"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא,ז). "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שם כב,ל). ' … הא מה תלמוד לומר "לכלב תשליכון”? ללמדך שהכלב מכובד מן העבד, שהטרפה לכלב ונבלה לעבד. ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא). אמר הקב”ה: תן לו שכרו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו?!' (מכילתא). נראה שחז"ל למדו שהנבלה לכלב בגלל שלא נבחו במכת בכורות, כיון שתחילת הפס' מדבר על מעלתם של ישראל, שיהיו קדושים, (ונאמר "בשדה" כרמז על מחוץ לעיר, כעין רמז ליציאה ממצרים,) שזו היתה מטרת יציאת מצרים, לצאת מטומאת מצרים וללכת אחר ה' בקדושה. וזה מתגלה במיוחד במכת בכורות, שנענשו בה בדגש מיוחד על שלא שחררו את ישראל לעבוד את ה', שישראל נקראו בני בכורי בשל מעלתנו (נשמתנו) שמקשרת אותנו לה' ותורתו, כמו שאומר ה' למשה: “ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד,כב-כג), שימותו הבכורות על שלא שילח את ישראל שנקראו בכור לה' וזה קשור לעבודת ה'. אולם מדוע דווקא ניתן לו בשר בזכות זה? בפשטות זה משום שזהו צרכו והנאתו של הכלב, אכילת בשר, ולכן זה מה שניתן לו (שאין משהו אחר). אולם אולי גם זה קשור בכך שלא נבח על ישראל במצרים, שהסיבה שהיה אמור לנבוח היא: '"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – אע״פ שהעיר מלא׳ נבלות ודרך הכלבים לנבוח על הנבלות; וגם דרך כשהולכים בני אדם בלילות הכלבים מנבחים, וכ״ש שהי׳ הדבר בעיר, ואמרינן: כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר, אעפ״כ "לא יחרץ כלב לשונו”' (פירוש הטור [הארוך]; שמות יא,ז). לכן ניתן לו כשכר בשר טרפה, שזהו חיה שעומדת למות, שכך לא נבח במצרים כשמלאך המוות בא לעיר להמית, כמו שטרפה זה כשהבהמה נטרפה ע”י בע”ח טורף שפגע בה ובעקבות כך תמות (כגון שחיסר בה איבר ועומדת למות בשל כך); וכן כלבים נובחים על נבלות, שכך הטריפה עומדת למות. אמנם היה ראוי שיקבל נבילה (שזהו ממש כמצרים שמתו וכן הכלב נובח על נבילות), אלא שכדי להראות את מעלתו מעבד ניתן לו טריפה ולעבד נבלה; שגם זה כרמז שמכת בכורות קשורה לביטול העבדות של ישראל במצרים, שנעשו בעקבות מכת בכורות בני חורין מכובדים שלא כעבד הבזוי, ולכן הכלב מקבל טריפה כנגד זה, כגילוי שאינו כעבד בזוי. מובא במדרש: ''רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים וחמש תעניות. אמר: כלבים שכתוב בהם: "והכלבים עזי נפש", יזכו לומר שירה זו: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו”?! נענה אותו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר? גזירה היא מלפני הקב"ה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך. ואמר: כלבים כתיב בהן: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות. ולענין שאלה ששאלת חזור לאחוריך, כמו שכתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”. לפי שנאמר: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים”, יכול חפזון לישראל? תלמוד לומר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. אמור מעתה למצרים היה חפזון, ולישראל לא היה חפזון' (ילקו"ש; רמז קפז). בפשטות נתן לו שתי סיבות מדוע זכה הכלב לומר שירה לה'. אולם אולי כיון שיש שתי סיבות לדבר אז יש בעומק גם קשר ביניהם. אולי הסיבה שהכלבים לא נבחו זה כדי שישראל לא יהיו בחפזון (כמו שמובא מכאן שלא היה חפזון לישראל), שלא יצאו מתוך זירוז של הכלבים שממהרים אותם, כדי שיצאו בצורה מכובדת (ולא כנרדפים ע"י כלבים שמבריחים אותם). שדבר זה חשוב ביציאה ממצרים – שנצא בצורה מכובדת כראוי, כיון שיצאו כדי לקבל את התורה ולהשפיע קידוש שם ה' בכל העולם, ולצורך זה צריך שבנ"י יהיו מכובדים שכך העולם יקשיב לנו (שבעולם מקבלים דווקא דבריו של אדם מכובד); לכן יש חשיבות שהכלבים לא ינבחו על ישראל וישראל יצאו כמכובדים, שכך יוכלו להשפיע תורה לכל העולם, ולכן מתגלה שמצואת הכלב מעבדים עורות לס"ת, וכן לשאר דברי קדושה. אולי זה קשור לצואת הכלבים כעין רמז שזה נעשה ע"י שלא הפחידו את ישראל (שלא נבחו ובכך הפחידו את ישראל לזרזם), שזהו רמז בצואה, שאדם שמפחד מאוד יכול לעשות צרכיו מפחד (כעין הנאמר בגמ' [מכות כב,ב] שקורה שעושה צרכיו מהפחד). אולי זה רמוז בפס' שקצת דומה: "וישבו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה בשלום לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו" (יהושע י,כא). '"לא חרץ" וגו' "לאיש" - רצה לומר: אפילו לאיש אחד בהיותו יחידי לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה רע כי נפל פחדם על כל' (מצודות), וזה נאמר בהקשר למלחמה מול חמשה מלכים שנגדם נלחמו; שזה כרמז כעין כנגד חמשה חומשי תורה שהם ניתנו לנו בהיותנו בני הקב"ה, בני מלך (ולכן יש אפילו דעה שמתחשבים בהלכה שלישראל יש דין כמו בני מלכים ממש כיון ש'כל ישראל בני מלכים הן' [ב"מ קיג,ב]). וזה נעשה במלחמת כיבוש הארץ, שמכאן אנו משפיעים לכל העולם את דבר ה' (שבא”י זה עיקר קיום התורה [ספרי “עקב”, מג], ובפרט בהיותנו שולטים כממלכה בארץ שאז מכבדים אותנו ביותר [להיפך מזמן הגלות שבהיותנו גולים בחו”ל זהו חילול השם (יחזקאל לו,כב וכו')]). בנוסף נראה שהכלבים הם עזי פנים (שבשל כך התקשה כיצד הם אומרים שירה), ובמצרים הם לא נבחו אלא שמעו לדבר ה' להבדיל בין ישראל למצרים, שזהו אינו גילוי של חוצפה, אלא ממושמע לקול ה', וכך התגלה בהם ביטול לעזותם ולכן בזה חיזוק לתורה, שבעזות פנים מגיע לריחוק מהתורה: 'עז פנים לגיהנם' (אבות ה,כ). ' … השמר לך מלהתרגל להעיז נגד אדם הגדול ממך בשנים או בחכמה, שע"י התרגלך כן, לבסוף תעיז גם נגד תה"ק. להכחיש אותה או את פירוש דבריה המקובל לנו, ונמצאת יורש גיהנם ע"י מדות העזות' (תפא"י). וכן מתגלה קשר לתורה בכך שהם שמעו לקול ה' ולא נבחו, כמו שה' ציוום, שזהו כתורה שהיא דבר ה'. וכן היה בזה מעשה שקשור לשמיעה בקול ה' של בנ”י, שהכלבים לא נבחו כדי שישראל לא יתעכבו מלצאת ממצרים: 'דכתיב "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה", שלא יתעכבו מחמת הכלבים, כי היו נחפזים לצאת, והיו רצים מבית לבית לקבץ נכסיהם, לכך נאמר "בחפזון”' (לקח טוב; שמות יב,יא). לכן זכו שישתמשו מהם להכנת ס"ת (ותפילין ומזוזות שבהם קלף עם פרשיות תורה, ומשפיעים ללכת אחר ה'), כיון שמעשיהם שלא נבחו קשור לתורה, שלא נבחו כדי שיקיימו ישראל את דבר ה' לצאת מהר (ולא להתעכב) וברכוש רב. כמו"כ, כלב שומר על העדר ועל העבדים, וכשבורחים הוא נובח ונושך, לכן כאן שלא נבחו (על ישראל העבדים ועל בהמות ישראל) הראו שמה שקובע בעולם זהו רצון ה'; לכן זה קשור לתורה שמביאה את רצון ה' בעולם.