שושלת נשיאי ישראל מבית הלל הזקן החלה בהלל עצמו בעקבות המעשה בער”פ שחל בשבת: 'תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא – פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?! והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח, ב) "מועדו" בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת; ועוד ק"ו הוא – ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: ר', שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון' (פסחים סו,א). (ראה דברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב-'תורת השבת והמועד', 'ערב פסח שחל להיות בשבת'. 'מועדי ישראל', עמ' רנ"א. 'תרומת הגורן' חלק א' סימן קד). נראה שבכוונה נעשה כך שיעלה לנשיאות בעקבות דבר הקשור לפסח, כיון שאז נגאלו ישראל ונעשו לעם, והמטרה היתה כדי לקבל את התורה ולהיכנס לארץ, לכן ראוי אז להתגלות נשיאות שזהו המנהיגות השלטונית על עם ישראל בא"י, ויש לזה גם קשר לתורה בהיותו נשיא הסנהדרין. בנוסף: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א), והגאולה העתידית היא בנשיאות משיח בן דוד, ולכן ראוי בהקשר לפסח שיעלה לנשיאות הלל שהוא מבית דוד. בפסח מצרים נצטוו ישראל לקחת את השה לקרבן פסח ארבעה ימים לפני הפסח (שמות יב,ג) [יש מחלוקת בראשונים לעניין פסח דורות האם צריך ביקור ארבעה ימים קודם או שלא, ממילא למ”ד שגם לדורות כך, אז יש גילוי של ארבעה ימים גם בשאר הדורות], אולי לכן התגלגל שיעלה לנשיאות דווקא בהכנה לקראת קרבן הפסח (שהתלבטו מראש האם דוחה שבת או שלא [כמו שמובא ששמו את הלל נשיא עליהם, ואח”כ קנטרם, ואח”כ שאלוהו על הסכין, ולמחרת הביאו את פסחיהם, כך שהשאלה האם שחיטת הפסח דוחה שבת היתה כמה ימים לפני פסח]), כרמז להכנה שהכינו במצרים (ואולי אף הכינו בדורם [למ”ד שיש מצוות ביקור גם בקרבן פסח]) ארבעה ימים קודם, שזה כנגד שיש גילוי בהלל של לימוד להקפיד על ארבעה דברים: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). (שמה שנאמר באבות 'הוא היה אומר' זה היה דבר שיש בו במהותו של אותו חכם, כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שוודאי שהחכמים אמרו הרבה דברים, אלא שבדברים שנאמרו באבות זה היה דבר שהיה מודגש באותו חכם במיוחד, וכך כאן יש להבין על הלל [וראה ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א על המשנה הזו באבות]). שזהו ארבעה דברים שמתגלה בו כנגד ההכנה מראש ארבעה ימים; ובפרט שזה בגילוי של לימוד מ'אהרן' הכהן, ולכן כנגד זה מתגלה בגילוי של קורבן (שהכהנים מקריבים בהיותם צאצאי אהרן) שישראל מביאים לפסח (כעין שכל ישראל צריכים ללמוד מאהרן, שכך הקורבן הוא של כל אחד מישראל). ואהרן היה מנהיג ישראל בנוסף למשה, וכך נעשה בהלל שעלה לנשיאות (במקביל לאב בי"ד, שזה היה מנחם ואח"כ שמאי, כעין יחד שניהם כמשה ואהרן) בעקבות קורבן פסח; ומודגש שלמד זאת משמעיה ואבטליון (שכך אמרו עליו בהתחלה, וכן בסוף נזכר בהלכה מהם בעניין הסכין) כעין שאהרן למד ממשה את התורה. (ונעשה נשיא כעין משה שהיה המנהיג הראשי וראש הסנהדרין, כיון שהלל מבית דוד, שזה קשור למלוכה, ולכהנים אסור להיות מלכים [ראה באריכות ב'תורת המועדים', 'מלכות בית החשמונאים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זע”א], ולכן לא התגלה בהלל ממש כעין אהרן אלא כעין משה שהיה גם המנהיג יחד עם אהרן; או כעין מנהיגות כאהרן אבל בגילוי של בית דוד כמתגלה בו [מעין 'דון מינה ואוקי באתרא' (יבמות עח,ב)]). (וזה נעשה בער"פ שחל בשבת, שהספק היה על ההתעסקות בקורבן בשבת, שזה כמתקשר ללקיחת השה במצרים שנעשה בשבת, ולכן בא לידי גילוי בעניין של שבת). אולי התגלה בפסח כנגד דברי הלל, שבליל הסדר יש חובה מהתורה של פסח מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים (ארבע כוסות זה מדרבנן [אולי גם זה מתגלה ארבע כוסות כנגד ארבעה דברים של הלל שלימד את ישראל כעין לימוד של רבנן איך להתנהג]), שכך פסח נאכל בחבורה וכן מראש נמנים על קורבן הפסח כמה אנשים, ולכן זה כנגד שלום, שעושה שלום ומאחד את ישראל. מצה זה כנגד הזריזות שה' מיהר לגאלנו (שלכן לא הספיקו להחמיץ עיסותיהם, והצטוו על המצה לזכר זה) כדי שלא נשקע בטומאת מצרים ולא נצא משם, לכן זה כנגד רדיפת השלום, שרודף מהר כדי שלא תהיה מחלוקת (והמחלוקת היא כעין טומאה, שהשכינה מתגלה מתוך אחדות ולא כשיש מחלוקת). מרור זה כנגד אוהב את הבריות, שזה כנגד מה שהמצרים מיררו את חיינו, ואנו למדנו בזה על בשרנו להיות ההיפך מהם, לאהוב את הבריות. סיפור יציאת מצרים זהו לימוד תורה, שזהו כרמז למקרבן לתורה; וכן מספר לבניו וכך מקרבם לתו”מ, כמו שעונה לבנים, וכן כמו שמדגיש בסיפור שיצאנו ממצרים בשביל שמירת התורה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח). '"בעבור זה" – בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י). (וזהו הפס' שממנו למדים על מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר [רמב”ם; מצוות עשה קנז], כך שזהו השורש של סיפור יציאת מצרים). אולי אפשר עוד שביציאת מצרים נאמרו ארבע לשונות של גאולה (אמנם יש חמש לשונות, ראה ב'תורת השבת והמועד', 'הכוס החמישית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) וזה מתקשר עם מעלת הלל שחיזק להיות כאהרן שהיה עושה ארבעה דברים. ”והוצאתי” זה כנגד הפסקת השעבוד הקשה (ראה מלבי”ם שמות ו,ו), שזה כנגד 'אוהב שלום', שלא עושה מעשה רע לחברו. "והצלתי" זה כנגד מכת בכורות ויציאת מצרים, שיצאו לגמרי משעבוד תחת יד מצרים, זהו כנגד 'רודף שלום', שרודף לעשות שלום בכח שלא יתגלה שום גילוי של ריב, שזהו לצאת שלא יהיו תחת יד המצרים כלל, שלא יתגלה בהם שום נקודת גילוי של שעבוד, שאף לא יהיו תחתם כלל, שזהו רדיפה לפעול כמה שאפשר. “וגאלתי" זה כנגד קריעת ים סוף, שזה כנגד 'אוהב את הבריות', שיש אהבת הבריות וכך ה' אוהבנו עד ששינה לנו את חוקי הטבע לגמרי, שנבקע הים, וכן זכינו לגילוי שכינה (שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים), שכל זה מאהבת ה' אותנו (וזה מעלת אוהב את הבריות, שאוהבם מצד היותם בריותיו של הקב”ה, ולא מצד אחר, שכך ה' אהבנו וקרע לנו את הים מצד אהבתנו, ולא מצד שהינו זכאים לכך, כיון שעוד הינו שקועים אז בטומאה). “ולקחתי" זה כנגד מתן תורה, שזהו כנגד 'ומקרבן לתורה'. נראה שכיון שקנטר את ישראל אז שכח את ההלכה של הבאת הסכין, כעין רמז שעלה למעלתו בשל ארבעת הדברים שהיה בגילויו (שאח"כ גם לימד אחרים בהיותו חכם שמלמד), וכאשר קינטר את ישראל היה בזה פגיעה בהם. שכשאדם שומע שמוכיחים אותו נעשה בו רגש של ריחוק, שזהו פגיעה בגילוי השלום, וכן עצם זה שקנטרם היה בזה כעין גילוי של חיסרון באהבת ישראל – שלכן קנטרם ולא חס על כבודם, ואף יש בזה גם נקודת ריחוק מהתורה, שאדם שמותקף נעשה בו רגש דחיה וכך היה בקנטורו פגיעה במקרבן לתורה; והלל הבין זאת ולכן מיד אמר בצורה של הבאת כבוד לישראל, שאמר את מעלתם שהם בני נביאים. כשאמרו על הלל הדגישו שהוא עלה מבבל (ואף קרוי הלל הבבלי), שלכאורה מה הטעם לומר זאת? נראה שבאו לומר בזה את מעלתו בהיותו קשור לא"י, שלכן עלה מבבל לא"י (וכאן סבל עניות קשה, כמו שמובא ביומא לה,ב), שיש בזה משום גילוי מעלת א"י שהיא קשורה במעלת לימוד התורה (כמו שמובא בב"ר [טז,ד]: '"וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י, ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו' – מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה'); אולי זה קשור לדבריו להיות 'אוהב שלום', שזהו הבאת אחדות, ובא"י יש כח של אחדות, שרק בארץ יש גילוי של מעלת קהל ישראל – שיש אחדות ממש (להבדיל מחו"ל שנחשבים כפרטים, שלכן אין דין של קביעת תענית ציבור בחו"ל) [אולי לכן התורה היא דווקא בא”י (ספרי “עקב”, מג) כיון שהתורה קשורה לכלל ישראל באחדות, שמשלימים זה את זה, שלכן גם התורה נתנה דווקא בסיני שהיו באחדות: 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום)]. במקרה של הלל גם מתגלה מעלת בנ"י, שקנטרם ולכן שכח את ההלכה, וכן בדבריו יש מעלת ישראל שאמר שהם 'בני נביאים'. אולי זה כנגד גילוי בהלל של 'רודף שלום', שלכן חזר בו ודיבר במעלת ישראל ואמר שהם 'בני נביאים', שלא הסתפק ואמר שנראה מה יקרה וינסה ליזכר, אלא הדגיש את מעלת ישראל, שבזה דיבר בשבחם ונעשה בזה הבאת שלום, שזהו רדיפת השלום בכח. במקרה של הלל גם מודגשת מעלת התורה, שבזכות התורה שלמד שכך ידע מה שהם לא ידעו (כיון שלא שמשו את שמעיה ואבטליון, שזהו דבקות בתורה ע"י שימוש ת"ח) זכה להתמנות להיות הנשיא. שזהו כנגד 'מקרבן לתורה' שבדברי הלל. הלל הדגיש בדבריו שבנ"י הם בני נביאים ולכן אפשר לראות את מעשיהם וללמוד מזה תורה, שזה מראה את מעלת בנ"י בחיבורם לתורה. שזה כנגד 'אוהב את הבריות', שאוהב כיון שיודע את מעלת הקדושה שיש בבריות, שבבנ"י זהו דבקות בה' ותורתו. [אולי אפשר שהלל נעשה נשיא על ישראל, כיון שבארבעת הדברים שהיה אומר יש כעין התחבר לארבעת האמהות. 'אוהב שלום' זה גילוי כנגד שרה, שגרשה את הגר וישמעאל כיון שישמעאל היה רב על הירושה (רש"י; בראשית כא,י), שמריבה זהו ההיפך משלום, ולכן גירשה אותו; כמו”כ שרה היתה קשורה להכנסת אורחים (כמו שאברהם אמר לה להכין לחם למלאכים) שיש בזה הבאת שלום. 'רודף שלום' זה גילוי כנגד רבקה, ששלחה את יעקב שיברח ללבן כדי שעשיו לא יזיקו בשל הריב שביניהם, עד שעשיו ירגע וישלימו, שעשתה זאת עם כל הכאב שהיה לה בכך (כיון שאהבה מאוד את יעקב), שזהו כעין רדיפת השלום בכח. 'אוהב את הבריות' זה גילוי כנגד רחל, שאמרה לאחותה את הסימנים שיעקב נתן לה כדי שלא תתבזה (ויצא ממנה יוסף שדאג לאחיו במצרים). 'מקרבן לתורה' זה גילוי כנגד לאה, שיצאה ליעקב כדי שיבוא אליה לאוהל בשביל מצוות עונה, שזהו גילוי של מצוות; כמו"כ היה בה מעלה שבכתה על שהיתה אמורה להיות אשתו של עשיו שהיה רשע ולא ליעקב שהיה לומד תורה (ב"ב קכג,א) (ויצא ממנה לוי שמלמד תורה לישראל)].