בליל הסדר יש הנוהגים ללבוש בגד לבן (קיטל), מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('הגדה של פסח – לזמן הזה', עמ' 23) שאחד ההסברים הוא משום 'שסדר ליל הפסח – על המצוות הנוהגות בו – מקביל לעבודת הכה"ג ביוה"כ בבואו על קה"ק, ולכן מתלבשים בלבן, כדוגמת הכה"ג בעודו נכנס אל הקודש'. ומוסיף שהצבע הלבן מסמל חסד, שביוה"כ זהו מהותו של היום, 'שאין לך יום חסד גדול יותר מיום זה', שהמחילה והכפרה היא מצד החסד שה' עושה עמנו, וכך גם בגאולה נגאלנו ממצרים בחסד, שלא נגאלנו מכח מעשינו שהרי הינו במ"ט שערי טומאה, וכך גם 'בגאולה האחרונה, שבתהליכיה אנו זוכים לחיות – איננו נגאלים מצד מעשינו, אלא מצד חסד ה' עלינו' וכו'. ובנוסף, 'ביוה"כ נכנס הכה"ג לפני ולפנים אל הקודש – וכך גם אנו נכנסים בפסח לפני ולפנים – של מהותנו וייעודנו' וכו' (ראה שם). אולי אפשר להוסיף שביוה"כ נאמרה הסליחה על העגל: ' … עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה: "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר". ומיד צוה לו למשה: "ועשו לי מקדש”' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). ממילא ביוה"כ שמהותו משורש הסליחה שנאמרה ביום זה, ובפרט בגילוי של הכה"ג בעבודת המקדש, כגילוי שמשה נצטוה מיד (לאחר שנאמר לו "סלחתי”) על המשכן, כיון שהמשכן קשור למחילה על העגל (ראה הסבר על הקשר ב'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ממילא עבודת הכה"ג במשכן מרמזת וקשורה לתיקון שביוה"כ על חטא העגל; שהוא (העגל) פגם במעמד שהיו בו ישראל במתן תורה, שהיו במעלה של שלמות הגאולה, שלא היו משועבדים יותר תחת האומות או אפילו תחת מלאך המוות ('מיתיבי: (דברים ה, כה) "מי יתן והיה לבבם זה להם", לבטל מהם מלאך המות א"א שכבר נגזרה גזרה, הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"! הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם, "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א]) [אמנם לא תיקן עד כדי שנחזור למעמד שהינו קודם, אבל יש בו גילוי של תיקון לעגל שפגם והוריד מהמעמד ההוא]. ממילא בפסח שאנו מציינים את גאולתנו (בעבר וכשורש לגאולה העתידית) אנו מדמים אז לתיקון של חטא העגל, ששיאו זהו בכניסת הכה"ג לקה”ק, כעין גילוי להבאת כח לחזרתנו לגאולה השלמה. או אפשר בצורה פשוטה יותר, ביוה"כ היה כפרה על העגל ולכן אז קיבלנו את הלוחות השניים (שהרי הראשונים נשברו בשל חטא העגל), וזהו קבלת התורה אלינו למעשה. והנה הכה"ג שהוא מייצג את כלל ישראל נכנס ביוה"כ לקה"ק אל מקום הארון עם הלוחות, ומעלה ענן קטורת כעין דימוי שהר סיני היה עשן כולו במתן תורה ("והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" וגו' [שמות יט,יח]), כגילוי חיבור לתורה (ולכן זהו הכה"ג שהוא גדול הכהנים, שמלמדים תורה בישראל: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" [מלאכי ב,ז], ובפרט כשהוא כ"מלאך ה' צבאו'ת”, שכך מתדמה ביוה"כ שאנו מתעלים כעין מלאכים, ובפרט הוא שנכנס לקה"ק ששם מקום השכינה [שזהו כרמז שקשור לגילוי שם ה' - מלאך ה'], והוא מייצג את ישראל צבאותיו של ה' [שזהו כרמז ל"צבאו'ת”]). לזה מרמזים בליל הסדר כביטוי שיציאת מצרים תכליתה קבלת התורה, שלא סתם יצאנו להיות בני חורין, אלא יצאנו כדי להיות עבדי ה' – צבאותיו של ה', שזהו שהלשון הרביעית בגאולה היא "ולקחתי", שזהו מתן תורה, שזהו מהותה של יציאת מצרים, ולכן מגלים זאת בליל הסדר שמבטא את הגאולה ממצרים. ובפרט שזה קשור עם עניינו של ליל הסדר שנאמר על פסח מצה ומרור שהם דוגמה לכלל המצוות, שבשביל זה יצאנו ממצרים: “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח). '"בעבור זה" - בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י). והפס' הזה הוא המקור לסיפור יציאת מצרים (ההגדה) בליל הסדר: 'והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו "והגדת לבנך ביום ההוא". ובא הפירוש: "והגדת לבנך", יכול מראש חדש? תלמוד לומר "ביום ההוא". אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר, מתחלת הלילה אתה מספר' (ספר המצוות לרמב"ם; עשה קנז). לכן יש חשיבות לחבר לגילוי תורה אצלנו (כמו פסח מצה ומרור שאנו מקיימים במעשה) שזה מתגלה ביוה"כ בו קיבלנו את הלוחות וירדה אלינו התורה למעשה, וזה מתגלה בעבודת הכה"ג ביוה"כ ולכן אנו לובשים בגד לבן כדימוי לכה"ג לבטא עניין זה. אולי גם אפשר שכניסת הכה"ג לקה"ק, למקום הארון עם הלוחות וכלל התורה, זה מרמז על חיבור לתורה; לכן מבטאים דימוי לזה בליל הסדר בו מספרים על גאולת מצרים שיצאנו לחירות, כדי לרמז ולהדגיש שחירות אמיתית זה רק מי שעוסק בתורה: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב). בנוסף אפשר כרמז בליל הסדר שמבטא את יציאתנו מעבדות, מבטאים שלעבד אין ערך לחייו (שאצל הגוים אדונו יכול היה להורגו בלי בעיה; וכן לעבד אין משלו כלום, ואם עני חשוב כמת [נדרים סד,ב] אז ודאי שעבד שאין לו משלו כלום, הוא חשוב כמת), וכן גם כשישראל בגלות תחת יד האומות הם נחשבים כמת, כעצמות יבשות (כמו שראה יחזקאל את חזון העצמות היבשות [יחזקאל לז], שזהו דימוי לישראל בגלות, שלכן מחיה אותם ואומר שיביאם לארץ), ולכן מרמזים קשר לתורה שהיא מגדירה מי באמת נחשב חי ומי מת, שהצדיק נחשב תמיד חי והרשע נחשב תמיד כמת (ברכות יח,א-ב), וזהו הרמז בקיטל כעין שלבש הכה”ג בגד לבן כשנכנס לקה”ק למקום התורה. אולי לכן זה קשור גם בעניין אחר שיש בלבישת הקיטל, שזהו בשל היותו כבגד מתים, וכן זהו מראה של חירות: 'וכתב מורי חמי ז"ל: אבֵל אינו מיסב, מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירות, וכן המנהג. וכל שכן באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר, שהאבל לא ילבשנו. אלא דנראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמח, על כן ילבש בגד מתים; ולפי זה גם האבל ילבשנו' (ט"ז; שו"ע או"ח תעב,ד), שכך גם מתגלה במקביל רמז כנגד חירות וכעין גילוי חי או מת, בהקשר לתורה שזהו הדימוי לכה"ג ביוה"כ.