'עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים' וכו' (אבות ה,ד). מדוע נעשו עשרה ניסים על הים? מובא באבות דר"נ: 'כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ובכולן נמצא שלם, כנגדן עשה הקדוש ברוך הוא עשרה נסים לבניו במצרים, כנגדן הביא עשר מכות, כנגדן נעשו לישראל עשרה נסים על הים, כנגדן הביא עשר מכות על המצריים בים' (אבות דר"נ לג,ב). האבות דר"נ מקשר בין המשניות, שבמשנה הקודמת נאמר 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום' (אבות ה,ג), שזהו הזכות שבגללה נעשו עשרת המכות במצרים ובקריעת הים. ובפרט שה' הבטיח לאברהם שכאשר בנ"י יצאו ממצרים אז "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יד), שזה נעשה בשני חלקי היציאה ממצרים, היציאה מתחת יד המצרים בפסח, שאז נידונו במכת בכורות ואז יצאו ברכוש גדול שהשאילו מהמצרים כדי לקיים את ההבטחה לאברהם: 'אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם' (ברכות ט,א-ב). והחלק השני זהו בקריעת הים שאז יצאו מתחת יד מצרים לגמרי כאשר רדפו אחריהם כדי להחזירם, שהם נידונו אז לטביעה בים ובנ"י יצאו גם בזה ברכוש גדול שלקחו מהשלל של מצרים שטבעו: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם בכל אותם האוכלוסין, שנאמר "ויקח שש מאות רכב בחור" (שמות יד ז), מה עשה? עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות. כשבאו לים וטבען הקב"ה היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם' וכו' (תנחומא הישן, טז [מובא גם ברש”י שמות טו,כב]), ואף היה ממון רב בבעל צפון (עד שלמדרש זהו עיקר ההבטחה לאברהם): '"וישובו ויחונו לפני פי החירות" - כאן נתקיים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. אמר הקב"ה: זו היא הבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם. שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף"' (ילקו"ש רמז רל). שכל זה קשור להבטחה לאברהם שבזכותה היה זירוז לגאולת ישראל והיציאה בממון, לכן התגלה בזה עשרה ניסים כנגד עשרת הניסיונות שאברהם עמד בהם, שמתוך אותה גילוי קדושה בעולם וחביבות לאברהם (כנאמר במשנה: 'להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום') פעל ה' לניסי מצרים, ולכן זה מתגלה בעשרה כנגד השורש שבאברהם (בעשרה ניסיונות). אולי אפשר שיציאת מצרים היתה כדי לקבל תורה ולהמשיך לא"י ששם מקום התורה (כמו שמופיע בלשונות הגאולה ממצרים “ולקחתי” "והבאתי”). לכן מכות מצרים וקריעת הים זה שלבים בדרך לשם, לכן זה התגלה בעשר מכות במצרים ועשרה ניסים בים כנגד עשרת הדברות. לכן התגלה בקריעת הים גילוי ה' גדול כדי להכינם לקראת קבלת התורה שיהיה בגילוי ה' גדול ביותר (עד שבקשו ממשה שידבר עם ה' בשבילם: "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" [שמות כ,טו]), שזהו שאמרו בשירת הים: “זה א'לי ואנוהו" (שמות טו,ב), שהיה גילוי ה' גדול: '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י), ומתוך כך קבלו עליהם עשיית רצון ה' בתו"מ בצורה השלמה: 'דתניא: "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה' וכו' (שבת קלג,ב). לכן אחרי קריעת הים והשירה נאמר: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות טו,כב), שמרמז: 'דתניא: (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה' וכו' (ב"ק פב,א). שבנ"י הרגישו אז את החסרון שלהם בתורה, כעין שע"י הנעשה בקריעת הים התחברו לתורה, ולכן אחרי שלושה ימים בלא תורה הרגישו את חסרונה. ניסי קריעת הים הם: 'הראשון – הבקעת המים, כפשוטו של פסוק "ויבקעו המים" (שמות יד, כא). השני – שאחר שבקעו נעשה כקובה, עד ששב כדמות גג ולא מקורה ולא משופע, והיה הדרך כאילו היה נקב במים, והמים מימין ומשמאל וממעל, הוא מאמר חבקוק "נקבת במטיו ראש פרזיו" (חבקוק ג, מד). השלישי – שארצו נתקשה ונקפא להם, כאמרו "הלכו ביבשה" (שמות יד, כט), ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות. הרביעי – שדרכי מצריים היו בחומר מדובק, והוא אמרו "חומר מים רבים" (חבקוק ג, טו). והחמישי – שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים, כעין קשת עגול על זאת הצורה, והוא אמרו "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו, י). והששי – שנקפאו המים ונתקשו כאבנים, ועל זה אמר "שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים עד, יג), רוצה לומר שנתקשו המים עד ששבו בעניין שישברו הראשים עליהם. והשביעי – שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים, רוצה לומר חתיכה אחת, אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסידרו קצתם על קצתם, והוא אמרו "אתה פוררת בעזך ים" (תהלים עד, יג). והשמיני – שנקפא כזכוכית או כשוהם, רוצה לומר בהיר, עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו, והוא אמרו "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב כב, יב), רוצה לומר קיבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. והתשיעי – שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים, והיו שותים אותם. והעשירי – שהיו ניקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו, עד שלא היו יורדין לארץ, והוא אמרו "נצבו כמו נד נוזלים" (שמות טו, יח), רוצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים' (פירוש המשניות לרמב”ם). שזה כנגד עשרת הדברות: הנס של בקיעת המים זהו עיקר הנס שנעשה בשביל יציאתנו ממצרים, שנבקע וכך יכולנו לעבור, וכל העולם שמעו על נס קריעת הים (והיה בזה קידוש השם, שהבינו שה' הוא האלוקים), ולכן מראה על אלוקות ה' בעולם ושהוציאנו ממצרים, שזהו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. הנס שנעשה כעין נקב, שכוסה מסביב, זה כנגד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שזהו שמכוסים מסביב כמנותקים מכל הע"ז של העמים שהיו סביבם בעולם. הנס שהתייבשה הקרקעית שלא נשאר שום לכלכוך זה כנגד "לא תשא", שנאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", שכנגד זה נרמז בניקיון מלכלוך של המים, שהמים מרמזים לתורה שהיא גילוי ה', שכולה שמות ה', ולכן מרמז באי לכלוך מהמים על אי לכלוך משם ה', וכיצד שייך רעה בשם ה'? זהו כשנושא את שם ה' לשווא; וכן כרמז "לא ינקה" מהחטא, כעין בדימוי לניקיון מלכלוך בים (וכעין רמז לשון "לא תשא" כעין רמז לקרקע שנושאת את ההולכים עליה, שבה היה הנס, שהתקשתה כדי לשאת עליה את ההולכים בה בצורה טובה שלא ישקעו בה בבוץ). הנס שהמצרים שקעו בחומר זה כנגד שבת, שע"י ששקעו לא יכלו להגיע לישראל ולהזיקם, שבשבת יש מעלה של הגנה מהגוים, עד כדי כך ש'אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה "ויבא עמלק"' (שבת קיח,ב) [ובפרט כאן שזה לפני השבת הראשונה, נרמז שיכולים להנצל מהגוים כמו שנצלים מהמצרים אם ישמרו את השבת הראשונה]. הנס שהים נבקע ל-12 חלקים כנגד שבטי בנ"י זה מרמז על כיבוד הורים, ששבטי ישראל הם 12 הבנים שנולדו ליעקב. הנס שהמים התקשו כאבנים כדי לשבר את ראשי המצרים, זה כנגד "לא תרצח", שהמצרים הוכו ומתו (וכן טביעת המצרים בים זה עונש על שהם הטביעו ביאור את הנולדים, שרצחו אותם). הנס שקפאו לחתיכות רבות כעין אבנים מסודרות, שזהו כעין אבני בניין, זה כנגד "לא תנאף", כרמז להולך לבית אחר ושם נואף; ואף אשה נקרא 'בית' (שבת שם) [וכן אבנים רבות כעין שהנואפת נואפת עם עוד אנשים שאינם בעלה]. הנס שהנקפא היה כזכוכית זה כנגד "לא תגנב" (שזה שלא לגנוב אדם), כעין רמז שרואים ובכ"ז לא לוקחים בגניבה; וכן הגנב לא גונב לפני כולם, ולכן כשרואים אותו הוא לא גונב. הנס שהיו נוזלים מתוקים ושתו מהם זה כנגד "לא תענה", שזה עדות שאדם מעיד בפיו כעין השתיה ששתו בפיהם (והשתיה מקיימת את האדם כעין שהעדים בעדותם גורמים לקיום של פסק הדין, שהוא קיים בגללם). ויותר מזה, מובא ביב"ע: 'ארום בחובי סהדי שיקרא עננין סלקין ומיטרא לא נחית ובצורתא אתיא על עלמא' (שמות כ,יב [= כי בעון עדות שקר עננים מסתלקים ומטר לא יורד ובצורת באה לעולם]) הרי שיש קשר בין עדות שקר למים לשתיה. הנס שמה שלא שתו היה נקפא כנגד "לא תחמוד", שמה שלא שתה נקפא ולא היה ראוי יותר לשימוש, כעין רמז שמה שלא שלך (כמו שלא שתה; שכיון שניתן לו לשתיה אז אילו היה שותה זה היה נחשב לשלו, אבל לא שתה כך שלא נעשה לשלו) זה נעשה מבחינתך לא ראוי לשימוש, שזהו שלא לחמוד מה ששייך לאחר כיון שאינו קיים בשבילך.