"ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד,כא-כב). 'שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר: בִּזְכוּת הַמִּילָה אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה לג,כה) "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵי זוֹ הִיא בְּרִית שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה' (מכילתא מסכתא דויהי פרשה ג [שמות יד,כב]). בזכות המילה נקרע הים, אבל מה הקשר בין ברית המילה לכך שהים נקרע? ראה ב'הגלות והגאולה' (עמ' 203-204) שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר זאת כחלק מהעניין שיש בישראל על טבעיות – התגברות על הטבע, שכך בחיתוך הערלה הטבעית מתגלה הפנימי – גילוי המציאות הנסתרת שיש בנו על טבעיות (ראה שם בהרחבה). בפשטות מילה זה חיתוך (של הערלה), וכך כנגדו נחתך הים, וכך מפורש במדרש שזה מרמז על גזירה: 'ד"א: "אז" – א' אחד, ז' שבעה, הרי שמונה; אמר משה: בזכות המילה שניתנה לשמונה נקרע הים, ונקלס ב"אז”. אמר ר' לוי: "לגוזר ים סוף לגזרים" (תהלים קלו יג), שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורים, בזכות המילה נקרע הים' (תנחומא בובר "בשלח" סימן יב). אמנם במכילתא לא נאמר כך אלא רק ראיה מהנאמר בירמיהו שברית המילה היא שמעמידה את חוקות השמים והארץ, ממילא כשהיה שינוי של חוקותיהם שזהו שינוי של חוקת הארץ מצורתה הקבועה, שזה היה בקריעת הים שהים נעשה ליבשה, זה נעשה בעקבות המילה. שהמציאות קשורה למילה, ולכן דווקא בזכות המילה ראוי שתשתנה המציאות התלויה בה, וזהו הטעם שבזכות המילה נבקע הים. אמנם אפשר גם שלומד שחוקות שמים וארץ קשורים לברית המילה בשל הפס' בירמיהו, ומברר שהכוונה בברית לברית המילה בשל שנאמר "בריתי יומם ולילה" שזהו במילה שהיא תמידית גם ביום וגם בלילה, שאולי אפשר שהלימוד מברר את העניין. שהטעם שקריעת ים סוף היתה דווקא ע"י ברית המילה זה בשל שהיא מצווה תמידית, ולכן היא הראויה שתעמוד כנגד הים ותבקעהו; כיון שהים הוא נוזל מצד הקביעה של ה' שכך הוא יהיה תמיד, לכן ראוי שהזכות שתעמוד כנגדו גם היא תהיה מצוה שקיימת תמיד, וזהו ברית המילה. אולי גם בעומק ברית המילה קיימת תמיד, שהיא מרמזת שהקשר שלנו לה' הוא תמידי, לא רק כשבאים לקיים מצווה בכוונה, אלא אנו מחוברים לה' תמיד, שזהו מהותנו. לכן מרמז המדרש על המילה בכך שהמילה היא בגיל שמונה ימים, שבגיל זה התינוק אינו מבין כלום ובכ"ז מלים אותו אז, כהדגשה שהברית שלנו עם ה' – החיבור שלנו עם ה' הוא תמידי ללא הפסק, שאנו במהותינו קשורים לגילוי שם ה' בעולם. זהו שרמז ב"אז" על גיל שמונה ימים, והוא מחולק במילה "אז" לאות ז'=7, ולאות א'=1, כרמז שבכל המציאות העולמית שנבראה בשבעת ימי הבריאה אנו מגלים בה את ה', שהוא הבורא והיחיד שאין כמותו; וכן בכל מציאותנו בעולם (שנברא בשבוע) אנו תמיד מגלים את ה' שהוא האחד בעולם (שזהו מהותנו ולכן זה תמידי בכל מציאותנו בעולם). אנו מקדשים את שם ה' עד התיקון שלעתיד שאז תתרבה בעולם ההכרה בה', שכולם יכירו בה', ואז תהיה תחיית המתים שגם היא נרמזת ב"אז ישיר": 'תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (שמות טו, א) "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'”, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה' וכו' (סנהדרין צא,ב). ותחיית המתים קשורה בכך שיהיה גילוי שם ה' בעולם כולו, ולכן יתעלה בקדושה וכך יהיה ראוי שיקומו המתים לתחיה, שנס כזה זהו גילוי שם ה' גדול ביותר ולכן צריך שיהיה העולם ראוי לגילוי שם ה' גדול. לכן פס' קודם ל"אז ישיר", נאמר: “וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא) כרמז לאמונה בה', שעל גבה ראוי שתהיה תחיית המתים. כך גם בקריעת הים היה נס גדול שהיה תלוי בקידוש שם ה' בעולם, לכן זה היה דרך גילוי מהותם של ישראל כמגלי שם ה' בעולם שלכן ראוי שייעשה להם נס כ"ך גדול שיש בו גילוי שם ה' גדול; וזהו דרך גילוי ברית המילה שמראה את יעודנו. (אולי לכן למדו ב"אז ישיר", שזה כעין קשור לפס' "זה א'לי ואנוהו" [שמות טו,ב] שסמוך לו, שראו גילוי ה' גדול: '"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י]. שבדרשות האותיות ה' ו-א' [אותיות אהו"י] מתחלפות כך ש"אז" ו-"זה" הם כעין אותו דבר, לומר שקשורים זה בזה, שהרמז ב"אז" שהים נקרע בזכות המילה, קשור ל"זה" שיש בזה גילוי שם ה' גדול. וההפרש בין "אז" ל-"זה" בגימטריה הוא ארבע, כרמז לשם הויה [שהוא בן ארבע אותיות] שישתנה לעתיד כשהעולם יתקדש, שאז יקרא ככתבו שלא כמו היום שנקרא אחרת מכתיבתו [פסחים נ,א. ונאמר גם: 'סבר רבא למדרשה בפירקא. א"ל ההוא סבא: "לעלם" כתיב' (שם), שיש בשם הויה משום הסתרה (שלא ללמד ברבים כמו שרצה ללמד 'קרייה דיו"ד ה"י דארבע אותיות דרשיה וטעמיה התלויים בו' [רש”י]), שזה כרומז שבעוה”ז הוא מוסתר, כיון שיש כיום הסתר פנים של ה'], שזה מלמד על מהותנו שהיא לקדש את העולם עד תיקונו השלם לעתיד לבא). אולי גם קריעת הים קשורה לברית המילה, ונרמז בשמונה ימי מילה, כרמז ליצחק שהוא הנימול הראשון לשמונה, והוא נולד בנס מעל הטבע, שאברהם ושרה לא יכלו בדרך הטבע להוליד, שזה מראה שיש בנו במהותינו קיום על טבעי בעולם, לכן גם ראוי לקרוע לנו את הים בצורה על טבעית כמו שדרך הברית שאברהם נימול הוא התקשר אל מעל הטבע ונעשה ראוי להוליד (שמסופר בפס' בסמיכות שנאמר לאברהם לשנות את שמו ולמול, ושמל, ועל שנאמר לו על הולדת יצחק [בראשית יז]). ובהורדת הערלה אנו מורידים את האטימות שיש בה מגילוי קדושה, שכך כנגדו נקרע הים שיש בו הסתר של ה', ובקריעתו (כעין קריעה והורדת הערלה) התגלה מזה שם ה' (שה' הוא שמעמיד את העולם בקיומו, ולכן גם משתנה כרצונו) שזהו גילוי קדושה. ר"ל דרש ממה שנאמר מלשון ארמי, אולי זה בא לרמז שהים נקרע בזכות המילה שמראה שיעודנו זהו לגלות את שם ה' בעולם, ומסיבה זו גם הגוים מנסים תמיד להשמידנו, כדי לבטל את אור ה' שמתגלה על ידנו בעולם. שמרמז ב'ארמי' לפס': ”ארמי אבד אבי וירד מצרימה" וגו' (דברים כו,ה), '"ארמי אובד אבי" - מזכיר חסדי המקום: ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב … "וירד מצרימה" - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים' (רש"י). שזהו שתמיד הגוים מנסים לכלותינו בשל הקדושה והיעוד שיש בנו. לכן עכשיו נעשה קריעת הים כדי שהמצרים ירדפו אחריהם וימותו בים כעונש על גזירת "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א,כב), שהמצרים טבעו מדה כנגד מדה (סוטה יא,א); שהם ניסו בגזרת ההשלכה ליאור להרוג את משה ובכך למנוע את גאולת ישראל כדי שישארו תחתם, שכך בנ"י יאבדו בטומאה וישארו אצלם, לכן עכשיו ביציאה בא עונשם על ניסיון מניעת היציאה לגאולה וזה מתגלה דרך גילוי קדושת ישראל שמיועדים לגילוי שם ה' בעולם, שלכן ה' קרע להם את הים שהיה בזה גילוי שם ה' גדול, כביטוי שמטרתם של ישראל זה לגלות בעולם את שם ה' (מה שהמצרים ניסו למנוע), שזה נרמז בברית המילה בבשרנו, שזהו סימון בנו שאנו עבדי ה' שמטרתנו זה גילוי שם ה' בעולם.