בפרשת הבריאה מובא כמה פעמים המילה אור, ודרשו מזה חז"ל: 'א"ר סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" - כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" - כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" - כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" - כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות' וכו' (ב"ר ג,ה). ר"ס למד שמזה שנאמרו חמש פעמים אור סימן שבא לרמז על חמשה חומשי תורה, שזה כיון שהתורה נקראת אור: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). זה לא במקרה שנאמר כאן רמז לתורה, אלא זה בא לרמז שכל העולם נברא בשביל התורה, כמו שנרמז כבר בפס' הראשון: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א), לכן מיד בפס' הראשונים נרמז על התורה גם יותר בפירוט, שזהו אורה כנגד חמשת חומשי התורה; שזה גם מסביר מדוע העולם נברא בשביל התורה ובנ"י - שזה כיון שבכך מתגלה אור ה' בעולם, שלזה ראוי שיברא העולם. בנוסף גם נרמז שכל הבריאה יסודה בתורה, הכל יוצא מהתורה (' ... כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' [ב"ר א,א]), לכן נרמז על חמשת החומשים במה שנברא ביום הראשון (שזהו האור), כיון שהכל נברא ביסודו ביום הראשון: '"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' - מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב "אֵת הַשָּׁמַיִם" לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' (רש"י; בראשית א,יד), לכן נרמז בכך שהכל יסודו בתורה. ר"ס  לא דרש רק בשל שנאמר חמש פעמים אורה אז לכן אמר כל חומש כנגד אור אחד, אלא רמז בכל אחד שנאמר בו אורה כיצד מרמז על החומש. בראשון זה "יהי" שזה אמירה לעשיה, כמו שברא במאמרות את העולם בבראשית. "ויהי" זה סיפור המעשה שנעשה, כנגד שמות בו נעשה שבנ"י יצאו ממצרים. "כי טוב" מרמז על תוספת טוב, שזהו ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות; וכן "טוב" זה תורה (אבות ו,ג) כך שזה מרמז על כעין תוספת תורה שזהו הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" זהו ספר במדבר שמפריד בין יוצאי מצרים (שחטאו ולכן כחושך) לבאי הארץ (שהיא ארץ התורה והקדושה ולכן הבאים עליה מתגלים באור). "יום" מסמל אור כך שגם הוא כרומז לתורה, וזהו כתוספת גילוי של תורה, שזהו שספר דברים מלא הלכות רבות. על ספר שמות נאמר: '"וַיְהִי אוֹר" - כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה', נראה גם שנרמז בלשון "ויהי" שרומז לפעמים על רעה (' ... אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה - כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער ...  אמר רב אשי: כל "ויהי" איכא הכי ואיכא הכי' וכו' [מגילה י,ב]. אמנם זה ב"ויהי" בלשון סיפור מקרה שהיה ולא כמו כאן שזה לשון עשיה שנעשה, אבל זהו כעין רמז בלשון זו אע"פ ששונה במשמעותה), כרמז שהיו בתחילה באפילת הגלות - בצער הגלות, עד שהאיר אור הגאולה ויצאו מהצרה לאורה ביציאת מצרים. גם בארבעת האחרים נאמר שם אלקים בהקשרו, לעומת "ויהי אור" שכנגד ספר שמות שבו לא נאמר שם אלקים (ומה שנאמר אלקים בפס' זה על האור שנאמר קודם שמרמז על ספר בראשית), כיון ששם אלקים זה גילוי מידת הדין ועיקר האור מרמז על שיצאו לגאולה שזהו גילוי של מידת הרחמים והחסד שבוטלה מידת הדין והם אינם בצער ודין, ולכן אין בו שם אלקים שזה גילוי של מידת הדין. ספר שמות נקרא בבה"ג 'חומש שני', ומסביר העמק דבר: 'זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות, כדאיתא בבראשית רבה פרשה ג: "'ויהי אור' (בראשית א ג) - נגד ספר שמות" וכו'". וכן בהרבה מקומות. והרמב"ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בה"ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו "ספר שני", דקחשיב חמשה חומשי תורה: ספר בראשית, וחומש שני, וספר כהנים, וחומש הפקודים, ומשנה תורה ... אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו, בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל: "'בראשית' - בשביל ישראל שנקראו ראשית". פירוש, תכלית העולם בכלל הוא שיהא אומה אחת, "חלק ה' עמו" (דברים לב ט). וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים, להעמידם על ידיעת אלקי עולם, וכמו שביארנו בגוף הספר י"ב נ"א, על הפסוק "יצאו בני ישראל על צבאותם". וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו יתברך, כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ... " (ישעיהו מג ז), כמו שכתבתי בספר במדבר פרשת שלח על הפסוק "ואולם חי אני, וימלא כבוד ה'..." (במדבר יד כא). נמצא דיציאת מצרים היא גמר הבריאה, או מתן תורה כמבואר עוד ברבה (בראשית רבה א): "'בראשית' - בזכות התורה שנקראת ראשית" ... נמצא דספר שמות הוא ספר שני  להראשון, כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה' (העמק דבר; פתיחה לספר שמות). לכן נרמז בויהי אור על ספר שמות, כיון שהוא המשך של ספר בראשית, לכן גם בפס' זהו המשך ישיר לאור שמרמז על ספר בראשית (שה' ציוה וכך נעשה): "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א,ג). אולי גם האור שמרמז על ספר שמות גם מרמז על מתן תורה ש"ויהי אור" בעולם - שהתגלתה התורה בעולם; ולכן כרמז "ו-יהי אור" שהאור הזה של מתן תורה נעשה ביום ו' בסיון.