'תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקדש נאמרה שנאמר וכו'. וכ' הגאון מה שלא נכתב שמו של קב"ה במגלת אסתר מפני שידע מרדכי שהפרסיים יעתיקו המגלה ולא רצה קב"ה שיהא שמו מונח בין הפרסיים או שיעתיקוהו לשם ע"ז שלהם. או על דרך שאמרו אסתר מה"ת מניין שנ' ואנכי הסתר אסתיר פני והנס לא היה בגלוי כנסי מצרים יוצאים ממנהגו של עולם, אלא בדרך הטבע סבבו הקב"ה ולא הראה בפרסים ידו הגדולה לכן העלימו שמו. דבר אחר אמרו בפ"ק דר"ה שהיו רגילים לכתוב השם באגרות חובות וכו' בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא'ל עליון ואמ' חכ' למחר זה פורע חובו ונמצא השטר מוטל באשפה עמדו ובטלום ואותו יום עשאוהו י"ט הכי נמי כיון שמגלת אסתר נקראת אגרת כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות לא רצו לכתוב בה שמו של קב"ה' (אוצר הגאונים; מגילה ז,א). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('מועדי ישראל', 'המאבק בין חכמי ישראל על חג הפורים') מקשה להסבר השלישי של הגאונים: מה שייך לומר טעם של ביטול הזכרת שם ה' באגרות, הרי זה היה לאחר שבתקופת החשמונאים עשו אזכרת שם ה' בשטרות ואח"כ ביטלו זאת, כך שזה היה מאות שנים לאחר כתיבת מגילת אסתר? (ולכן מסביר הסבר אחר, שבתחילה כתבו את מגילת אסתר שלא כספר מהתנ"ך, ואח"כ כשקבעוהו כספר בתנ"ך לא רצו לשנות מהנוסח שנכתב קודם [ראה שם].) אולי אפשר לתרץ שאין כוונת הגאון שתקנת ביטול הזכרת השם בשטרות גרמה לביטול שם ה' במגילה, שהרי זה שנים רבות אחרי, אלא טען שגם קודם לא כתבו. שמובא: 'בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא. שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא'ל עליון. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה! וביטלום, ואותו היום עשאוהו יו"ט' (ר"ה יח,ב). שמה שהתקינו לרשום היה לאחר גזרת היוונים, ממילא משמע שקודם לכן לא היו כותבים ולכן לא היו צריכים חכמים למנוע מהם. ומדוע לא כתבו קודם? אלא שזה מהטעם שטענו חכמים שיצא ששם ה' יהיה מבוזה בהיותו בסוף מוטל באשפה. שטענו הגאונים שטעם זה היה גם קודם לנעשה אצל החשמונאים, שלכן מעולם לא כתבו בשטרות, אלא שכיון שגזרו מלכות יוון על הזכרת שם שמים אז החליטו כשגברו בית חשמונאי לסמן זאת בהזכרה בשטרות, אבל קודם ואחרי לא עשו זאת; ולכן מטעם אי הזכרת שם ה' בשטרות גם בתקופת פורים (מאותו טעם שיוטל באשפה בסוף) קבעו שלא לכתוב שם ה' במגילה. אולי אפשר בעומק הטעמים (שהגאונים גילו מה חשבו אנשי כה"ג, כך שאפשר שכשעשו אנשי כה"ג מטעמים אלו רמזו לעקרון חשוב ברקע), כיון שזה נכתב ע"י הפרסים אז לא ראוי לכתוב בזה את שם ה', שכך ספר שבו יש את שם ה' יהיה תחת יד הגוים, שזה ביזוי למעלת שם ה'; ובפרט שתחת ידם יכולים לשנות את שם ה' לשם הע"ז שלהם. שזהו שהעניין הוא שלא יהיה ביזוי שם ה'. לכן גם יש טעם שלא יתבזה שם ה' בעקבות כך ע"י האגרות שיושלכו לאשפה עם שם ה' (בשל הדימוי של המגילה לאגרות, ויבואו לשים שם ה' גם באגרות החולין שלהם שסופם יהיה באשפה). ממילא גם הסתרת שם ה' במגילה יש בו בשורשו משום שלא יתבזה שם ה' – שהחידוש במגילה הוא יד ה' שפועלת גם בהסתר פנים (ראה 'לזמן הזה', אדר, 'אסתר מן התורה מנין?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), שאילו היה נכתב שם ה' במגילה יכלו לחשוב שרק כשיש רמז כל שהוא לגילוי שם ה', כמו שבמגילה מופיע שם ה', אז סימן שזה יד ה', אבל אם לגמרי אין רמז לה' (או אפילו יש בו גילויים נגד ה') אז אין להתייחס לזה. זהו ביזוי שם ה', ששם ה' זהו התגלות ה', שזה ביזוי התגלות ה' הנעשית בסתר גמור (אם לא מתייחסים אל גילוי ה' שבזה). ואיפה מצינו דבר כזה? מעשה פורים מלמד על השגחת ה' תמידית, אולם יש במגילה משום לימוד גדול ביותר במיוחד לזמן הגאולה, כמו שמובא בחז"ל: 'דלמא (=מעשה): רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי”. כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (יר' ברכות א,א). ממילא זה מלמד שבמיוחד בזמן הגאולה (שזהו הלימוד הגדול של המגילה) יש חשיבות להכיר ביד ה' שפועלת גם כשכלפי חוץ לא נראה שם ה' כלל, כמו שאנו רואים רבים החרדים לדבר ה' ועל כל דבר קטן מכריזים מיד שזה יד ה', אבל על תהליך הגאולה האדיר שאנו זוכים לחיות בו – מזה הם מתעלמים לגמרי ואומרים שאין זה כלום. באה המגילה ואנשי כה"ג וצועקים – גם אם אתה לא רואה שבאים בשם ה' בכל שהוא, עדיין זהו יד ה' הפועלת בנסתר, וזהו חילול שם ה' שלא מתייחסים למעשיו. נראה שיש מחלוקת על חודש מעובר מתי חל פורים: 'אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "בכל שנה ושנה"; רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט. ורשב"ג סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רשב"ג מ"ט? אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל: מסמך גאולה לגאולה עדיף' (מגילה ו,ב). לפי ראבר"י הטעם הוא כטעם הרגיל במצוות – שלא מעבירים על המצוות; לעומתו רשב"ג סובר שעדיף לסמוך גאולה לגאולה. אולי יש רמז במחלוקתם, שלפי ראבר"י העיקר הוא כגילוי מצוות רגיל, שכשאדם מחובר לתו"מ ומזדרז בהם ממילא הוא מכיר ביד ה' הפועלת בעולם ומשתתף עם יד ה' לקדש את העולם, ולכן מיד כשמתחיל להאיר אור הגאולה הוא מכיר ביד ה' בגאולה בנסתר ומיד מזדרז שלא לעבור עליה, אלא משתתף בתהליך גאולה; לעומתו בא רשב"ג ואומר שבעניין הגאולה גם כאלו שדבקים מאוד בתו"מ ומזורזים בהם, בכ"ז הם לא מצליחים להבחין באור הגאולה, שרק מי שלומד ומעמיק ופותח את עיניו בציפיה לגאולה (כעין סמוך לפסח שזהו גילוי גאולה) הוא מבחין ולא מתעלם מזריחת אור הגאולה. והלכה היא כמובן כרשב"ג. אולי לכן גם תיקנו את הערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון ולא מימי שושן: 'כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון' (יר' מגילה א,א). בפשטות זה משום כבוד א"י; אולם יותר בעומק נראה שזה כבוד לא"י כתשובת המשקל למה שחטאו בכך שהשתתפו בסעודת אחשוורוש, שיצא שחגגו על שלא יגאלו (שאחשוורוש עשה את סעודתו על כך שישראל לא יגאלו [מגילה יא,ב]), לכן על ביזוי הגאולה והחזרה לארץ, שלא נגאלו והיא נשארה חריבה, עשו כבוד לא"י כתיקון; ובזה גם באו לרמז להזדרז בגאולה, להיות שותפים ולא לימנע מבניית הארץ (כעין ערים המוקפות חומה בנויה, שהארץ בנויה בקשר אלינו) וק"ו שלא לבזות את תהליך הגאולה (כמו שלצערנו יש היום...), שככה מביאים את הגאולה (כמו שפורים רומז על הגאולה), בבניין הארץ: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז).