למרות כל הוויכוחים הנוקבים והמרים בין הקבוצות השונות בעולם היהודי, בסופו של דבר הצליחה החברה היהודית לסוגיה וגווניה להכיל בתוכה כמעט את כולם: קומוניסטים, סוציאליסטים, המשכילים, המתנגדים והחסידים, ובעצם כל מי שרצה להישאר תחת כנפי היהדות והיה חשוב לו להישאר יהודי.

למעט שתי קבוצות אנשים שהיהדות לא יכלה ולא רצתה להכיל בתוכה - המומרים ומוציאי השם רע.

למצורעים, אלו הם מוציאי שם רע כדברי חז"ל, התורה הראתה להם את הדרך אל מחוץ למחנה - "אִישׁ צָרוּעַ הוּא.. בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מד-מו).

אנשים אלו, שלשונם הרעה היא אומנותם, שעיסוקם הוא בלראות רע ולחרחר ריב ומדון, שמוכנים בהבל פיהם להרוס חיים שלמים של אנשים ולהחריב בתים, כאלו שחרצובות לשונם משוחררות להוציא מתוכם רוע - לאלו מוציאה התורה כרטיס אדום ומוציאה אותם מן המשחק ומן המחנה.

כלפי אנשים שכאלו מגלה התורה אפס סבלנות וחוסר רצון להכלה. סכנתם מרובה ותיקונם יהיה בחיי בדידות מחוץ למחנה.

כמה נוקבים ונכונים היו הדברים אז, וכמה שבעתיים הם נכונים לימינו היום.

עם דעות מגוונות ניתן להתמודד, והיהדות מסוגלת וידעה להתמודד עם דעות שונות. אבל לא עם אנשים שרשעותם אומנותם, ושאין מחסום לפיהם ולרע שיוצא ממנו, מוציאי שם רע שכאלו אחת היא תקנתם - "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

אבי רט, מהספר: "נחת רוח - תובנות על פרשות השבוע ומעגל השנה"