בתפילין יש תפילין של יד ויש תפילין של ראש, ובשניהם יש ארבע פרשיות: פרשת "שמע" (דברים ו), פרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא), פרשת "קדש" (שמות יג) ופרשת "והיה כי יביאך" (שם). התורה נותנת טעם לתפילין שהם זיכרון ליציאת מצרים: “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג,ט). תפילין של יד הם "על ידך" ותפילין של ראש "בין עיניך", שהתפילין של יד הם כנגד המעשים שלנו בעולם, שזהו על היד כרמז ליד שבה פועלים בעולם; ואילו של ראש בין העינים כנגד הראיה שרואה בעולם כעין רמז לפתיחת העינים לראות את שם ה' בעולם (וכן הראיה היא בחוש עדין ולכן כעין יותר קשורה לנשמה), לכן היא בין העינים – כעין לראות את העולם (בעינים) ולהבין מה מסתתר בתוכו, בשורש העולם, שזהו כעין אמצע בין העינים, בין המקרים שבמציאות אתה יכול לגלות את ה' מסתתר (וזה בראש, כרמז שצריך להפיל את השכל כדי להבין, ולא ללכת כעיוור ובטיפשות). כך שרומז בשל ראש בדגש לצד הרוחני ובשל יד דגש לצד הגשמי, שאת הכל מחברים יחד לגילוי שם ה', שמעלה מהגשמי לרוחני (לכן אין להפסיק בין תפילין של יד לשל ראש. וקודם מניחים של יד כרמז שאנו פועלים בקדושה במציאות, וכך מגלים קדושה ומעלים את העולם; וכן אנו פועלים מלמטה ואז ה' ממשיך אלינו קדושה מלמעלה). שזהו כגילוי ביציאת מצרים שבנ"י יצאו ממצרים מבית עבדים כדי שיוכלו להיות עבדי ה', שרק בן חורין יכול להיות עבד ה' באמת. זהו שדרשו חז"ל על עבד: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים”, ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם' (קידושין כב,ב). שנראה ששניהם כהשלמה, שמי שאינו בן חורין גמור יש בו פגם בגילוי היותו עבד ה' בשלמות; ולכן זה מתגלה כנגד מתן תורה שזה הצד הרוחני – שבנ"י התקדשו במתן תורה בגילוי שקיבלנו על עצמנו את עבדות ה', וכן כנגד הצד הגשמי, שה' הוציאנו מעבדות מצרים הגשמית. כיון ששני הדברים משלימים יחד, לכן גם בתפילין כנגד יציאת מצרים זה מראה כנגד הצד הגשמי שיצאנו מעבדות פיזית כדי להיות עבדי ה', וכן כנגד הצד הרוחני שקיבלנו על עצמנו להיות עבדי ה'. ששני הדברים יחד הם הגאולה ממצרים כמו שנאמרו ארבע לשונות של גאולה: “לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ו-ז). שקודם יוצאים גאולה פיזית, שזהו "והוצאתי" כנגד הפסקת השעבוד הקשה עם תחילת המכות, “והצלתי" שזה במכת בכורות והיציאה ממצרים, “וגאלתי" שזה בקריעת ים סוף, שאלו בפס' אחד כנגד הצד הפיזי; ואז בא בפס' הבא גילוי הצד הרוחני "ולקחתי" שזהו כנגד מתן תורה (ראה במלבי"ם על הפס'). שהכל זה המשך אחד, שמתחיל בחירות הפיזית וממשיך ברוחנית. שבנ"י היו משועבדים במצרים פיזית, ומתוך כך גם רוחנית שהגיעו לשער המ"ט בשערי טומאה. לכן יש תפילין של ראש ושל יד, כנגד הצד הפיזי – של יד כנגד שעבודנו הפיזי, שתפסו את ידנו לעבודתם (וזה על יד שמאל, כרמז שלא להדגיש את כח החומרי, שלא להתדרדר אחר החומרי העכור אלא לקדשו, לעדנו בקדושה, כעין שאין כח לגשמי העכור, ולכן בשמאל שהוא החלש; וכן כרמז שהתורה מתשת כח האדם: '(ישעיהו כח, כט) "הפליא עצה הגדיל תושיה", א"ר חנן: למה נקרא שמה תושיה? מפני שהיא מתשת כחו של אדם' [סנהדרין כו,ב]. וכן מצרים שעבדו אותנו פיזית כדי להוריד את כוחנו ולכן בשמאל שהוא החלש); וכנגד הצד הרוחני – של ראש שנפלנו לתפיסת המחשבה המצרית, והתדרדרנו מטה מטה בטומאה עד שער המ"ט. כיון שכל ארבעת השלבים הם המשכיות אחת, לכן בשני התפילין יש את ארבעת הפרשיות, כיון שהכל עניין אחד. בשל יד זה בקלף ובית אחד, ובשל ראש הבתים והקלפים מחולקים. נראה שבשל יד זה הכל אחד כדי להדגיש חזק שגם הצד הפיזי, השחרור הגשמי קשור לגמרי לצד הרוחני, ולכן זה מאוחד. לעומת זאת בשל ראש זה מחולק כדי לרמז על דבר ה' (שזהו כגילוי צד רוחני) שאמר למשה את ארבעת לשונות הגאולה, ושיש חשיבות לכל אחד מהם. נראה שכנגד "והוצאתי" שזה בתחילת המכות זהו פרשת "קדש" שבו נאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות ג,ב), שמודגש בכור ישראל, כעין שנאמר סמוך לפני תחילת המכות: “ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שם ד,כג). כנגד "והצלתי" שזהו מכת בכורות, זה פרשת "והיה כי יביאך”, בה מספרים על הריגת מצרים במכת בכורות: "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שם יג, טו). כנגד "וגאלתי" שזה קריעת ים סוף, זהו "והיה אם שמוע" שבו נאמר: “והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא,יג), שזהו עבודת ה' בכל הלב והרצון, שכך עושים את המצוות בצורה נאה ושלמה, כעין המתגלה בקריעת ים סוף שאמרו "זה א'לי ואנוהו" (שמות טו,ב), 'דתניא: "זה א'לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה' וכו' (שבת קלג,ב). כנגד "ולקחתי" שזה מתן תורה זה "שמע", שבו נאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", כעין במתן תורה שהתחיל ב"אנכי ה' אלקיך" (וכך בדברים רבה [ב,לא] מובא על ק”ש שנאמרה בסיני). (וסדר הפרשיות בתפילין לפי ר"ת הוא כסדר הזה – ממתן תורה שהוא השיא ואחורה, שכך הסדר לשיטת ר"ת: שמע, והיה אם שמוע, והיה כי יביאך וקדש לי). או "קדש" “והיה כי יביאך" כמו שאמרנו קודם; ו"שמע ישראל" כנגד "וגאלתי" שזה קריעת ים סוף, ששם קראו ישראל שה' הוא אלוקינו: “זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו". '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש”י). שראו והכריזו שה' הוא אלוקינו; ובפרט שאמרו שזה אלקי אבי כעין רמז ל"שמע ישראל" שאת זה גם אמרו השבטים ליעקב אבינו, שה' הוא אלוקינו (פסחים נו,א), ולכן זה כעין רמז באלקי אבי. “והיה אם שמוע" זה כנגד מתן תורה, כיון שמדובר בו על שמירת המצוות (וכך זה כמו הסדר כמו בתפילין של רש"י, ע”פ הסדר של תהליך הגאולה: קדש, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע).