"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב,ב). '"החדש הזה" – הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי' (רש"י). בפס' הזה נצטוו ישראל במצוות קידוש החודש: 'מצות עשה קנג – לקדש חודשים ולעבר שנים. היא שצונו לקדש חדשים ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים"' וכו' (רמב”ם; מצוות עשה קנג). קידוש החודש היא המצווה הראשונה בה נצטוו בנ"י: 'אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל' וכו' (רש"י; בראשית א,א). מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('הגלות והגאולה', 'קידוש החודש – ישראל והזמנים') שזו המצוה הראשונה כיון שהיא מבטאת את המגמה של כל המצות, שזה 'קידוש הזמן, קידוש החיים וקידוש העולם, רימום המציאות כולה!'; כיון שבה מודגש שאנו קובעים את הזמן וכך מתקדש החודש, ועל פיו נקבעים החגים (שכך הזמן מתקדש), וזה תלוי בנו, אפילו אם קבעו שלא נכון בטעות, שגגה או זדון, מה שקבעו זה מה שתופס (ר"ה כה,א). נראה שבפס' של מצוות קידוש החודש שמרמז על כל התו"מ, על פי פשוטם של כתובים הכוונה היא לסדר הזמנים, שיקרא ניסן ראשון וכו', שזה בא לרמז שבתו"מ אנו פועלים וזה ממשיך ומתגלגל הלאה, כעין החודשים שבאים אחריו ונספרים אחריו, כעין שנמשכים אחריו. שכך זה בכל עשיית המצוות, שע"י קיום מצוות אתה גורם שימשכו עוד מצוות בעולם: 'בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה], ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה' (אבות ד,ב). 'שמצוה גוררת מצוה – כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם. ועוד, ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר: ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה' (ברטנורא). שזהו שיש המשך של מצוות שנגררות ע"י עשיית המצוה שעשית, שאתה נמשך לעשות עוד מצוות (שזה מצוות נוספים בעקבותיו), וכן משמים מגלגלים אליך עוד מצוות, ואף מעבר לעשיית המצווה עצמה יש גם זכות על ההנאה במצוה, ולכן זהו כהמשך של תוספות של מצוות שנמשכות הלאה מכח עשיית המצוה שעשית. גם נראה שמרמז על כך שבעשית המצוות העולם מתקדש וכך נעשה טוב יותר, שמשפיע גם לשאר העולם (לישראל, ואפילו לגוים) שהעולם נעשה טוב יותר, שיש יותר קדושה וטוב בעולם. אולי לכן כיון שזה מתגלה בקידוש החודש, שמרמז על כל המציאות העולמית (שהלבנה נראית לכל העולם, וכן בקידוש החודש מביאים את החגים [שיחולו ע"פ התאריך בחודש] שמתקדש בעולם), אז בו יש במיוחד גילוי של קדושה שמתקנת את העולם כולו, לכן יש בו זכות גדולה שלכן המתקשר לזה, שמברך את החודש, קשור לגילוי שכינה בעולם, שמתקן ומגלה את שם ה' שיחול בעולם: 'וא"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא (שמות יב, ב) "החדש הזה", וכתיב התם (שמות טו, ב) "זה א'לי ואנוהו"' (סנהדרין מב,א). אף נראה שע"י שהעולם נתקן אז גם במציאות החומרית מתגלה טוב ושפע בדברים שונים, כעין בחודשים השונים שיש בהם גילוי שונה בעולם (שמשתנים בעונות השנה – הצומח וזמני היום וכדו'); ואף דברים שנראים לא קשורים (כעין החודשים השונים שנקבעים כל אחד לעצמו) בעומק קשורים לקדושה שנתנה בעולם (כעין שהחודשים נמשכים במספרם כהמשך מהראשון). אולי גם אפשר שיש כאן רמז בחודשים לחידוש (שהחודש מתחדש, ולכן נקרא מלשון חידוש), והחודשים שונים ובכ"ז נספרים כהמשך, לרמז על קשר בין חידושים שונים, שחידושי התורה מביאים עוד גילוי של חידוש בעולם, בין עולמות של שמים חדשים ובין חידושים גשמיים בעולם. שמובא ביהודי הקדוש: 'באם איש ישראלי מחדש חידושים בתורה ביראת ה', נעשים מכך שמים חדשים, כדאיתא בזוהר הק'. אולם מי שמחדש חידושים מעורבים בגיאות ושאר מדות רעות ולא טהורות, אז נעשה מהם רקיע שוא. אולם השכל הרוחני שבהם (אינו הולך לריק), משוטט והולך לענגלאנד (לאנגליה), ומשכל זה נתהווים מכונות נפלאות' (היהודי הקדוש; תורה, לימוד בטהרה). אולי אפשר שבתורה נרמז על ספירה כהמשך בחודשים, ובמצווה נלמד כאן קידוש החודש; שיש בזה רמז על הנעשה במשך השנים, שבהתחלה קידשו ע"פ הראיה, כמו שנאמרה כאן המצוה וכמו שהראה ה' למשה את שיעור הלבנה כדי לקדש (כיון שהתקשה [רש"י בפס']), ובהמשך נעשה ע"פ החשבון, כרמז בספירת החודשים שזה חשבון, אבל זה חשבון שנמשך אחר ההתחלה, שכך כל החשבון שלנו תופס כיון שנמשך אחר ההתחלה של החשבון, שקידשו את כל החודשים שיבואו בהמשך: 'והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן, ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב' (רמב"ם, שם).