"ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא. ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא. ואת פרמשתא ואת אריסי ואת ארדי ואת ויזתא. עשרת בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט,ו-י). '"עשרת בני המן" – ראיתי בסדר עולם: אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים, כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד): "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם", ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כורש, שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין, ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן' (רש"י פס' י'). עשרת בני המן הם אלו שפעלו לביטול בניית המקדש, והנה המקדש הוא המשכו של המשכן שהוא המשכו של מתן תורה; לכן הם היו עשרה בנים כעין ביטוי לביטול גילוי עשרת הדברות שנאמרו במתן תורה. במתן תורה התחדד שאנו בניו של הקב"ה, שלכן דרכנו מתגלה שם ה' בעולם, שזה נעשה ע"י התורה שעל ידה אנו מגלים את רצון ה' בעולם, ושם (במעמד מתן תורה) היה גילוי שם ה' גדול כמו שאנו ממשיכים ומגלים בעולם את שם ה'; לעומת זאת בני המן העמלקים הם ההיפך מזה, הם שורש לפגיעה בגילוי שם ה' בעולם (שלכן התגלה בגללם התמעטות גילוי שם ה', שנעשה רק חצי שם וחצי כסא – "כס י'ה"; ראה רש"י שמות יז,טז), לכן זה מתגלה בעשרה בנים כנגד עשרת הדברות שהיה גילוי שם ה' במתן תורה, ואילו אלו מביאים ביטול גילוי שם ה', שלכן פעלו נגד הקמת המקדש שיש בו גילוי שם ה' בעולם. לכן במחיית העמלקים בפורים (ובפרט בית המן) נעשה ההיפך מהם, שזהו גילוי מחודש למתן תורה – כחיזוקו, שזהו שקיבלו מרצון ובכך חיזקו את מתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" – קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). נראה שכיון שיש בפורים השלמה למתן תורה, אז זה חל גם על חסרון נוסף שהתגלה במתן תורה, שזהו חטא העגל שפגם במתן תורה; שגם זה קשור למקדש שהוא תיקון לפגם שנעשה ממעשה העגל (ראה 'תורת המקרא', "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן מלחמתם של בני המן נגד המקדש כולל גם נגד התיקון לפגם מהעגל. [נגד המקדש התגלה בכלל מעשה פורים, שזהו גם שאחשוורוש חישב שישראל לא יגאלו (מגילה יא,ב) ולכן הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם (שם יב,א) כביטוי שלא יבנה יותר]. לכן התגלה במעשה המן כעין הנעשה בעגל, שהוא עשה עצמו ע"ז ('"תחת הנעצוץ", תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז, דכתיב (ישעיהו ז, יט) "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים"' [מגילה י,ב]) כעין העגל שהיה ע"ז; וכן מי שהחטיא בעגל היו הערב רב ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]), שהע"ז מתגלה מהם, והם החטיאו את ישראל, שכך המן עשה עצמו ע"ז כעין שע"ז מתגלה בו, והחטיא להשתחוות לו. וזה הזכיר את ההשתחוויה לצלם נבוכדנצר, ובגללו נגזרה הגזרה בפורים (ראה מגילה יב,א). המן גם שם (לדעה אחרת) ע"ז בבגדו (אסת"ר ז,ה), שזהו כעין ההיפך מבגדי הכה"ג שלובש בגדי כהונה לעבודת ה', ולכן הבגדים מזכירים שה' הוא האלוקים (ולא ח"ו הע"ז); גם בבגדי הכה"ג יש בחושן ובאפוד את שמות בנ"י, שאנו מגלים את שם ה' בעולם (ששם ה' חל על ידנו): '"ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל". תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'' (פסיקתא דרב כהנא [מנדלבוים] יב,ו), שזהו ההיפך מבגד המן שמגלה על הע"ז. עניין המקדש, ובתוכו בגדי הכהונה, זהו תיקון לעגל, והמן פעל נגד גילוי תיקון זה, שבא לחזק את גילוי העגל ופגמו במתן תורה. גזירת פורים נעשתה בשל שישראל חטאו בהשתחויה לצלם נבוכדנצר ובהנאה במשתה אחשוורוש: '"ומרדכי ידע" – בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך, לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' (רש"י; אסתר ד,א); שזהו כמעשה העגל, שעבדו לע"ז ונהנו במשתה: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). חז"ל דרשו על אסתר שמקורה ברמז בתורה בנאמר שיהיה הסתר פנים: 'אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר"' (חולין קלט,ב). 'למעשה אסתר – הסתר אסתיר, בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות' (רש"י). אולי גם רומז שהמן בא בפגיעה כעגל, ולכן זה מתקשר בהסתרה, שבנ"י חטאו בעגל כיון שמשה היה נסתר מהם – שלא חזר לאחר הזמן שחישבו וכך השטן עבד עליהם כאילו משה מת (שבת פט,א). לכן גם רמזו על משה: 'משה מן התורה מנין? (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר”' (חולין שם). 'בשגם הוא – בשגם בגימטריא כמו משה, וכתיב שם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", וכך היו ימי חיי משה, כלומר: עתיד לבא בשגם – משה מן הנולדים, וכן ימיו' (רש"י). שמעבר לפשט, אולי רומז בהקשר לפורים (שלכן הובא יחד עם דרשות לאנשי מעשה פורים) שזה קשור לעגל, שהעגל נעשה כיון שחשבו שמשה הוא אדם ולכן הוא מת בהר מהקירבה לקדושה, וכיון שחשבו שמת אז עשו את העגל; שזהו הלימוד מהפס' שמשה חי 120 שנה עד שמת, שזה רמז שחשבו שהוא מת, ומשה הוא מן הנולדים שלכן חשבו שמגיע לו מיתה על שעלה בהר לה', ולכן חשבו שמת מהקדושה. גזרת פורים היתה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר, אלא שלא מתו בסוף כיון שזה נעשה מיראה: 'הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים; והיינו דכתיב (איכה ג, לג) "כי לא ענה מלבו”' (מגילה יז,א), 'הם עשו לפנים – מיראה' (רש”י), וכך גם בעגל הם חטאו בעגל לא כי האמינו בע"ז אלא עשו מיראה, שחששו שאין מי שידריך אותם בדרך לארץ ולכן עשו את העגל במקום משה (“קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" [שמות לב,א]). במתן תורה פסקה המיתה, וכן פסק כח שעבוד הגוים עלינו (ע"ז ה,א [אמנם זה מובא כמחלוקת אבל מקובלנו שבאגדתות כולם אמת]), ובעגל הכל חזר, לכן בפורים שמתגלה כמכח חטא העגל מתגלה בזמן שעבוד הגוים עלינו (של פרס ומדי) גילוי של מיתה (שהמן גזר להרוג את כל היהודים). מרדכי נרמז בשמן המשחה: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור", ומתרגמינן מירא דכיא' (חולין שם), כרמז שהוא מכח המשכן שמתקן את העגל, ולכן הוא שעמד ופעל נגד המן שהוא היפוכו. לכן למדו על המן מחטא עץ הדעת: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין שם), שהוא פגם בדעת שהיתה מחוברת לה', ודעת ה' (כתיקון לחטא עץ הדעת) מתגלה ע"י התורה, שנתנה לנו במתן תורה, ולכן המן הוא ההיפך ולכן מגלה פגם במתן תורה, לכן הוא התגלה כמכח העגל, ובאיבודו נעשה תיקון לפגם-חסרון שהיה במתן תורה, שקיבלנו בכפיה. (וכן בעץ הדעת הנחש הסית בטענה שה' לא רוצה שיאכלו שאז יהיו כאלוקים: "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע” [בראשית ג,ד-ה], כך בהמן התגלה שעשה עצמו אלוה, כעין טענת הנחש שיהיו כאלוה. ובהקשר לחטא הם עשו לעצמם בגדים: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" [שם,ז] שכך בהמן הוא עשה על בגדיו ע"ז). אסתר נקראה גם הדסה (אסתר ב,ז), שזה ע”ש הדס: 'תניא ר"מ אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה א, ח) "והוא עומד בין ההדסים“' (מגילה יג,א). שזה רומז למתן תורה, שכאשר קיבלנו את התורה התמלא העולם ריח טוב: 'וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים' וכו' (שבת פח,ב) [לכן נלמד על הדסה ע”פ הנאמר הדסים על צדיקים, שצדקות באה ע”י שמירת התורה]. אסתר ציוותה לצום שלושה ימים לקראת הליכתה לאחשוורוש: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי“ (אסתר ד,טז). אולי זה כרמז שבאה כדי להפיל את המן, ולכן בשביל הצלחתה רמזה למתן תורה (שזהו היפוכו), שהיו בו שלושת ימי ההגבלה לקראת מתן תורה שזהו הפגישה עם המלך (ה'), וכך גם היא באה להיפגש עם המלך (אחשוורוש); וימי ההגבלה היו במתן תורה שנאמר בו "הקהל לי את העם" (דברים ד,י), וכך גם כאן זה בעניין של כינוס - “כנוס את כל היהודים” וגו'. תחילת המגילה זה במשתה שנעשה (שזהו תחילת מעשה פורים) “בשנת שלוש למלכו” (אסתר א,ג), שזה כרומז כנגד מתן תורה שהוא התגלה "בחדש השלישי” (שמות יט,א). בשנת שלוש למלכותו הרגיש אחשוורוש שהוא התיישב במלכותו ('"בימים ההם כשבת המלך", וכתיב בתריה "בשנת שלש למלכו"? אמר רבא: מאי כשבת – לאחר שנתיישבה דעתו' וכו' [מגילה יא,ב]), שזהו כעין מתן תורה שאז התחזק גילוי מלכות ה' בעולם (שזה ע”י התורה שנתנה לנו כדי לגלות את מלכותו בעולם [שבשמירת התורה אנו מראים שה' הוא המלך שלכן אנו מחוייבים לשמירת רצונו שמתגלה בתורה]), שעד אז לא היה כ"ך ברור גילוי מלכות ה' בעולם (שלכן הארץ יראה שמא ישראל לא יקבלו את התורה והיא תחרב [שבת פח,א]). במתן תורה זה שלושה חדשים, ובאחשוורוש זה שלוש שנים, כיון שישראל נרמזים בלבנה והגוים בחמה ('תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל; מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה' [סוכה כט,א]), לכן בישראל מתגלה בחודשים, שזהו שלמות של החודש בלבנה, ובגוים זה בשנה כי בשמש אין גילוי של חודש אלא רק של שנה. נאמר על מרדכי: ''"אשר הגלה מירושלים". אמר רבא: שגלה מעצמו. ולמה שני פעמים "אשר הגלה"? גלה עם גלות יכניה וחזר לירושלים, והגלה אותה שנית נבוכדנאצר עם גלות אחרונה' (ילקו"ש נ"ך רמז תתרנג), שהיותו של מרדכי בשושן זה לאחר שגלה פעמיים, כרמז לשני לוחות הברית, שה' עשה שמרדכי יגלה כדי שיהיה בשושן ויביא להצלה ע"י קשר לגילוי של מתן תורה (שזהו שני לוחות הברית). אולי לכן ישראל לא שלחו ידם בביזה (אסתר ט,טו) [מעבר לסיבה 'שלא יתן המלך עין צרה בממון' (רש”י; אסתר ט,י), או בשל שהם היו עמלקים (מרן הגרש”ג זצוק”ל זיע”א ב'מועדי ישראל')], כיון שבזה גילו כנגד מתן תורה, ששם הבינו מהו ה"רכוש גדול" שנאמר לאברהם שאיתו יצאו ממצרים, שזהו הרכוש הרוחני ולא הממון הגשמי, לכן כאן לא לקחו מהרכוש כגילוי שאין בו באמת חשיבות אלא רק הצד הרוחני הוא החשוב. לפני עשרת בני המן נאמר: “ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש” (אסתר ט,ו), אולי רומז למתן תורה, שניתנה לנו התורה, ושמענו את עשרת הדברות, ובדברות יש את כל התורה כולה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), אלא שכדי לפרט את התורה צריך שתהיה בנו דעת ה' (שזה נמצא בתורה שמגלה את רצון ה'), שזה מתגלה בחמישים שערים ('נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' [ר"ה כא,ב]); שכך אותם 500 היו עם עצת המן לפגוע מכח העגל שפגם במתן תורה, ולכן מספרם מגלה כנגד מתן תורה שחל בנו כראוי ומתגלה שאנו קשורים לכל התורה כראוי, שזה מכה את אותם אויבים (שבאו בגילוי שאנו מנותקים מהתורה) וכך הרגנו אותם. אולי בעשרת בני המן נאמר “ואת” על כל אחד מהעשרה, אולי רמז לעשרת הדברות שבהם כל התורה, ולכן נרמז ב”ואת”, שרומז לתורה שבכתב שנכתבת באותיות מ-א עד ת', והאות ו' רומז לתושב”ע שבו ששה סדרים, כרמז שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות שבלוחות.