'מעשה שבא העומר מגגות צריפין. ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית; אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר, אכרזו. אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא. אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ואשכחוה. כי בעי לאתוי שתי הלחם לא הוו ידעי מהיכא לאתויי, אכרזו. אתא ההוא גברא חרשא אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא. אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה עין סוכר או סוכר עין? בדקו ואשכחו. הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין … והיינו דתנן: פתחיה על הקינין, זה מרדכי. למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון. כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון! דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן! אלא דהוה בייל לישני ודריש, והיינו דכתיב במרדכי (נחמיה ז, ז) "בלשן”' (מנחות סד,ב-סה,א). 'מרדכי - שהיה בימי אחשורוש' (רש"י). 'אמר להו מרדכי. פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש. ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך. ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו, לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע' (תוס' ד”ה 'אמר'). בפשטות מזה שהגמ' מביאה מהנאמר על מרדכי "בלשן", משמע שמדובר על מרדכי ממש. אולם אין זו הוכחה כיון שאפשר שהביאו זאת רק כדי להראות את חכמתו של מרדכי, ושלכן בשל מעלתו היו קוראים על שמו את הממונים הבאים אחריו. והנה על המשנה: 'אלו הן הממונין שהיו במקדש: … פתחיה על הקינין. פתחיה, זה מרדכי. למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן, ויודע שבעים לשון' (משנה שקלים ה,א). מובא ביר': 'א"ר חסדא: פעם אחת יבשה א"י ולא ידעו מהיכן להביא עומר, והוה תמן חד אילם דהוה יתיב חד ידיה על גגות וחד ידיה על צריפים. אייתוניה קמיה דפתחיה. אמר להו: אית אתר דמתקריא גגות צריפין או צריפין גגות? אזלין לתמן ואשכחון. א"ר יוסה <ביבן> בי רבי בון: פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר. והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא. אייתוניה לגבי פתחיה. אמר לון: אית אתר דמיתקריא עין סוכר או סוכר עין? ואזלון תמן ואשכחון' וכו' (יר' שקלים ה,א). כאן מובא בשם פתחיה ולא מרדכי, כך שמשמע שמדובר על מרדכי ממש שנקרא בשני השמות. אולם אפשר גם בזה לומר שהממונים נקראו מרדכי פתחיה ע"ש מרדכי, וכך כאן הביאו שם אחד וכאן שם שני. אלא שלכאורה מסיפור המקרה משמע שלא מדובר על אותו מקרה, שהרי ביר' נאמר ששניהם היה על העומר, ואילו בבבלי מופיע אחד על העומר ואחד על שתי הלחם. אלא שגרסת הירושלמי קשה שהרי מה שנאמר במשנה על עין סוכר זה: 'ושתי הלחם מבקעת עין סוכר' (משנה; מנחות פרק י משנה ב). אלא שזה לא קשה על היר' כיון שהגרסה הזו שמובאת ביר' זו טעות של המדפיסים, כיון שבכתב יד ליידן (שהוא המקור של נוסח היר' שבדפוס) לא מובא מה היה חסר, אלא רק מובא 'ולא היו יודעין מאיכן להביא', ומה שנאמר בגרסת הגמ' אצלנו 'העומר' זו טעות שאינו מופיעה במקור (גם בכת”י מינכן זה לא מופיע, אלא: 'ולא ידעו מהיכן להביא'). כך שאין סתירה בין הסיפורים (וחירש הכוונה שהוא גם אילם בעקבות כך, שהרי סימן להם בידיו ולא אמר, כך שזה מראה שהוא היה אילם, כמו שמובא ביר'). אמנם ביר' מובא שלא היה להם בגלל שיבשה הארץ וכן בגלל שדפון, ואילו בבבלי זה בגלל המלחמה, אלא שאפשר ששני הדברים היו באותו זמן, שבעקבות המלחמה לא יכלו לפעול לשמירה על המים והגידולים, ולכן קרה שיבשה הארץ וכן בא שדפון. אולי אפשר שקרו שני מקרים, האחד בימי מרדכי והשני בימי מלחמת האחים החשמונאים, כשאצל מרדכי זה היה בעקבות שיבשה הארץ ושבא שדפון, ולכן לא מוזכר ביר' כלל שהיתה מלחמה אז; ואילו במקרה שנעשה במלחמת האחים החשמונאים זה קרה בעקבות המלחמה. (אולי בעקבות שנעשה אותו מקרה אז ראו בחכם שתרגם את דברי האילם כאילו הוא כמו מרדכי, שנעשה בהם אותו דבר, ולכן כינוהו מרדכי ע"ש מרדכי היהודי). ומה שרש"י בא לומר זה לא שמה שנאמר על זמן המלחמה זהו מרדכי היהודי, שהרי זה מאות שנים אחרי, אלא שנקרא כך בשל שאותו דבר קרה אצל מרדכי (ואולי הוא גלגול של מרדכי), ולכן מה שמסופר על חכם שנקרא בשם מרדכי זה על המקרה שנעשה בזמנו של מרדכי, ומה שהגמ' הביאה בתחילה: 'ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר' הכוונה שנעשה מקרה דומה בזמן המלחמה למה שהיה אצל מרדכי, ואז מביאים את המקרה שנעשה אצל מרדכי; ואותו דבר נעשה בזמן המלחמה אלא שאז לא קראו לחכם שפענח את דברי האילם בשם מרדכי. נראה שבסיפורים יש קשר למרדכי (בין אם הוא מרדכי היהודי ממש או ממונה שקרוי על שמו) כרמז על קשר למרדכי, שהעומר ושתי הלחם מראים על ההתעלות שנעשה בתהליך שמפסח עד שבועות, שעולים מפסח שאז זהו כיציאת מצרים שהינו ללא תורה, שאדם ללא תורה הוא כבהמה, שזהו העומר שהוא משעורים שזה מאכל בהמה, והתעלינו עד שבשבועות קיבלנו את התורה שזהו דרגת אדם שלם, שזהו שתי הלחם שזה מחיטים שזה מאכל אדם (ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'ספירת העומר – מדוע לעומר', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). שזה מתגלה אצל מרדכי היהודי, שמצד אחד היה בהתחלה גילוי של כעין בהמה גסה, שהבהמות מזדווגות כולם עם כולם לפי היצר שמושכם, שכך היה בפורים שחטאו בזימה בסעודת אחשוורוש ולכן נגזר עליהם כליה: 'אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'” וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: אֱלֹקיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים. וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל' וכו' (אסת"ר ז,יג). ומצד שני היה אח"כ גילוי של כעין מתן תורה (השלמה של קבלת התורה, בקבלתם מרצון): 'אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א) [וזה מובן במיוחד ע”פ דברי המדרש שה' שאל את השטן מה יהיה עם התורה, והשטן ענה כפתרון לזה שהתורה תהיה בעליונים, ובעקבות זה ה' הסכים להשמיד את ישראל; לכן כשניצלו הדגישו את קבלת התורה עליהם, כהשלמה למתן תורה (בקבלתם מרצון) שאז ירדה משמים לארץ]. לכן הפענוח של דברי האילם כדי שיקיימו את קרבן העומר ושתי הלחם נעשה ע"י מרדכי שיש בו גילוי מיוחד בהקשר זה. אולי זה נרמז שבעומר רמז האילם ע"י ששם ידו על הגג ועל צריף שעשוי מענפי ערבה (רש”י), שזהו כרמז כעין בהמה שהיא נמצאת בשדות ללא קורת גג להבדיל מאדם שנמצא בבית עם גג, וזה כשאדם ללא תורה שאז הוא כבהמה, ולכן רמז בערבה שזה כנגד אותם מישראל שאין בהם תורה ומעשים טובים (ויק"ר ל,יב), שזהו קרבן העומר כנגד גילוי כבהמה (שאיננו רוצים להיות כך אלא להתקדש ולהרים את כל המציאות הגשמית לה', שכך מבטא העומר). בשתי הלחם הראה האילם בידיו על עינו ועל 'סיכרא – חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול' (רש"י); שזה מרמז על התורה, שעין מרמז לפס': “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט,יח) [וכן רמז שהבי"ד שמורים את ההלכה נקראים "עיני העדה" (במדבר טו,כד)], ובסיכרא שדרכו נועלים את דלת הבית – שזהו שמירה, זה רומז לפס': "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי" (משלי ח,לד). '"לשקוד" – לשמור. "על דלתותי" - להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון' (רש"י); שכך זהו בשתי הלחם כנגד הקשר לתורה. גם נראה שנאמר על מרדכי: "ורצוי לרב אחיו" (אסתר י,ג); '" … לרוב אחיו" ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין' (מגילה טז,ב). אולי כרמז שבעקבות אי האחדות אז, זה בסוף הביא למחלוקת גדולה, כמו שהתגלה במלחמת האחים החשמונאים (שגם זה היה על שלטון, כמו שמקצת הסנהדרין פרשו ממרדכי 'לפי שבטל מד"ת ונכנס לשררה' [רש”י]). גם נראה שבעקבות מעשה פורים עלה לאחר אחשוורוש בנו שנולד מאסתר, והוא אישר לעלות חזרה לארץ ולבנות את המקדש; שזהו כרמז בעומר שקשור לכניסה לארץ: 'ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר בזכות מצות העומר, דכתיב גביה "כי תבואו"; לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר"' (ויק"ר כח,ד [ובדומה בהמשך מובא על אברהם: 'שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען' וכו' [שם,ו]). ובמלחמת האחים החשמונאים לא מצאו מהיכן להביא את העומר (עד שמרדכי פענח את דברי האילם, כיון שבו יש גילוי של הגעה לארץ), כרמז שזה פוגע בכניסה לארץ, שע"י שנאת חינם לבסוף יחרב המקדש ונצא לגלות (וזה נעשה כהתגלגלות מאותה מלחמת אחים, שהם פנו לרומאים שיבואו לעזרתם, וכך הרומאים הגיעו לארץ ובהמשך [לאחר מעל מאה שנה] כשנעשה המרד הגדול הם החריבו את המקדש ואת הארץ). (אולי זה נרמז בגגות וצריף, כעין רמז שבשל המחלוקת יבואו בסוף לחורבן שזהו שהראה גג שזהו כרמז למלאכת בונה [בשבת], שיחרב הבית ולא יהיה בנוי, וצריף רומז לעינוי השעבוד, כרומז בצריף נשמע כמו "צרפתיך", שנאמר: "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני" [ישעיהו מח,י]. או שהצריף עשוי מערבה, שזה כרומז שמלכות הרומאים 'ארבה' לנו, וע"י המחלוקת תשתלט עלינו עד שתחריבנו. ושתי הלחם שמרמז לתורה, נרמז שבשל שנאת החינם התורה שלהם אינה ראויה, שאע"פ שלמדו תורה בכ"ז נחרב הבית: 'אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' [יומא ט,ב]. זהו רמז בעין ובסיכרא, כרמז שה' יעלים את עינו מהשגחתו על ירושלים [על אף שמהדרים בלימוד תורה וקיום מצוותיה] וכך היא תחרב, שלא תהיה נעולה מפני האויבים, שלא ייעשה בה כמו שנעשה בסיכרא שבו תוחבים את הבריח כדי לנעול את הדלת).