'"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות". בית הנשים מיבעי ליה? אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו. היינו דאמרי אינשי: איהו בקרי ואתתיה בבוציני. "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין", אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי, אלא כשדיי, רצונכם לראותה? אמרו לו: אין, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת; היינו דכתיב "אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה", כשם שעשתה כך נגזר עליה. "ותמאן המלכה ושתי", מכדי פריצתא הואי, דאמר מר: שניהן לדבר עבירה נתכוונו, מ"ט לא אתאי? א"ר יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב' (מגילה יב,א-ב). 'מלמד שפרחה בה צרעת – ויליף בירושלמי מ"אשר נגזר עליה", וכתיב "וישב בית החפשית מצורע כי נגזר מבית ה'” (דברי הימים ב כו), מה להלן צרעת אף כאן צרעת' (רש”י). נראה שמעבר לג”ש שמביא רש”י יש גם דימוי, שנאמר בפס': "ויהי עזיהו המלך מצרע עד יום מותו וישב בית החפשות [החפשית] מצרע כי נגזר מבית ה' ויותם בנו על בית המלך שופט את עם הארץ" (דה"י ב כו,כא). כך שגם בזה מדובר על המלך, כמו ושתי שהיתה המלכה. וזה "עד יום מותו", כעין רמז לושתי שהומתה בשל מעשיה שלא באה בגלל צרעתה. ויותם בנו נעשה כמולך במקומו – שכך אסתר עלתה למלכות במקום ושתי. ובמה שושתי מתה היה חיסול זכר נבוכדנצר, שזהו "נגזר" שפרושו 'נכרת' (מצודות ציון), שכאן נכרת זכר נבוכדנצר: 'ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'”, שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' (מגילה י,ב). ר' יוסי בר חנינא דרש שפרח בושתי צרעת, ובמתניתא דרשו שנעשה לה זנב, שאין הכוונה שצמח לה זנב ממש (שאין זה דבר מציאותי ולכן אין הכוונה כפשוטו) אלא שכעין שהזנב תחילתו סמוך למקום הערווה, כך הפגם שנעשה בושתי שלכן לא רצתה להופיע היה במקום הערוה; שיוצא שפרחה בה צרעת וזה היה במקום הערווה ולכן התביישה לבא למשתה כשהיא ערומה כיון שאז יראו את הצרעת שיש בה והיא תתבזה. במתניתא בא להדגיש שהיה פגם במקום הערווה, כרמז שהיא עצמה רצתה להיות שותפה בעבירה, כמו שנאמר קודם בגמ', אלא שכל הסיבה שלא הסכימה לבא זה רק בשל הפגם שהיה לה במקום הערווה שבגללו התביישה לבא. אולי במתניתא בא לרמז שמה שושתי לא הסכימה לבא היה משמים כדי שתהרג, ואז תעלה אסתר וייעשה מעשה פורים. שבכך נעשו שני עניינים, מצד אחד היה הכרתת זכר נבוכדנצר, שזהו כזנב שממשיך את הגוף, שכך היא היתה הממשיכה של זרע נבוכדנצר ובמיתתה באה ההכרתה. ומצד שני בעקבות עליית אסתר (שה' הקדים רפואה למכה) נעשה מעשה פורים, והומת המן העמלקי ובניו (וכן שאר ההרוגים היו מעמלק, ראה ב'מועדי ישראל', 'קיום מצות מחית עמלק בדרמה של פורים', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), שזהו מחיית זכר עמלק, שנאמר עליו לשון זנב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ... תמחה את זכר עמלק” וגו' (דברים כה,יח-יט). עונשה של ושתי היה על שעשתה מלאכה בבנות ישראל בשבת כשהן ערומות, אולי זה נרמז בזנב שזה שייך בחיה (ולא באדם), והחיות אינן עובדות (שלא כאדם [משנה; קידושין ד,יד]), שזהו שנענשה על שעשתה בהן מלאכה במקום שישמרו שבת (ולא יעבדו); ובאדם יש צד חומרי שקשור לגשמי כחיה, ויש צד רוחני של הנשמה, ונאמר לשמור שבת כעין שה' ברא את העולם (שמות כ,ז-י), שאנו מתדמים בזה לשמים, ולכן ושתי שמנעה זאת זה התגלה בעונשה בזנב כחיה. כמו”כ חיה לא עובדת, והיא עשתה בהם מלאכה בשבת כעין היפך משביתה בשבת כנגד שפסקנו להיות עבדים לפרעה (דברים ה,יא-יד. שעשינו לו ל"ט מלאכות [פסחים קיז,ב; תוס' ד”ה 'למען'], וכן היא העבידה אותן במלאכות, והיא עשתה זאת כהוראת מלכות [בהיותה מלכה] כמו שפרעה שעשה זאת בהוראות מלכות). אולי יש בזה רמז למצוות בפורים, שושתי קיבלה צרעת משמים כדי שתסרב ותהרג ואסתר תעלה וכו', שזהו מעשה פורים שמראה איך ה' מסובב את העולם; כך שזהו כנגד קריאת המגילה שבה רואים איך נעשה נס פורים בסיבובים משמים. לכן נרמז בצרעת וזנב, שצרעת נראית לכהן רק ביום (משנה; נגעים ב,ב [וגם זה רק בשעות מסויימות]) שזה כנגד קריאת המגילה ביום; ותוספת זנב שיוצא מהגוף זה דבר שמאוד בולט שרואים את זה אפילו בלילה כשבקושי רואים משהו, (וכן זנב מרמז על מקום הערווה, ומעשה אישות עושים רק בלילה), לכן זה רמז לקריאת המגילה גם בלילה. דבר זה נעשה במשתה, והמן (שהוא ממוכן [מגילה יב,ב]) הוא שיעץ להורגה, והוא זה שיעץ (אח"כ) לאחשוורוש להשמיד את כל ישראל, באמירה: “ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך" וגו' (אסתר ג,ח), שכנגד דבריו אנו עושים משלוח מנות ומתנות לאביונים – שיש בנו אחדות ואיננו מפורדים כדברי המן, והנתינה היא בשביל סעודת פורים, והסעודה זה כרמז לסעודות במגילה – משתה אחשורווש בה נהרגה ושתי, ומשתה אסתר לאחשוורוש והמן; כך כעין רמז שהמן יעץ להרוג את ושתי וזה (עצותיו) מתגלה בסעודות, ומתגלה כנגד עצת המן להרוג את ישראל שקשור לנתינה לאחר לצורך סעודה, כך שנראה שיש רמז בעצת המן להריגת ושתי כנגד מצוות הקשורות בסעודה. שמובא בחז"ל כמה טעמים מדוע יעץ המן נגד ושתי: 'ר' יוחנן אמר: תלתא אמוראין; חד אמר: ע"י שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר: על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר: ע"י שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות' (אסת"ר ד,ו). שזה רומז למצוות הקשורות בסעודה: כנגד שסטרה לו בשני צדדיו, זהו מתנות לאביונים שהם מתביישים בלקבץ נדבות כמו שהמן התבייש כשסטרה לו; וזה בשני צדדי פניו, שכך מביאים מתנות לשני עניים (אחד לכל אחד, כמו סתירה בכל צד). כנגד שאשתו לא הוזמנה, שהיתה צריכה להיות כעין חברה שלה זהו משלוח מנות איש לרעהו, וזה (לפחות) שני דברים לאדם אחד כדי שיהיה דבר מכובד כמו שהמשתה נעשה בצורה מכובדת מאוד (כמו שמתואר הפאר הגדול במגילה); וכן המשתה נעשה לזנות, ולכן יש בזה גילוי של שנים (כעין היא ועוד אחד שיתחבר אליה). כנגד שרצה שבתו תעלה למלכות, זהו סעודת פורים שהאדם עצמו אוכל כסעודת מלכים (ובביתו עם משפחתו, כמו שבתו היתה עולה למלוכה וזה היה משפיע לכל משפחתו).