בס''ד    פרשת בשלח: האם מותר לצאת לרשות הרבים עם מפתח

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על חלק מבני ישראל שיצאו ללקט מן בשבת, ובניגוד לרצון ה', פסוק ממנו לומדת הגמרא במסכת עירובין (מח ע''א) שאין לטלטל ד' אמות ברשות הרבים: ''רְא֗וּ כִּֽי־יְקֹוָק֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי''. עוד מוסיפה הגמרא (נא ע''א), שלמעשה לא חייבים עד טלטול של חמש אמות ושלוש חמישיות האמה, שכן כאשר עושים ריבוע של ד' על ד', זה שיעור האלכסון של ריבוע זה. נחלקו הראשונים בביאור:

א. הרמב''ם (שבת יב, יח) פסק, שאמנם המטלטל שיעור זה אינו עובר איסור דאורייתא, אך איסור דרבנן ישנו, ורק המטלטל פחות מד' אמות אינו עובר איסור כלל. את דבריו דייק, מכך שהגמרא כותבת שהמטלטל חמש אמות ושלוש חמישיות אינו חייב, משמע שלא חייב, אך איסור ישנו. ב. התוספות (עירובין שם ד''ה כזה) חלקו וסברו, שמותר לכתחילה ללכת שיעור זה. ג. רבינו שמואל (שם) בגישה שלישית סבר, שיש לחלק את העולם לריבוע, ההולך ישר יש לו ד' אמות, ואלכסון חמש אמות ושלוש חמישיות. ובלשונו:  

''כזה יהו כל שובתי שבת: פירש הקונטרס, דגבי העברה ליכא למיתב פיאות, אלא כהאי גוונא, שנותנין שיעור אלכסון.. ורבינו שמואל מפרש שמרביעין ד' אמות ברשות הרבים בריבוע עולם, ואם מעביר או זורק ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב, במה דברים אמורים? לחודיה, ואם לאלכסונו של עולם אינו חייב עד שיזרוק או יעביר ד' אמות ואלכסונן.''

להלכה השולחן ערוך (או''ח שמט, ב) הביא את דעת התוספות כדעה ראשונה, ואת דעת הרמב''ם שנייה כ'יש מי שאומר', ובעבר ראינו שבמקרה כזה פוסקים רבים נוטים להבנה שהשולחן ערוך פוסק כדעת התוספות. המשנה ברורה (שם, ז) חלק וסבר, שהלכה כדעת הרמב''ם, והוסיף שכך פסקו האחרונים, ובניהם הב''ח והאליה רבה.

בעקבות הלימוד על טלטול ברשות הרבים, נעסוק השבוע בשאלה, שמעסיקה רבים במקומות בהן אין עירוב (או גם במקומות בהן יש, המחמירים שלא לסמוך עליו), כיצד ניתן לנעול את הבית ולקחת את המפתח עימם. עוד נעסוק בשאלה, כיצד יוצאים עם תכשיטים לרשות הרבים, למרות גזירת חז''ל, ומה יעשו הרוצים לשמור על כספם ולא יכולים להשאיר אותו בחדר.

טלטול בשבת

הגמרא במסכת שבת, דנה באריכות בדברים איתם אסור ומותר לצאת לרשות הרבים, ומחלקת בין דברים שאסור ללכת איתם ברשות הרבים, ויש בכך איסור דאורייתא, לבין דברים שמעיקר הדין היה מותר לצאת איתם, אלא שחששו שמא יורידו אותם ברשות הרבים מתוך רצון להראותם, לבין דברים שמותר ללכת איתם ברשות הרבים, ואין חשש שמא יורידו אותם. ולדוגמא:

א. אין איסור לצאת עם נעליים לרשות הרבים, כיוון שבגדיו של אדם טפלים לגופו, ואין זה נחשבת הוצאה. הוא הדין למשקפי ראייה, או עיוור ונכה שאינו יכולים להסתדר בלי המקל שלהם, שנחשב כמו הבגדים בשבילם. ב. לעומת זאת, אסור לצאת עם אוכל לרשות הרבים, שכן הוא לא בטל לגוף האדם. ג. משקפי שמש ותכשיטים לא נחשבים משא, שכן הם כמו בגדים, אך בגלל החשש שמא יסירו אותם (משקפים במקום צל, ותכשיטים כדי להראות לאחרים), אסרו חכמים ללובשם. ובלשון ערוך השולחן:

מה דין כיפה? לכאורה יש חשש שתעוף ויבואו לטלטל אותה ברשות הרבים, ולכן אסור מדברי חכמים ללכת עם כיפה. אלא, שנהוג שלא ללכת ד' אמות בלי כיפה (למרות שכפי שראינו בעבר (צו שנה ד'), אין בכך ממש איסור), ולכן אין חשש שיבואו לטלטלה. גם שעון נראה שמותר לטלטלו, כיוון שהוא נחשב היום כמו מלבוש, ולא כמו תכשיט או אמצעי לראיית השעה (ויש מחמירים).

טלטול תכשיטים

כאמור, אחד הדברים שנאסרו להוציאם ברשות שמא יבואו להסירם, ובהם המשנה מאריכה במיוחד בפירוטם, הם סוגי התכשיטים השונים. אמנם בפועל, במהלך השנים, לא הקפידו על איסור זה, ונשים רבות יצאו בתכשיטים למקומות בהן אין עירוב. דנו הראשונים, האם יש סיבות ללמד על כך זכות, ומדוע אין למחות בהן[1]:

א. רבינו תם (שבת סד ע''ב ד''ה רבי) נקט, שדין הגמרא נכון היה בזמן שהיה להם רשות הרבים מדאורייתא, אבל בזמן הזה שאין רשות הרבים, שכן הרחובות אינם רחבים ט''ז אמה, וכן לא בוקעים בהם שש מאות אלף איש כל יום (תנאי שבעבר ראינו שנחלקו בו הראשונים), דינם ככרמלית, שהתירו חכמים לצאת בה עם תכשיטים, וכפי שהגמרא (שם) מתירה לצאת עם 'כבול' לחצר. ועל אף שיש חילוק בין חצר לבין כרמלית, החילוק קיים רק כאשר גם יש רשות הרבים, ולא שאין, כבזמנם. ובלשונם:

''ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור, דכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא, שהרי אין מבואות שלנו רחבות י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו, הרי הוא כחצר שאינה מעורבת, ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים. והקשה ר"י, היכי שרו כמו חצר, והאמר לקמן גבי דליקה, דמותר להציל בחצר שאינה מעורבת ולא בכרמלית, ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת, ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים.''

ב. רבינו שמשון (תוספות שם) כתב בשם רב שר שלום, שגזירת חז''ל הייתה נכונה לשעתה, אז נשים היו נוהגות להסיר את תכשיטיהן, ולהראות אותם לחברותיהן. בזמן הזה לעומת זאת, נשים לא נוהגות להסיר את תכשיטיהן (בין השאר בגלל שיוצאות בהם גם ביום חול, כך שאין בהם ייחוד בשבת), וממילא אין לגזור שלא ללובשם שמא יורידו אותם ברשות הרבים, ויעברו על איסור טלטול.

ג. הרא''ש (ו, יג) והר''ן (כו ע''א ד''ה אבל) פסקו את דברי הגמרא כפשוטם, שאסור לצאת גם בזמן הזה לרשות הרבים עם תכשיטים שמא יבואו להורידם. עם זאת, אין למחות בנשים שיוצאות איתם, כיוון שגם ככה לא יקשיבו, ומוטב שיהיו שוגגות ממזידות מאשר מזידות. הם לא קיבלו את הטענה שאין בזמן הזה רשות הרבים, שכן מעבר לכך שלא קיבלו את הטענה שצריך שישים ריבוא שיעברו ברחוב כדי שייחשב רשות הרבים, הרי חז''ל לא חילקו בין ערים גדולות לכפרים, ומשמע שבכל עניין אסרו. ובלשון הר''ן:

''אבל קשה על מה סמכו בדורות הללו, שהנשים יוצאות לרשות הרבים בטבעת שאין עליה חותם. ובעל התרומה מלמד עליהן זכות, לפי שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה... והך סברא לא מחוורא, שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו עוברים שם ששים ריבוא... ועוד, שחכמים סתם אסרו ולא נתנו דבריהם לשיעורין, לחלק בין כפרים לעיירות גדולות, אלא שעכשיו שנהגו בכך לא ישמעו למי שימחה בידן, והנח להן, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.''

להלכה השולחן ערוך (או''ח שג, יח) נראה שצידד בדעתם להלכה, שכן למרות שהביא את כל השיטות, כיוון שהביא שיטה זו ראשונה משמע שכך פסק. מה עוד, שאת שאר הדעות לא הביא כהיתר לכתחילה, אלא רק כלימוד זכות. הרמ''א (שם) לעומת זאת נראה שצידד כדעת רב שר שלום, שכיוון שלא רגילים להסיר את התכשיטים בזמן הזה, לא על כך נאמרה גזירת חז''ל.  

טלטול מפתח

בעוד שיציאה עם תכשיטים לרשות הרבים היא מדרבנן, ולכן הראשונים נתנו סיבות שונות להקל, יציאה עם מפתח לרשות הרבים בעייתית הרבה יותר, שכן מפתח אינו חלק מבגדיו של האדם, ונחשב משא ממש. אלא, שדנו הפוסקים האם יש אפשרויות בכל זאת להפוך את המפתח לחלק מבגדיו של אדם, כדי שיוכלו לצאת לבית כנסת וכדומה ולנעול את הבית:

א. הטור הביא (סי' שא) יש מי שאומרים, שאסור לצאת עם מפתח בשבת בכל עניין, לא משנה כיצד יחובר לבגדים, וכן פסק השולחן ערוך (שא, יא). ראייה הביאו מהירושלמי הכותב, שחכמים נזפו ברבן גמליאל על שיצא עם מפתח של זהב, ואחד הביאורים לנזיפה הוא, שגם אם המפתח שימש כתכשיט, אם הוא משמש גם לצורך אחר, יש איסור בהוצאתו.

ב. המהר''ם (טור שם) חלק וסבר, שמותר לתלות מפתח של כסף על החגורה, שכן הוא נחשב תכשיט. לשיטתו, כאשר הירושלמי כותב שדבר 'העשוי לזה ולזה אסור', כוונת הגמרא לומר מה שראינו לעיל (הערה 1), שלמרות שבדרך כלל לא גזרו על איש לצאת עם תכשיטים שמא יסירם, תכשיט המיועד גם לאיש וגם לאשה, אסרו גם על האיש להוציאו, כי לא חילקו חכמים בגזרתם. כדעתו העיד המשנה הלכות (יא, רמה) שנהוגים רבים בחוץ לארץ, בתוספת הדעה שאין בזמן הזה רשות הרבים מדאורייתא:

''ובדבר שאלתו, במה שנוהגים הנשים לצאת בשבת קודש במפתח המחופה זהב או כסף, מחובר בבגד כעין סיכה... והנה באמת כי יש בזה להקל ולהחמיר, ומכל מקום פוק חזי מאי עמא דבר (= תראה מה העם נוהג), ובמקום שנהגו להיתר אין מוחין בהם... בפרט שכתב המשנה ברורה, דכיון דאין דרך לעשות מפתח של כסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט... ובפרט כי אין לנו ברשות הרבים בזמן הזה לפי עניות דעתי, בשום מקום בעולם.''

ג. הרא''ש (טור שם) בגישת ביניים סבר, שאין להתיר לתלות את המפתח על החגורה, שכן במקרה זה המפתח משמש גם כמשא בנוסף לתכשיט, אולם במקרה בו המפתח משמש ממש כחלק מהחגורה, דהיינו שהוא האבזם עימו סוגרים את החגורה, המפתח בטל לגבי החגורה וניתן לצאת איתו. כך פסק גם השמירת שבת כהלכתה (יח, מט), שהדגיש, שבמקרה בו לאדם יש שתי מפתחות, לדעת הרמ''א הוא לא יכול ללבוש שתי חגורות (שכן בחגורה אחת אין צורך), אלא יסגור חגורה אחת באמצעות שתי מפתחות.

טלטול כסף

נקודה נוספת שדנו בה הפוסקים, שנראה שהיא הבעייתית ביותר מבחינה הלכתית, היא טלטול כסף בשבת. כאשר יהודי היה מתארח באכסניה, לא היה רוצה להשאיר את הכסף בחדר במהלך השבת, שמא יגנבו לו אותו, ולכן רבים תפרו את הכסף לבגדים, עימם גם היו יוצאים לרשות הרבים. דנו הפוסקים, האם אכן הדבר מותר:

א. האגור (סי' תקכב) כתב בשם מהר''י מולין, שיש מקום להקל, וכן פסק הרמ''א (שא, לג), במקרה בו אדם מוכרח לצאת החוצה ואינו להישאר בביתו. ונימקו, שבניגוד לגמרא במסכת שבת (קמז ע''א), הכותבת שאסור לצאת עם מעות הצרורים בסדין, כאשר הוא תופר אותם בבגדו יש בכך הוצאה בשינוי, והוצאה בשינוי נאסרה רק מדרבנן. וכיוון שמדובר במקום הפסד, שאם לא נתיר לו לשאתם יש חשש שיבוא לחפור בשבת גומה על מנת להחביא את כספו ויעבור על איסור דאורייתא, יש מקום להקל, ובתוספת הסברא שלדעת רבים בזמן הזה אין רשות הרבים מדאורייתא, וטלטול בה אסור רק מדרבנן[2]. ובלשון המשנה ברורה (שם, קכג):

''ויש מתירים במקום פסידא, שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת, לא יצא: וטעמם דכיון דלית ביה אלא איסור דרבנן משום דלאו דרך הוצאה היא, וכל שכן בזמן הזה דלהרבה פוסקים לית לן רשות הרבים דאורייתא הקילו במקום פסידא, דאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר באופן זה יבוא לעבור על איסור תורה דיבוא לחפור בקרקע ולהטמין.''

ב. המהר''ם (פראג, סי' צד) לא קיבל לימודי זכות אלו, וסבר שיש איסור מדרבנן לצאת עם מעות התפורים לבגד, וכדברי הגמרא במסכת שבת (צב ע''א) הכותבת שהיוצא במעות בפונדתו פטור, ופטור הכוונה מחטאת, אך איסור דרבנן ישנו. כך פסק גם השולחן ערוך (שם), ונימק המשנה ברורה לשיטתם, שלא שייך לומר שהמעות בטלות לבגד, שכן הם דבר חשוב העומד לעצמו, שלא שייך לומר שהוא בטל (ובדומה לסברת המפתח, שלא שייך לומר שהוא בטל לחגורה, שכן הוא עומד לעצמו).

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[3]...