"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו,ג). '"וארא" – אל האבות. "בא'ל שד'י" – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א'ל שד'י. "ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי' (רש"י). 'וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה; והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה, רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם' וכו' (רמב"ן; שמות ו,ב). ראה בהרחבה ב'הגלות והגאולה', “אמר לבנ"י – אני ה'”, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. וראה ב'תורת המקרא', “וארא" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמברר שהאבות הכירו את ה' דרך הטבע, שזהו גילוי שם א'ל שד'י, לעומת משה שהוא בשם הויה שזה מעל הטבע שנעשה בו ניסים מעל הטבע; וזו התשובה למשה שלכן בהתחלה החל בהקשיית העבדות כיון שהם צריכים ללכת לא"י שהובטחה לאבות, ולכן זה גילוי של דרך הטבע, ראה שם. במדרש מובא: '"ויאמר אלקים אל משה", אמר רבי אבא בר ממל: אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא – פעמים שאני נקרא בא'ל שד'י, בצבאו'ת, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים. וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאו'ת, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א'ל שד'י, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו) "ה' ה' א'ל רחום וחנון". הוי "אהיה אשר אהיה", אני נקרא לפי מעשי' וכו' (שמו"ר ו,ג). בנוסף מובא בחז"ל: 'והיינו דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה, יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די' (חגיגה יב,א). נראה שכולם משלימים זה את זה, שהשם א'ל שד'י הוא שם ה' שמתגלה דרך הטבע, שלא נראה בו בגלוי ובחוזק יד ה', אלא הוא נסתר; לכן זהו אינו כשם הויה שהוא מעל הטבע, שנעשה מיד (ללא עיכובים של הטבע), כיון שזהו בגילוי וחוזק יד ה' בעולם, שרואים בצורה ברורה את יד ה'. לכן דווקא בשם הויה נראה מידת האמת של ה', שכיון שנעשה מיד רואים שדבר ה' אמת, לעומת דרך הטבע שה' מסתתר במנהגו של עולם ולכן לא עושה מיד, וממילא לא רואים את האמיתות של דבר ה' שמתקיים (כמו"כ אולי כרמז באמיתות – 'דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' [שבת נה,א], ממילא בגילוי אמת זה נראה חותמו של ה', כעין חותמת של אדם שמראה לכולם שזה יצא ממנו, שזה מוכיח על בעלי החותמת, כך בגילוי מידת האמת מוכחת יד ה'; שזהו שכשה' מקיים את הבטחותיו כגילוי אמת, זה נעשה בגילוי ה' מוכח, שזהו כמראה על בעלי החותם, שמראה שה' מעל ומעבר לטבע). לכן זהו שם "א'ל שד'י" שאמר לעולמו די, שזהו שקבע את המציאות העולמית הנוכחית כמו שמתגלה לעינינו, שזהו ששם ה' מסתתר ולא מתגלה אלא פועל דרך המציאות שנקבעה בבריאה כמנהגו של עולם. לכן שם זה גם מגלה את המציאות שה' תולה על חטאיו של אדם, שאינו מכה אותו מיד על חטאיו כמו שראוי לעשות במידת הדין, אלא זה מתעכב כעין שלא קורה כלום, וממשיך בעולם כמנהגו של עולם, כיון שה' מסתתר בו ולא מתגלה בצורה שיוצאת מהנהגתו של העולם. (ואף מה שדרשו: ' … כך אמר יעקב: מי שעתיד לומר ליסורים די הוא יאמר ליסורי די, שנאמר "וא'ל שד'י יתן לכם רחמים לפני האיש" וגו'' [ב"ר צב,א], ששם זה רומז להפסקת היסורים [יאמר ליסורים 'ש-די' כבר], שכך רמז יעקב שיפסקו צרותיו; אבל שכל זה דרך הטבע, שיהיה לו שקט כמו לכל אדם רגיל בלי צרות מיוחדות, אלא כמנהגו הרגיל של האדם; ובזה רמז שאם יש עליו חטא אז שה' יתלה את חטאו ולא יענישו, וכך שיתנהג עמם האיש [יוסף] כמו לסתם אדם שלא חושדים בו ולא מתנכלים אליו). נראה שזהו מה שנאמר בסוגית הגמ': 'ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו"; והיינו דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה, יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די. אמר ר"ל: בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ויבשו, שנאמר (נחום א, ד) "גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב"' (חגיגה שם). שהעולם היה מתרחב עד שה' העמידו, שהכוונה שה' ברא את העולם וזה נמשך ונמשך כעין התרחק מגילוי ה' שמתגלה במאמרו לברוא את העולם, עד שה' גער ואמר שזהו המידה הנכונה שבה ראוי העולם להיות (וזהו שה' גער, שלא ראוי להמשיך שיהיה יותר הסתר, שאז העולם לא יוכל לעמוד כך בריחוק מה'; ולכן זהו גערה כעין אזהרה לחורבנו, וכן כעין גערה שגוער בעולם על הרצון להמשיך להתרחק מגילויו). ויש שתי גערות, לים ולשמים (שרב הביא אחד ור"ל אחד) שהמים נפרדו ביום השני לשמים ומים, שזהו כעין רמז להתנתקות שבין שמים לארץ, שהעולם מתנהג כמנהגו כאילו במנותק מהשמים (ורב הביא שמים ור”ל הביא מים, שכל אחד בא לרמז בזה בקיצור על הריחוק, כרמז לניתוק בין שמים למים [כך ששמים רמזו בקיצור על שיש ניתוק מהמים התחתונים, וכן באמירת המים מרמז בקיצור על ניתוקו מהשמים; ובעומק התכוונו שנמשיך את דבריהם ונלמד שיש גערה גם לצד השני, גם לשמים\מים שלא אמרו במפורש בדבריהם, כהמשך לדבריהם], ובאו בגמ' והביאו את שניהם שאז יותר מבורר כוונתם שזה מרמז על הריחוק כמו שהתגלה בין שמים ומים). ואומר 'היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי', אולי 'שתי' רומז לאבן השתיה 'שממנה הושתת העולם' (יומא נד,ב), שהיא נמצאת בקה"ק שבמקדש, וממנה הלך ונברא העולם, שזהו כעין רמז שהתרחק ממקום המקדש בו יש גילוי שם ה' גדול (שכך יורד משיא הקדושה בקה”ק למקום הקודש וכו', שמתרחק עוד ועוד מגילוי הקדושה), שזהו כרמז להתרחקות מגילוי שם ה', שזהו רומז שבעולם ה' מסתתר מגילויו דרך הטבע שברא. אולי מה שאמר שתי פקעיות זה כרמז לדברי ר"י: 'כיצד ברא הקב"ה את עולמו? אמר רבי יוחנן: נטל הקב"ה שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם' (ב"ר י,ג). שאש היא אדומה, ושלג הוא לבן, שזה רומז למידת הדין (אדום) ומידת הרחמים (לבן) [וכן אש שורפת ומכלה כמידת הדין, ואילו שלג כעין קר מאוד ומצנן את חום הדין, שזהו מידת הרחמים], שכך ערבב את שניהם שלא יתגלה דין קשה (שאז העולם יחרב מיד ממידת הדין) ולא רחמים גדולים מידי (שאם ירחם תמיד מבלי להענישם הם יתדרדרו עד אבדון בחטאם) [שזהו הגילוי בבריאה בשם אלקים והויה, שה' ברא בשם אלקים ואז הקדים לו את שם הויה (רש”י; בראשית א,א)], שכך העולם עומד מבלי שיש בו גילוי קיצוני לצד אחד, אלא נראה כאמצע כעין שאין ה' פועל בו, שזהו כגילוי בהנהגת הטבע שמתנהג כהרגלו כאילו ה' לא מתערב בו. וזהו מה שאמר רב שהעולם גדל עד שה' גער בו והעמידו, שזהו שנעשה גילוי מנהגו של עולם, שזהו רמז בשתי פקעיות שאמר. ממילא זהו שה' אומר שלאבות התגלה בשם שמתגלה דרך הנהגתו של עולם, ואילו עכשיו למשה הוא יתגלה בשם הויה שזהו מעל הטבע, שזהו גילוי של שם ה' - 'וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים' (שמו"ר שם), שעכשיו יגלה את רחמיו הגדולים, שמרחם על ישראל שמשועבדים ולכן ישחררם בכח גם שלא בהסתר בטבע, אלא בגילוי מעל הטבע מרוב גילוי רחמיו הגדולים להציל את ישראל שלכן לא מסתתר יותר בטבע. בכך נראה שזהו התשובה למשה ששאל למה ה' הכביד את העבודה, שה' ענה לו שזה משום גילוי של האבות, כיון שע"י צעקת בנ"י ה' זכר את האבות ולכן שם ליבו להצלת ישראל: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב,כד-כה). '"וידע אלקים" – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו' (רש"י). שה' נתן לב לבנ"י, וזה נעשה ע"י זכירת האבות ואז ראית בנ"י (שע”י נאקת ישראל שה' שמע אז הוא זכר את האבות ולכן ראה ונתן לב על ישראל לגאלם; כך שהנאקה פעלה שה' ישים לב לגאלנו ע”י האבות וכו', כך שההתחלה של התהליך לגאולה החל בזכרון האבות), לכן כיון שיש גילוי של האבות כהתחלה בשביל היציאה, לכן כשה' בא להוציאם יש גילוי קודם כנגד האבות, לגלות שיש להם חלק מרכזי בגאולת מצרים, שבזכותם ה' שמע וגאלנו, לכן התגלה במציאות שבהנהגת העולם, כמו שהתגלה לאבות, שבו לא רואים את קיום דבר ה' בעולם בגלוי, שכך נאמר להם שיגאלו אבל לא נעשתה גאולה אלא להיפך – הוכבדה, שכך בטבע העולם פועל מלך כדי שלא יחשבו וירצו להשתחרר (כמו שאומר פרעה: "תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" [שמות ה,ט]), אולם אח"כ מתגלים רחמיו הגדולים של ה' שבהם מוציא את ישראל ממצרים בגילוי שם ה' גדול בצורה על טבעית. אולי גם כל מטרת יציאת ישראל ממצרים היתה כדי שנהיה עבדי ה' (כמו שה' אומר בלשונות הגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" [שמות ו,ז]), ומטרתנו כעבדי ה' זה לגלות את שם ה' בעולם, להראות לעולם שיש גילוי שם ה' שמסתתר בטבע – שאנו מגלים את גילויו בעולם. לכן בהתחלה התגלה כנגד האבות, שהאבות בהיותם אבותינו הקדושים הם מגלים את מהותינו (שהאבות מגלים על הבנים שהם המשכם), שזהו מעשה אבות סימן לבנים, לכן הם מראים את יעודנו לגלות את שם ה' שמסתתר בטבע, ולכן אצלם התגלה בשם א'ל שד'י – שהם גילו את ה' דרך הטבע, גילו ולימדו את העולם להביט ולראות דרך ההסתר את גילוי ה'. וכך גם אנו עושים בעולם, מלמדים את כל העולם להאמין ולגלות את ה' שמתגלה דרך ההסתר שבהנהגת טבע העולם. לכן זה מתחיל בהכבדת העבדות, שזהו גילוי טבעי, להדגיש את מהותנו, כגילוי שהתגלה באבות, שיעודנו לגלות את ה' דרך הטבע; כאמירה של ה' בהתחלה לאן מועדות פנינו, ואח"כ נעשה בשם הויה מעל הטבע בשביל שחרורם בצורה ניסית, שבכך גם יתנהלו מעל הטבע בזמן משה וכך יהיה לנו את היסוד של גילוי ה' בצורה מוכחת, ומכוחה נמשיך ונגלה את שם ה' בעולם גם דרך הטבע בהמשך הדורות ('ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה; שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד' וכו' [רמב”ן; שמות יג,טז]).