטובל ללא כוונה אסור לאכול בתרומה, כך נדה הטובלת ללא כוונה, אסורה לבעלה. לדעת רב, לעומת זאת, אשה זו אמנם אסורה לאכול בתרומה, אך טהורה לבעלה. ועל אף שאיסור אכילת תרומה בטומאה הוא לאו, ואיסור אשה נדה לבעלה הוא חמור יותר ובכרת, בכל זאת כיוון שטבילה זו נחשבת כטבילה לחולין, הרי בחולין אין צריך כוונת טבילה, וכדברי המשנה במסכת מקוואות (ה, ו) שגל שנשפך מהים על אדם וכלים מטהר אותם, למרות שלא הייתה כוונת טבילה.

מהי טבילה ללא כוונה שמועילה לדעת רב? הגמרא כותבת, שלדעת חכמים, כשם שבשחיטה לא צריך כוונה דווקא לשחוט את הבהמה, אבל צריך כוונה לחתוך משהו, גם במקרה זה, האשה לא צריכה כוונה לטבול לטהרה דווקא, אך בכל זאת עליה להתכוון להיכנס למים לצורך כלשהו (כגון לשחות, להנאה וכדומה). לדעת רבי נתן לעומת זאת, כשם שבשחיטה אין צורך כלל בכוונה לשחוט, ואפילו אם הסכין נפל בטעות יוצאים ידי חובה, גם במקרה זה, אפילו אם נפלה למים בטעות, היא יוצאת ידי חובה.

מחלוקת הראשונים

נחלקו הראשונים כיצד לפסוק:

א. הרמב''ם (מקוואות א, ח) פסק להלכה במחלוקת בין רבי יוחנן ורב, כדעת רב, שאין צורך בכוונת טבילה. הוא פסק כך למרות שבדרך כלל הלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב, שכן בגמרא בחולין (שם) רב נחמן בר יצחק פסק כדעת רב, וכן הגמרא במסכת חגיגה (יט ע''א), כותבת כדבר פשוט שלחולין אין צורך בכוונת טבילה כדעת רב, כך משתמע שהלכה כמותו. עוד הוסיף שהלכה כרבי נתן במחלוקתו עם חכמים, שאין צורך אפילו בכוונה להיכנס למים, שכך פוסקים בהלכות שחיטה. ובלשון הר''ן:

''ואמרינן בגמרא, דנדה שנאנסה וטבלה בלא כונה לכולי עלמא אסורה לאכול בתרומה, דטבילת תרומה בעיא כונה, אבל אי טהורה לבעלה או לא איפליגו בה רב ורבי יוחנן... ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מקואות כרב, דאמר טהורה לביתה, ומסתברא כותיה משום דסוגיין מוכח בגמרא דרב נחמן בר יצחק כרב סבירא ליה, ועוד דסוגיין בפרק אין דורשין (חגיגה יח ע''ב) כרב דאמר חולין לא בעו כונה, ולא מדכרינן התם דרבי יוחנן כלל.''

ב. הרשב''א (חולין שם, ד''ה ולעניין) חלק וסבר שהלכה כדעת רבי יוחנן, שיש צורך בכוונת טבילה גם לנדה ולא רק לתרומה, וכפי שבדרך כלל פוסקים הלכה במחלוקתו עם רב. מה עוד, שמדובר במחלוקת בדין דאורייתא, שיש ללכת אחר המחמיר. כך פסק גם הרוקח (סי' שעט), שנימק שבירושלמי (מגילה ב, ה) משמע שרבי חנינא פוסק כדעת רבי יוחנן, ואם כן רב הוא דעת יחיד במחלוקתו עם רבי יוחנן ורבי חנינא.

להלכה

נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד קצח, מח) בפסק ההלכה. השולחן ערוך פסק כדעת הרמב''ם, שאשה אפילו נפלה למים, יצאה ידי חובת טבילה. הרמ''א חלק וכתב שלכתחילה יש לחוש לדעת הרוקח, ולכן אשה שנפלה למים עליה לשוב ולטבול, אך כפי שהעיר הש''ך (שם, נט) ללא ברכה, בגלל דעת הרמב''ם הסובר שכבר יצאה ידי חובה (אלא אם כן כבר הייתה עם בעלה, אז אין לה לטבול).

עם זאת, כפי שהעירו הב''ח ואחרונים נוספים, למרות שהרמ''א לא הזכיר דין זה, יש מקרה בו אפילו לדעת הרמ''א לא יהיה צורך לחזור ולטבול, גם אם לא התכוונה להיכנס למים. כפי שהגמרא (חולין שם) כותבת, במקרה בו חברתה הפילה אותה למים, למרות שלטובלת כלל לא הייתה כוונה להיכנס למים, כיוון שלחברה הייתה כוונה להכניסה למים, די בכך.

טבילת ידיים

כאשר אדם נוטל ידיו לסעודה באמצעות כלי, וודאי שיצא ידי חובה. הגמרא במסכת חולין (קו ע''א) כותבת שלמרות שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן, מה הדין כאשר אדם מפסיק את הנביעה של חמי טבריה באמצעות סכר וטובל ידיו במאגר שהתקבץ לאחר מכן,  מוסכם שאם טבל את ידיו בנביעה, הוא יוצא ידי חובה. נחלקו הראשונים, כמה מים צריך להיות במאגר כדי שהטבילה תועיל:

א. רש''י (ד''ה חמי) והמרדכי (ברכות, רב) סברו, שכדי שטבילת ידיים לתוך כלי תועיל לנטילת ידיים, צריך שיהיה שיעור ארבעים סאה, דהיינו כמות שבה גם טבילה לכל הגוף תועיל לטהרה. פסק זה מבוסס על הגמרא המנמקת שטבילת ידיים במי טבריה מועילה, שהרי אפילו כל גופו יכול להיטהר בהם בטבילה, ולכן קל וחומר שידיו יוכלו להיטהר. משמע, שמדובר בכמות מים שניתן לטהר בהם את גופו. עם זאת, במי מעיין יוצאים ידי חובה גם כאשר יש פחות מארבעים סאה, שכן זו הייחודיות של מי מעיין.

ב. רבינו יונה (שם, מא ע''א בדה''ר) חלק וסבר, שדי שתהיה רביעית מים מקובצים כדי שניתן יהיה לטבול בהם ידיים. ונימק, שמדין תורה אמנם לטבילת כל הגוף צריך ארבעים סאה, אך לטבילת כלים די ברביעית מים, ורק מדרבנן לא רצו לחלק בין גוף לכלי, וקבעו שגם בכלים יש צורך בארבעים סאה. גזירה זו גזרו ביחס לטבילת כלים, שייסודה מן התורה, אך בטבילת ידיים שהיא מדרבנן בלבד, לא החמירו חכמים, וקבעו שדי בטבילה ברביעית כדי לצאת ידי חובה. ובלשונו:

'' דמן התורה אין שום טבילה צריכה מ' סאה אלא טבילת כל גופו בלבד, אבל טבילת כלים די ברביעית בלבד, והוא שיהיו מתכסים הכלים בתוך המים... אלא שחכמים אמרו שלא יהיה חילוק בין טבילת גופו לטבילת כלים, והצריכו הכל במ' סאה... ומדחזינן דטבילת כלים שהיא מן התורה אינה צריכה מ' סאה, כל שכן טבילת הידיים שאינו אלא מדרבנן שדי בשיטבול ידיו ברביעית כיון שמתכסין שם.''

השלכה למחלוקתם תהיה, כיצד להבין את המקרה בגמרא, שהמפסיק את מי טבריה באמצעות סכר יכול ליטול ידיים (לדעת רבי יוחנן, שלא כחזקיה). לדעת רש''י, על אף שאין באותו מאגר ממש ארבעים סאה, כיוון שמאגר זה מחובר למאגר מים שיש בו ארבעים סאה, לכן הטבילה מועילה. לעומת זאת לדעת רבי יונה, אין חיבור למאגר של ארבעים סאה, ובכל זאת הטבילה מועילה.

להלכה

להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ''א (או''ח קנט, יד), מחלוקת שההכרעה בה דומה למחלוקת שראינו בדין אשה שנפלה למים:

א. הרמ''א פסק שלכתחילה יש להחמיר, ולטבול רק במקום שיש בו ארבעים סאה (לדוגמא בים). כך שבמקרה בו כבר טבל ובירך, וראה מאגר נוסף שיש בו ארבעים סאה, יטבול שוב את ידיו, אך לא יברך כיוון שכבר בירך על הטבילה הראשונה. ב. השולחן ערוך לעומת זאת פסק כדעת רבינו יונה, שהמטביל ידיו במקווה או מאגר מי גשמים שאין בו ארבעים סאה, יצא ידי חובה.

אמנם, כפי שהוסיף השולחן ערוך (שם, ח), גם לשיטתו, כאשר טובלים ידיים בתוך כלי, רק בשעת הדחק ניתן לסמוך על טבילה זו (ובניגוד לדעת אחרונים רבים, שסברו שאפילו בשעת הדחק לא ניתן לסמוך על כך). שכן כאשר מדובר במי גשמים וכדומה, יש מקום לדונם כמקווה, אפילו כאשר אין בהם ארבעים סאה. לעומת זאת, מים הנמצאים בכלי הם מים שאובים, ובמים שאובים טבילה לא מועילה וצריך נטילה ממש, ורוב הפוסקים סוברים שטבילת ידיים בכלי אינה נחשבת כנטילה. ובלשונו:

''אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה (= גזירה שמא יבואו לחשוב שדינו כמקווה). ואם אינו מחובר לקרקע, יש אומרים שעלתה לו נטילה, ויש אומרים שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים; ואם אחר כך נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה.''

האם כאשר אדם טובל ידיו בים או במקווה הוא יכול לברך? א. המרדכי (ברכות, רב) ובעקבותיו הרמ''א (או''ח קנט, כ), סברו שיש לברך, אך רק על טבילת או שטיפת ידיים, שכן לא שייך לומר על נטילת ידיים במקרה זה. ב. הרשב''א (א, קצ), ובעקבותיו השולחן ערוך (או''ח שם) והמשנה ברורה (שם, צז), סברו שגם במקרה זה יש לברך על נטילת ידיים, שכן, למרות שלא נוטלים את הידיים, הרי מכח החובה ליטול את הידיים, כרגע טובלים אותם. ג. הילקוט יוסף (סי' ד) סבר שאין לברך כלל, שכן ספק ברכות להקל.

כוונה בטבילת ידיים

האם הנכנס לשחות ללא כוונת טבילה יוצא ידי חובת נטילה? נחלקו הראשונים, מחלוקת שתלויה בשאלה, האם נטילת ידיים לאכילת לחם היא כמו נטילה לטהרות, שכפי שראינו לעיל יש צורך בכוונה, או היא דומה לטבילה לחולין, בה אין צורך:

א. הרשב''א (תורת הבית ו, ד) סבר בעקבות התוספתא, שנטילת ידיים ללחם היא כמו נטילה לטהרות, המצריכה כוונה, ולכן הנכנס לים ללא כוונת טיהור הידיים לא ייצא ידי חובה. טעם הדבר הוא, כפי שראינו בעבר, הסיבה שקבעו לדורות נטילת ידים ללחם, היא משום גזירה שמא כאשר בית המקדש ייבנה לא יזכרו הכהנים שיש ליטול ידיים לפני אכילת לחם תרומה, ויאכלו תרומה בטומאה. נמצא שהשורש של נטילת ידיים ללחם היא משום טהרות, ולכן חלים עליה דיני טהרות. ובלשונו:

''לענין כוונת נטילה, מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה, דגרסינן בתוספתא דמסכת ידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין וכו' ידיו טהורות, רבי יוסי אומר ידיו טמאות. אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או נותן בעינן. והכי נמי משמע בגמרין דגרסינן בפרק כל הבשר (חולין קו ב) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, אלמא תנאי בעי.''

ב. הרא''ה (בדק הבית שם) חלק וסבר, שלמרות שהשורש של נטילת ידיים הוא משום אכילת טהרות, בכל זאת נטילת ידיים ללחם נחשבת נטילה לחולין, שאינה מצריכה כוונה. ראייה הביא מדברי הגמרא במסכת חולין (לא ע''ב), הכותבת בשם המשנה במסכת מכשירין, שאדם הפושט ידיו לתעלת המים, גם ללא כוונת טהרה, ידיו טהורות, ומוכח שאין צורך בכוונת טהרה. 

להלכה

א. השולחן ערוך (קנט, יג) והמשנה ברורה (שם, עה) פסקו, שאמנם לכתחילה יש לכוון לשם נטילה, אך מעיקר הדין אין בכך צורך. משום כך, המכניס ידיו לים או למקווה ללא כוונת נטילה, מעיקר הדין יצא ידי חובת נטילה, אך אם יש לו מים, טוב שיטול ידיו שוב. ב. המגן אברהם (שם, כה) חלק ופסק כדעת הרשב''א, וחובה להתכוון לשם נטילה. עם זאת, במקרה בו אדם אחר נטל את ידיו, גם אם הוא לא התכוון לצאת ידי חובה, הוא יצא, וכפי שראינו בגמרא בחולין ביחס לדוחפת את חברתה לנהר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...