"ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד,כא). 'ר' בנאה אומר: בזכות מצוה שעשה אביהם אברהם אני אקרע להם את הים, שנ' "ויבקע עצי עולה" (בראשית כב) וכתיב "ויבקעו המים"' (מכילתא; שמות יד,טו). לכאורה מה הקשר בין העקידה, ובפרט בקיעת העצים, לקריעת ים סוף? מסביר הרב קוק זצ”ל (ומרן הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביאו ב'הגלות והגאולה' עמ' 202-201) שבקיעת העצים מראה על אהבת ה' של אברהם שהיתה מעל הטבע, שעם כל הקושי שיש בניסיון העקידה בכ”ז דאג אפילו להכין עצים ולא סמך שימצא במקום ואף בקעם שיהיו מוכנים, ולכן כנגד זה זכו לקריעת הים שזה מעל הטבע. אולי אפשר שאצל אברהם העקידה מגלה על אמונתו הגדולה, כמו שנאמר לו: "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" [בראשית כב,יב]. ובעקידה מתגלה גילוי של מסירות נפש של יצחק, וזה גם היה קשה לאברהם יותר ממסירות נפש של עצמו, ובקיעת העצים מחדדת את אמונתו הגדולה בה', שעשה זאת בהידור. ומעשה אבות סימן לבנים, וכך גם בנ"י פעלו באמונה גדולה ומסירות נפש בים סוף (מכילתא שמות יד,כב [סוטה לו-לז]). בכך התגלה מעלה גדול של אמונה בה' באבות ובבנ"י, ובזכות האמונה היה ראוי לקרוע את הים, כעין שמובא בהמשך (שנקרע בזכות דברים [אחרים] שמגלים על האמונה): 'רבי אומר: כדי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שנ' "וישובו ויחנו לפני פי החירות" … שמעיה אומר: כדי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים, שנ' "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו). אבטליון אומר: כדי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שנ' "ויאמן העם וישמעו" וגו' (שמות ד)' (מכילתא; שם,טו). לכן קריעת ים סוף ראויה בזכות האמונה שהתגלתה באברהם, ובפרט בגילוי בקיעת העצים, וכך מתגלה גם בבנים שיש בהם אמונה כהמשכו, ולכן ראוי שיקרע להם הים בזכות האמונה שבהם (כהמשכו של אברהם), ובפרט האמונה שמתגלה במסירות נפש בירידה לים, שאז כמו שנאמר לאברהם שלא ישלח ידו לפגוע ביצחק, כך גם כאן התגלה שלא תשלח יד לרעה בישראל, וזה מתגלה דרך בקיעת הים כמו בקיעת העצים. עוד אולי אפשר שזה קשור עם מה שמובא שבשלושת הפס' כאן מופיע שם ה' הגדול, כמובא במדרש: 'דע כי אלו שלשה פסוקים: "ויסע מלאך האלקים" (פסוק יט), "ויבא בין מחנה מצרים" (פסוק כ), "ויט משה את ידו" (פסוק כא), כל אחד ואחד יש בו שבעים ושתים אותיות, כנגד שבעים ושתים שמות, ומהם אתה מוצא שם המפורש. אות מן הראשון, ואות מן אמצעי, ואות מן האחרון. פסוק האמצעי שהוא "ויבא בין מחנה מצרים”, אותו אתה לוקח למפרע מסופו לתחלתו; והשנים, הראשון והאחרון, ויסע, ויט, תקח אותיותיו מן תחלתו לסופו. ו׳ מן "ויסע”, ה׳ מן "הלילה”, ו׳ מן "ויט”, והוא שם וה״ו, וכן כל שלשתן, ותמצא זה השם בספר הישר' וכו' (לקח טוב על הפס' [ומובא גם ברש"י, בסוכה מה,א]). שכיון שהיה כאן מעשה גדול של יד ה', שגילה את גילוי ה' בעולם, אז כנגד זה התגלה שם ה' הגדול. לכן נרמז בסופו על שנבקעו המים, ועל השורש לזה, שזהו אברהם. שגילוי שם ה' בעולם יכול לחול דווקא על גבי שאנחנו מגלים את שם ה' בעולם, לכן גילוי שם ה' הגדול שבקריעת ים סוף שקשור לקריעת הים (שבעצם קריעת הים היה בזה גילוי שם ה' גדול, שראו את יד ה' שפועלת בעולם, שלכן התגלה בזה כנגדו גילוי שם ה' גדול [ששמות ה' זהו הגילוי שבו ה' מתגלה בעולם, כגון אלקים דין והויה רחמים וכדו']) יכול לחול דווקא על גבי גילוי שם ה' שנעשה על ידנו. לכן זה קשור לאברהם שהיה מגלה את שם ה' בעולם, אבל במיוחד בעקידה שבה היה גילוי שם ה' גדול ביותר, שלכן נאמר "והאלקים נסה את אברהם" (בראשית כב,א), שזה היה כדי שיראו כולם כיצד ראוי להתנהג: 'דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא, אבל הכונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו' (מורה נבוכים ג,כד). ממילא ע"י העקידה נודע לכל העולם גילוי אמונה גדולה בה', כך שהיה בזה גילוי שם ה' גדול. וזה במיוחד מתגלה שלא רק שהלך לעקידה אלא הידר שיהיו עצים כשרים וראויים לשימוש לעקידה, שלקח עצים ראוים לקרבן ובקע אותם כדי שידלקו היטב; כך שיש בזה גילוי של דבקות גדולה בה' וממילא זה משפיע לקידוש ה' גדול ביותר. לכן זהו הבסיס שיש בעולם, גילוי של שם ה' גדול, שעל גביו ראוי שה' יפעל ויגלה את שמו בעולם, שזה נעשה ע"י קריעת ים סוף. לכן הבסיס לקריעת ים סוף זהו העקידה, ובפרט בגילוי בקיעת העצים לעקידה. בנוסף, קריעת ים סוף היתה ביום השביעי ממכת בכורות, שכל מכה היתה שבוע, וכך קריעת ים סוף כעין סיום של מכת בכורות שהיא המכה העשירית; כמו שאצל אברהם ניסיון העקידה היה הניסיון העשירי שהוא התנסה. אברהם התנסה בעשרה ניסיונות כעין שהעולם נברא בעשרה מאמרות, שאברהם בא לגלות את שם ה' בעולם (בעצמו ודרך בנ"י צאצאיו) שזהו מטרת בריאת העולם. לכן כדי שבנ"י יצאו ממצרים ויקבלו את התורה הוכו מצרים עשר מכות כנגד אותם עשרה מאמרות, כיון שלזה נברא העולם ('"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' [רש”י; בראשית א,א]), ולכן בעשרת המכות היה שינוי מהטבע שבעולם, כנגד הבריאה, לברר שה' הוא שברא את העולם (בעשרת המאמרות) וזה כדי שהעולם יתוקן, שזה ע"י בנ"י ששומרים את התו"מ ובכך מגלים את שם ה' בעולם ובכך מתקנים את העולם (לכן מדגיש ר' בנאה 'בזכות מצוה שעשה' וכו', שמדגיש את עניין המצוות). יוצא שאברהם מגלה עלינו את מטרתנו, וכך מתגלה שאנו ראויים לצאת ממצרים דרך שינוי הטבע. לכן בניסיון העשירי של אברהם שהיה הכי קשה, ממנו יש כח לשינוי הכי גדול בטבע, שזהו קריעת ים סוף. וזה מתגלה בבקיעת העצים שבזה מודגשת מסירותו של אברהם, שעם כל הקושי שבניסיון עמד בו בהידור, ולכן יש בזה מעלה גדולה מאוד לכח לשינוי הגדול של הטבע בקריעת ים סוף. (ואף כמו שבקע עצים, שהעצים נבראו ביום השלישי, כך התגלה קריעת ים סוף, שביום השלישי ה' אמר לים לזוז כדי שתתגלה היבשה, כעין שקרה בקריעת ים סוף). אולי מה שנאמר שבקע עצים קשור לקריעת ים סוף, כיון שמה שבקע עצים מלמד על הקפדתו של אברהם שעצי הקרבן לא יהיו פסולים בשל תולעים: 'ויבקע עצי עולה - … או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת, כדין התורה (מדות ב ה), ולקח מביתו עצים טובים לעולה, וכן אמר "ויבקע עצי עולה"' (רמב"ן; בראשית כב,ג). כדי שלא יהיה חשש תולעים בעצים היו כורתים דווקא בזמן שהעצים יבשים (תענית לא,א), כיון שעץ לח עלול לגדל תולעים, ממילא הקפדתו של אברהם קשורה ביובש מהלחות. לכן כשבנ"י היו בסכנת חיים על הים, כעין הסכנת חיים של יצחק בעקידה, אז כמו שיצחק ניצל בעקידה כך גם ישראל ניצלו ע"י קריעת הים, וכמו שיצחק ניצל כאשר הוכחה מעלת האמונה של אברהם שעמד בניסיון, וזה מתגלה במיוחד בגילוי מעלת האמונה המיוחדת שיש בו שאפילו הקפיד לקחת עצים לא מתולעים, שזה קשור ביובש – אז גם ההצלה לישראל נעשתה ע"י שהים הלח התייבש, שנבקע ונעשה ליבשה (כמו בקיעת העצים של אברהם שהיתה קשורה למניעת תולעים). אולי ה' אמר לאברהם לעקוד את יצחק, ולא אמר לו להכין עצים, ואברהם הוא שהכין את העצים ועוד בקעם בהיותו מקפיד על הידור בשמיעה לקול ה', לכן זה ההיפך ממחשבת מצרים שהתחכמו כדי שלא לשמוע בקול ה'. שהמצרים גזרו את גזירת "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א,כב) ע"י שבאו שלא לשמוע בקול ה' ולשם כך התחכמו להטביע דווקא במים כדי שה' לא יענישם, אולם הם טעו ועונשם היה בטביעה במים בקריעת ים סוף: '"הבה נתחכמה לו", להם מיבעי ליה? א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונם? נדונם באש, כתיב (ישעיהו סו, טו) "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב "כי באש ה' נשפט" וגו'. בחרב, כתיב (ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר". אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נד, ט) "כי מי נח זאת לי" וגו'. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו. וכן הוא אומר: (שמות יד, כז) "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו' (סוטה יא,א). לכן ראוי שיענשו המצרים בטביעה בים כנגד רשעותם הגדולה שבאו להתחכם נגד ה' ועוד ע"י פעולה שתלויה בדבר ה', שנשבע שלא יביא מבול, שזהו ההיפך הגמור משמיעה בקול ה' (שמשתמש בדבר ה' כדי לחטוא), ולעומתם בנ"י ראוי שינצלו ע"י קריעת הים, כיון שאצל אברהם אביהם (וממילא זה גם נמצא עמוק גם בתוכם, כהמשך אבותם) התגלה שעשה בהידור בשמיעה בקול ה', ולכן ראוי שבים יתגלה הצלה לבנ"י אל מול הכאת המצרים, ולכן נבקע הים לישראל ואילו מצרים טבעו בתוכו והתגלה שה' נשבע שלא יביא מבול לעולם ולא שלא יאבדו במים כשיכנסו מעצמם, לעומת ישראל שראויים לינצל בים בשל הידור בשמיעה בקול ה'.