הנשק הייחודי של עם ישראל

הנשק הייחודי של עם ישראל – לפרשת בשלח

נכתב על ידי חגי 12, 6/2/2025

הנשק הייחודי של עם ישראל – לפרשת בשלח

בסוף פרשתנו קוראים אנו על המלחמה הראשונה שניהל עם, שזה לא מכבר נולד. עם ישראל, הצעיר, ללא הניסיון נאלץ להתמודד מול עם מנוסה שבא להילחם בו.

משה המנהיג הדגול אינו יוצא בעצמו להילחם, אלא מורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". חז"ל אומרים שעשה זו במחשבה תחילה. הוא רצה ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).

התפילה מול החרב – שיעורו של משה במלחמת עמלק

להיעדרות ממלחמה זו היתה למשה סיבה נוספת, חשובה אף יותר. משה ידע שיש צורך בתפילה, משה רבינו ראה שהיתה זו עת צרה ליעקב. היה זה לאחר שחטאו בני ישראל על ריבם ונסותם את ה'. משה חשש שמסיבה זו אולי לא יגן עליהם הקב"ה ולא ילחם את מלחמתם, ועל כן הוצרך לעשות השתדלות רבה ולהילחם בכלי נשק, בחרבות ובחניתות. משה ידע שיש צורך בתפילה משמעותית, והבין שאם הוא יילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן אמר ליהושע 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', כלומר 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים לענין המים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

משה גם דחה את עלייתו לראש הגבעה ליום המחרת, ולא עלה באותו יום. הוא אמר ליהושע: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". מדוע מחר? כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח. במעשה זה ביקש משה לחזק את אנשי החיל במלחמה, שיראו אותו שעולה לראש הגבעה, בעת שנלחמים.

במילים "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" מלמדת התורה שאת המלחמה הגלויה עשה יהושע, במקביל למלחמה החבויה שעשה משה, כשצירף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפילה, כדוגמת שני הזקנים שמעמידים סמוך לש"ץ, וכן בכהן גדול היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

הקרב הנסתר שמאחורי הניצחון

על המילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", שואלים חז"ל במסכת ראש השנה כט ע"א: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים". בהרמת ידיו התכוון משה להשפיע בתפילתו טובה וישועה. משה הבהיר שלתפילה יש עוצמה רבה, בכוחה לשנות את הטבע. יש ביכולתה לבטל גזירות ולעשות דברים שהם כנגד הסיכויים.

בפרשה זו ביקש משה להעביר מסר חשוב – על כוחה העצום של התפילה. באמצעותה יכול אדם לשטוח את צרכיו ובקשותיו, ועל ידה מקבל אדם את צרכיו מהקב"ה.

תפילה משנה מציאות

על כוחה של התפילה למדנו ממקור נוסף בעברו של משה רבינו. הקב"ה הטיל על משה שליחות לגאול את ישראל. משה רבינו סירב בכל תוקף, באמרו: "לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י). נימוקו היה משכנע, כפי שכתב רמב"ן: "כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים".

ומדוע לא ריפא אותו הקב"ה, שבידו לעשות הכל? על כך משיב רמב"ן: "והקדוש ברוך הוא, כיון שלא התפלל בכך, לא רצה לרפאותו". מדהים, אילו משה היה מתפלל, יתכן מאד שהיה הקב"ה מרפא אותו. מדוע לא ריפא? משום שמשה לא התפלל על כך!!!

על כוחה של התפילה כתב ה'חזון איש' באיגרותיו: "התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל, אם אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי".

בתקופה זו רואים אנו בחוש את הניסים הגדולים, ומה גדול כוחה של התפילה. נתחזק כולנו בתפילה לבורא עולם שישלח מזור לכל הפצועים וישיב את כל החטופים לחיק משפחותיהם, יתן נחמה לכל המשפחות השכולות, שלא יידעו מצער, ולא נדע עוד שוד ושבר בגבולינו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]