בס"ד

נר למאה

סגולתו ומעלתו של מזמור לתודה (תהלים ק')

פרק א.            ההבטחה האלוקית ל - מזמור לתודה

א.        ההודיה אינה בטלה

קרבן תודה אינו בטל: במדרש (ויקרא רבה צו פרשה ט'): על הפסוק "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיְיָ"  אמרו: "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה, הדא הוא דכתיב (ירמיה לג) "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב" - אלו ההודיות, "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ" - זה קרבן תודה. וכן אמר דוד (תהלים נו) "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ", "תודה" אינו אומר, אלא "תודות" - ההודיה וקרבן תודה".

רמז מהתורה: במדרש (שמעוני – רמז תצג) הביאו סמך מהתורה שקרבן תודה אינו בטל. בקרבן תודה כתוב (ויקרא ז,יא) "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב". נכתב בלשון עתיד, לרמוז על העתיד לבוא שיקריבו קרבן תודה.

הטעם לכך: האבודרהם (תקון התפלות ועניניהם) מבאר כל התפלות והקרבנות יתבטלו לעתיד לבוא "כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה לשם יתברך. וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם, כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת"^[1].

ההודאה מביאה דבקות: רבותינו הסבירו שההודיה תישאר לעתיד לבוא, לא רק מחמת שתמיד יהיה על מה להודות, אלא ההודיה היא בעצם הדבקות בבורא, תענוג העולם הבא הוא כדברי הרמב''ם (הלכות תשובה פרק ח) "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה". הדרך להשיג תענוג נפלא זה הוא על ידי ההודיה. כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת – לעתיד לבוא ליום שכולו שבת – טוב להודות לה', להודות לה' זה טוב זה התענוג.

עולם הבא נברא ביו"ד: מובא ברוקח (סידור התפילה - אשרי) בחשיבות פסוקי דזמרה, מדוע נברא העולם הבא באות יו"ד? ללמד "אין בעולם הבא אלא צדיקים יושבין ויודו לה' ונהנין מזיו שכינה, ושם אין כי אם הודיות מי שיודה בעולם הזה עלי עשור לעולם הבא שנברא בי', ואין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וכתיב כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך, כן אברכך בחיי, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך"^[2].

להתרגל להודות בעולם הזה: בשביל לזכות להנות מתענוג נפלא זה, על האדם להתרגל להתענג על ההודיה כבר היום בחייו בעולם הזה, כדברי רש"י (ברכות סג.) "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני הטרקלין, כלומר: הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך". וכן אמרו (סנהדרין צא:) כל האומר שירה בעוה''ז זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. דהינו מי שמתרגל בעולם הזה להודות לה' יזכה גם לעתיד לבוא להודות לה', אבל מי שבעולם הזה לא התרגל להודות גם לעתיד לבוא לא יוכל.

 

 

ב.        מזמור לתודה אינו בטל

מזמור לתודה אינו בטל: ביאורו של האבודרהם אינו מסביר לנו את החידוש הנפלא שחידש ה'אורחות חיים' (מובא בב"י ונפסק להלכה בשו''ע או''ח סימן נ''א), כל השִירוֹת שאומרים היום יתבטלו לעתיד לבוא חוץ ממזמור לתודה. מדוע כל השירות יתבטלו? ומה מיוחד במזמור לתודה שאינו בטל?

מקור דבריו במדרש: לדברי ה'אורחות חיים' מצאנו מקור ממדרש רבה אחר (אמור פרשה כז) וז''ל: "וכי תזבחו זבח תודה לה'" ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה. במדרש תנחומא (אמור סימן יד) הגירסא והודיית תודה אינה בטלה לעולם^[3]. ה'אורחות חיים' למד ש"הודיית תודה" הכוונה ל"מזמור לתודה".

מקור הדברים מהפסוק: כיצד למד המדרש מהמקרא שדווקא מזמור לתודה ישאר לעתיד לבוא? נראה שדיקו את המילים בפסוק "קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" לא מצאנו בתנ''ך כולו קריאה להודות כי טוב ה' (יש הרבה פסוקים הודו לה' כי טוב, אבל אין כי טוב ה', ראה הערה ^[4]).

כי טוב ה': הגילוי שכל מהותו של ה' היא טוב שייכת לעתיד לבוא, בעולם הזה נאמר (תהילים ל''ד) "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ", רק לאחר שמנסים מרגישים כמה טוב ה', אבל לעתיד לבוא יהיה ניכר לכול טוב ה' עד כדי שיהיו בטוחים שלעולם חסדו – שחסדי ה' לא יפסקו, שכן העושה טובה לצורך עצמו, לא יתמיד בה, אבל העושה חסד מחמת אהבתו וחשקו להטיב לא יפסיק לעולם^[5]. 

למדנו מכאן: בנוסף להודיה שתישאר איתנו לעתיד לבוא, גם מזמור לתודה שהוא שיר נאה ומשובח ביותר (כלשון הלבוש) ישאר איתנו, היות ובו מתואר טוב ה' המתגלה לעיני כולם. במאמר הבא נלמד טעם נוסף לבאר מדוע מזמור לתודה ישאר איתנו לעתיד לבוא.    

ג.        לעתיד לבוא כולו הטוב והמטיב

שיר חדש: הטעם שכל השירות יתבטלו לעתיד לבוא, מבאר ה'חסד לאלפים' (סימן נ''א): כתוב (תהילים צ"ו) "שירו לה' שיר חדש". בזמן הגאולה נשיר שירים חדשים על הגילויים הנפלאים בטוב ה' שיהיו אז, כל השירים הישנים יהיו קלושים מדי בשביל גלויים עצומים אלו שיהיו לעתיד לבוא^[6]. ברם, מזמור אחד נמשיך לשיר גם לעתיד לבוא - מזמור לתודה.

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: מה המיוחד במזמור לתודה שהוא נשאר גם לעתיד לבוא? תכלית הבריאה היא להגיע למה שכתוב בפסוק "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הגמ' בפסחים (נ.) מסבירה מה הבאור שלעתיד לבוא יהיה ה' אחד? לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב והמטיב", ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת". לעולם הבא - כולו "הטוב והמטיב". מבאר הצל''ח (שם) לעתיד לבוא נודה לה' אף על הדברים שאירעו במשך כל ימות העולם שהיו נראים לנו כרע, אז נכיר שכולם היו לטובותינו ונברך על הכל "הטוב והמטיב".

גילוי היחוד: כמו שכתב הרמח''ל בספרו דעת תבונות: "תכלית סיבוב הגלגל הסובב והולך, הלא הוא גילוי היחוד העליון, במה שהרע עצמו ישוב להעיד על יחודו ית', בשוב הרע עצמו לטובה".

אוכלין חמץ ומצה: זה העניין המייחד את קרבן תודה ואת מזמור לתודה. מצאנו בקרבן תודה דבר מיוחד מאוד שלא מצאנו כדוגמתו באף קרבן, יש בו ערבוב של חמץ ומצה, מתוך הארבעה סוגי לחמים שמביא המקריב קרבן תודה, שלושה הם מצה ואחד של חמץ. מה הסוד בתערובת זו? מבאר הרמב''ן (ויקרא כג, יז) בקרבן תודה החמץ מרמז לחלק הדין שיש בעולם (שיסודו בקלקול ובעיפוש) ומצה מרמזת לחלק החסד. המקריב קרבן תודה אומר: רבש''ע אני מודה לך על הכול. מהחסד של הישועה אני רואה שגם הדברים שאירעו שהיו נראים שליליים ביותר, היו באמת לגמרי לטובתי, וגם עליהם אני מודה^[7]. וכן מבאר בספר שפתי חיים (ח"ב עמוד רכ"ב) את ענין קרבן התודה ע"פ המהר"ל^[8]. [ע"ש שדומה לזה נאמר גם על פורים, (מדרש משלי - פ"ט): שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט, כח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", שפורים הוא גילוי: כיצד כל הרע מטרתו לטוב].

קרבן תודה אינו בטל: לעתיד לבוא לא יהיו סכנות ומחלות, כדברי הרמב''ם (הלכות מלכים יב, ה): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". לכאורה על מה נביא אז קרבן תודה הרי לא יהיה חבוש חולה סכנות במדבר ובים? מסתבר שבימים ההם יהיה לנו חיוב הודאה מיוחד, לעתיד לבוא יתברר שכל תכליתו של הרע היתה לטובה, כדברי הנביא (ישעיהו פרק יב) "ואמרת ביום ההוא (בעת הגאולה) אודך ה' כי אנפת בי". בעת הגאולה נודה לה' על הגלות עצמה, על כל קשייה וצרותיה, מפני שבאותם הימים יתברר לנו גודל הטובה שהיתה בה. הודיה זו לא תפסק לעולם שכן כל הזמן נגלה עוד ועוד עד כמה הרע היה לטובה, ועל כל גילוי וגילוי נביא קרבן תודה נוסף^[9].  

הייחודיות הגדולה של מזמור לתודה. במזמור לתודה אנו אומרים "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים". מסביר ה'חיי אדם' (כלל קנ"ה): "האושר המקווה לנו לעתיד לבוא, להשיג האמת איך הנהגת הקדוש ברוך הוא, הוא הכל בחסד, כמו שאנו אומרים בעת היחוד הגדול "ה' הוא האלקים", על זה אמר "דעו" עתה "כי ה' הוא אלקים".

לעולם חסדו: וכן מסביר ה'פרי מגדים' את סיום המזמור: "כי טוב ה' – לעולם חסדו" מלך בשר ודם, כשעושה טוב – שפיר, ואם עושה רע – אין טוב. אבל הקדוש ברוך הוא טוב תמיד. כי לעולם – אפילו כשעושה רעה על האדם – באמת טוב הוא. וזהו שאמר לעולם חסדו.

למען דעת כל עמי הארץ: מזמור זה המתאר כיצד כל יושבי הארץ מכירים באופן מוחש ["דעו"], שגם הדינים והייסורים ["אלוקים - מידת הדין] הם לטובה [נובעים מהחסד המופלא הבלתי מוגבל של יקו"ק]^[10], וכמו שהתפלל שלמה המלך בבניין המקדש (מלכים א': ח', ס') "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד", הוא המזמור השייך לעתיד לבוא, יזכנו השי"ת בב''א.

 

ד.        ההבטחה האלוקית על ההודיה

תודה וקול זמרה: בפסוקי הנחמה בישעיהו (נא,ג) נאמר: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". מבאר רש''י: "תודה - קול הודייה". מהו קול זמרה - נראה לבאר לדרכו של רש''י דרך המודה והמשבח לזמר, כמו שפסק השו''ע לומר מזמור לתודה בזמרה. נמצאנו למדים שיש לנו הבטחה מבורא עולם שנמסרה לנו על ידי ישעיה הנביא שבגאולת ארץ ישראל ימצא בה הודיה ושבח בקול זמר ושמחה לבורא עולם.

קול אומרים הודו: גם ירמיה הנביא מתנבא בשם ה' (ירמיהו פרק לג, י-יא): כֹּה אָמַר יְיָ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְיָ. כמו שבארנו לעיל על פי האורחות חיים "קול אומרים הודו" – הכוונה ל "מזמור לתודה".

קול ששון אומר הודו: נראה שגם מנבואת ירמיה, ניתן ללמוד על הצורך לומר מזמור לתודה בנגינה, שכן הפסוק אומר קול ששון...קול אומרים הודו – דהיינו יש לומר את מזמור לתודה מתוך ששון ושמחה.

מזמור לתודה הולך וגדל: בהבטחה שמזמור לתודה לא יתבטל, נאמר שענין התודה לא רק שלא יתבטל, אלא ילך ויתעצם ככל שמתקרבים לגאולה השלימה^[11], הלב יתמלא בינה להבין ולהשכיל, שאין רע בעולם כלל והכל רק טוב גמור וגם עליו יש לומר "מזמור לתודה".

אור של גאולה: אשרינו מה טוב חלקנו שאנו נמצאים בתקופה שרואים אך הגאולה ממש בפתח, כמו שנאמר בזכריה (פרק ח) כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. מה נפלא שאנו זוכים בימינו לראות כיצד ההבטחה האלוקית מתקיימת זוכים אנו לראות בחוש כיצד יהודים אומרים עשרות ומאות פעמים את הפרק מזמור לתודה, על הטוב וגם על הרע מתוך אמונה שלימה שטמון בו טוב עצום.

תכתב זאת לדור אחרון: מקור נוסף נפלא ביותר מצאנו בכתבי הקודש, שדורנו דור האחרון יעסוק בהודיה לבורא עולם באופן מיוחד ביותר. כך נאמר בתהילים (פרק קב, יט) "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. מסביר רש"י: "עם נברא - שנעשה בריה חדשה לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול"^[12]. מוסיף האבן עזרא: "וטעם וְעַם נִבְרָא - כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון". הדור האחרון שזכה לשוב לציון כמו שנאמר בפסוקים לפני כן אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד – במה יהיה עסקו יְהַלֶּל יָהּ.

בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַים בְּתוֹדָה: אמרו חז''ל במדרש (שוחר טוב מזמור קמז) "כשם שהקב"ה מלך בהלל וזמירות, כך ירושלים אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות [באור: כשם שהקב''ה מתגדל מלכותו ע''י הלל וזמירות, כך ירושלים שהיא משכן מלכות ה' נבנית ע''י שירות ותשבחות], וכן אתה מוצא בבנין האחרון, שנאמר ויסדו הבונים את היכל ה' ויענו בהלל ובהודות וגו' (עזרא ג י יא), לכך נאמר כי טוב זמרה אלהינו. בונה ירושלים ה'". כל הודיה והודיה שלנו מוסיפה עוד לבנה לבנין ירושלים.

טעמו וראו כי טוב להודות לה': בדור האחרון ירד אור עצום משמים לראות בחוש עד כמה "טוב להודות לה'", מאות סיפורי ישועה נשמעים בכל מקום בזכות אמירת מזמור לתודה, בכל נושא אפשרי ההודיה והמזמור לתודה חוללו פלאים עם בעניני מחלות וגידולים הי''ו שנעלמו כלא היו ללא טיפולים ותרופות, עם בעניני חובות שהוחזרו בקלות, הלוואות שהתקבלו ללא תורות בבנקים, אוכל לשבת בדקה האחרונה, מכונת כביסה ומקררים ששבקו חיים חזרו לפעולה עם אמירת מזמור הפלא - מזמור לתודה. "שלושה ילדים בוגרים שהגיעו כבר מזמן לגיל השידוכים, וברגע שהתחילו להודות הגיע אליהם קול הששון והשמחה (הובא בחוברת פירות הילולים – עוד יישמע). לא פלא שמאות משפחות תולים את הפרק הנפלא הזה על המקרר לזכור לאמרו בכל אירוע. אנשים שגילו את מפתח הפלאים - מזמור לתודה, מעידים: "המזמור נהפך לחלק מהותי מנשמתנו ומחיינו". הם אומרים "אני לא מצליח לדמיין מה הייתי עושה בלעדיו, הוא מלווה אותי על כל צעד ושעל בחיינו לטוב ולמוטב". 

טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ. מובא בראשונים (כלבו סימן לז וגם בשער הכוונות דף סב ע"ב) על מה שאומרים בתפילת מוסף של שבת "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ" מצוה לטעום תבשילי שבת בערב שבת כדי לתקנם כהוגן ויהיו נאכלין לתאוה בשבת. צדיקים היו אומרים יום שישי כידוע נמשל לערב הגאולה, כשם שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת כדי שיאכלו בשבת לתאבון, כך גם בערב הגאולה הקב''ה מטעמנו ממעדני הגאולה (ההודיה והשמחה) כדי שיאכלו בשבת לתאבון. 

טעם של גאולה. כך מובא בשם הרה"ק מהר"י מבעלז על לשון התפילה "שֶׁתְּרַחֲמֵנִי עוֹד בְּגָלוּתִי לְגָאֳלֵנִי". לכאורה מה שייך גאולה בגלות, והרי זה תרתי דסתרי. ותירץ שזה גופא הבקשה שאף שנגזר שהגלות תתארך בכל זאת נרגיש כבר עתה מעט מהגאולה, כפי שפירשו צדיקים שיש בחינת 'טועמיה' לפני הגאולה.

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: בפסוק (ישעיה נא,ג) שהבאנו לעיל נאמר: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". נראה לומר יהודי המשתדל לקיים את דברי הנבואה ולמצוא בעצמו את התּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה, זוכה והקב''ה מקיים בו את חלקו הראשון של הנבואה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ.

 

ה.        קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ

ממודעה בעיתון לארגון ארצי: לראות עד כמה ידו הרחומה של הקב''ה מעוררת את בית ישראל, להרגיש את המתיקות הנפלאה של ההודיה, נביא את המעשה שבעקבותיו קם הארגון הנפלא "לעולם אודך – קול תודה. היה זה בשנת תשע''ב, פרסמו מודעה בעיתון על ידי יהודים שהרגישו צורך נפשי להודות לה' יתברך, לא יתכן וכל הזמן רק נבקש ונהיה מרוכזים בכל מה שאין לנו אמרו, ברוך ה' יש כל כך הרבה דברים טובים מסביבנו וחיבים להודות לה' יתברך עליהם. בעקבות מודעה קטנה זו התקשרו מאות מאות יהודים ששאלו כיצד מודים לה' על מה מודים וכ''ו וכך קם ארגון עולמי בנושא ההודיה.

קול אומרים הודו: רב גדול בירושלים שמוסר שיעורים נפלאים בכל הארץ בחשיבות ההודיה, אמר לדייק מהנבואה בירמיהו על קו הטלפון קול תודה. הנה לא נאמר בפסוק שיהיה קול מודים כמו שנאמר קול ששון וקול שמחה, אלא נאמר "קול אומרים הודו", מהו אומרים? הכוונה לקו הטלפון קול תודה ולכל הסיפורים הנפלאים שם בקו שאומרים לכל בית ישראל בואו להודות לה'.

תגובות של מאזינים: נביא לפניכם מעט תגובות: "הקו חיזק אותי מאוד להרגיש את האמונה, התחזקתי שה' הוא טוב ועושה רק טוב". "בהשגחה פרטית נודע לי על הקו, ומאז כל חיי השתנו לטובה". "תמיד ידעתי על ההודיה ואמרתי מזמור לתודה, אבל מאז שהתחברתי לקו לא רק ידעתי אלא הרגשתי אך ההודיה פורצת מכל הלב". "מאז שהתחלתי להאזין לשיעורי קול תודה ולסיפורים אין מה להשוות החיים השתנו אין מה להשוות, התודה ממלאת באושר וסיפוק ושמחה, ומרגישים קשר באמת עם הבורא".    

מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ: יהודי אחד שזכה לראות נס עצום בזכות ההודיה כתב במכתב "אני חושב שהארגון הזה "לעולם אודך" עוסק ממש בהחייאת נפשות. דבורי - מאמרי ההודיה מציל חיים של אנשים ממש כמו כל ארגוני החירום לשעות מצוקה, וחשוב שהציבור יידע זאת. תודה רבה לכם!"

מפתח הלבבות: מזמור לתודה, הוא לא רק מפתח לישועות, הוא בעיקר מפתח הלבבות, לפתוח את הלבבות לאהבת ה'. הנאמר במזמור לתודה "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" מתבאר גם כשער אשר בו נכנסים לעולמה הנפלא של אהבת ה', שימת הלב לכל החסדים האישיים הרבים שהקב"ה מעניק לנו תמיד וההודיה עליהם מחדירה בלב את אהבת ה'.

לֵב חָדָשׁ אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם: כך מתקיים הפסוק שנאמר בתורה על דור שלפני הגאולה (דברים פרק ל, ד-ו) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:  וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. כך גם נאמר בנבואת יחזקאל (לו,כד): וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. אמרו במדרש תהלים (שחור טוב מזמור יח): "כתוב אחד אומר מגדול (שמואל ב' כב נא), וכתוב אחד אומר מגדיל (תהלים יח נא), ר' יודן אומר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת, אלא קימעא קימעא, ומהו מגדיל, לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, לפי שהן עכשיו שרוין בצרות גדולות, ואם תבוא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו". כל מי שיתבונן בנושא ההודיה יוכל להרגיש ממש כיצד ישועתן של ישראל מתגדלת והולכת, אם לפני כעשר שנים היה שני ספרים נדירים בנושא ההודיה, היום ב''ה יש מדף שלם של ספרים על נושא ההודיה. אם לפני כעשר שנים רציתה לשמוע שיעור/וורט בנושא ההודיה הייתה צריך להפוך עולמות למצוא דבר, הרי היום בכמה לחיצות בפלאפון תוכל לבחור שיעור לפי פרשה לפי מועד לפני אירוע והכל בטעם של טוב להודות לה'. אם לפני כעשור שיהודי ת''ח גדול רצה להוציא ספר בנושא אהבת ה', אמרו לו שחבל להוציא אין דורש למצווה זו, הרי היום ב''ה זכה אותו ת''ח להוציא את הספר "שערי אהבה" בסוכות, וב''ה עד ליל הסדר באותו שנה אזלה המהדורה.

ו.         סיפורי שנת תשע''ח

הבקשה של ר' אשר אריאלי שליט''א: מדי שנה בשנה, נוהג הנגיד ר' שלמה יהודה רכניץ להשתתף בשמחת בית השואבה בישיבת מיר ואף לשאת בה נאום מרכזי. רגע השיא באירוע, הוא שיר חדש שמלחין רכניץ במיוחד לכבוד השמחה, ואותו הוא מלמד את קהל האלפים. השנה, במהלך האירוע, סיפר ר' שלמה יהודה על שיחה שהיתה לו עם הגאון ר' אשר אריאלי שליט"א, על ההלכה בשו"ע שבה מפורש שכל השירים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ מ'מזמור לתודה'. ר' אשר ביקש ממנו, מכיון שהוא ידוע כמלחין בעל שם, שילחין שיר על המילים של 'מזמור לתודה', ושיר זה לא יבטל גם לעתיד לבוא. על הביצוע המיוחד בסוכת הישיבה היו אחראים המעבד אלי קליין שליווה מוזיקלית את האירוע, בליווי מקהלת 'מלכות' בניצוחו של פנחס ביכלר. בתוך דקות ספורות, ציבור האלפים למד את הלחן הנפלא ובכל רחבי שכונת 'בית ישראל' נשמעו מילות המזמור "דעו כי ה' הוא האלוקים, הוא עשנו, ולו אנחנו..

שיר השנה: איש העסקים שוקי סלומון, הכריז לפני תקופה על תחרות לחנים למילות הפרק מתהילים 'מזמור לתודה'. אחרי לא מעט לחנים שנשלחו אליו, בחר סלומון בלחן שכתב היוצר הוותיק ... בימים הקרובים מתכוונים סלומון וצוות ההפקה להקליט את השיר החדש. שייצא בפורמט אודיו, ובהמשך - גם בקליפ מושקע. "אני רואה בזה שליחות, אנשים מדברים איתי על זה", מספר סלומון "זהו מזמור שכולו הודיה להשם יתברך, ומי מאיתנו לא צריך ורוצה להודות בכל רגע על כל דבר? אנשים מקבלים את הדברים הטובים בחייהם כמובן מאליו. למה לא לעצור לרגע ולומר תודה לקב"ה? אנשים נוטים להודות רק כשהם יוצאים מצרה או מבעיה רפואית, וזה המסר שאני רוצה להעביר: תגידו תודה, כל יום, כל הזמן".  "אני עובד לגבש את צוות המבצעים של השיר, שעל אף היותו שיר חסידי - ישתתפו בביצוע גם זמרים מזרחיים. השיר יושק באירוע מיוחד, עליו נעדכן בהמשך. אני משקיע לא מעט בשיר הזה, כי אני רואה בזה מצווה. יותר מזה: זה הולך להיות שיר השנה שיהיה שגור בכל בית יהודי, ילדים כמבוגרים"

יצירת המאה: ידידי הרב הרבסט שליט''א שידיו רב לו בפרושים לתפילה וב''ה זכה לחבר שני חלקים על התפילה בשם "נפשי חולת אהבתך", כתב ספר בשם "טוב להודות על מזמור לתודה", לקט דיבורים קדושים מחז"ל בגמרא ומדרשים, ספרי הראשונים והפוסקים, ספרי מוסר וחסידות דברים השוים לכל נפש המסייעים בעזהש"י לאמירת 'מזמור לתודה' בכוונה ובהתעוררות הלב, הן בעת התפילה בכל יום בפסוקי דזמרה והן בפרטיות לאחר כל ישועה ולפניה מחולק ומסודר לארבעים פעמים – כנגד ארבעים לחמי קרבן תודה כדי לסייע להתחדשות הכוונה בעת אמירת מזמור זה במשך ארבעים יום [או ארבעים פעמים באותו יום] הן בעת שזקוקים לישועה, והן בזמני שמחה, להודות ולהלל לה' הטוב על חסדיו המרובים - שעשה ושעושה ויעשה - לנו ולכל ישראל לעד.

בעזרת הש"י אנו מקווים להוציא כעשרים חוברות אשר בהם יובאו ארבעים פרקים של ליקוט ביאורים על "מזמור לתודה". כל החפץ לזכות ליטול חלק בזיכוי הרבים אשר יזקפו לזכותו – אלפי פסוקים ותיבות של הודיה להש"י. וריבי רבבות מחשבות והרגשות של אהבת הש"י, הודאה על העבר ובקשה על העתיד וכל הישועות הרבות שיזכו בני ישראל לפעול ולהיוושע בזכות ההתחזקות בעבודת ההודיה להש"י.  אפשר להתקשר לטלפון: 052-7139520.  

 

 

ז.         מסטר הפלאים

נסיים במכתב מרגש שכתב יהודי:

בדורנו התגלה מפתח – מסטר חדש ומוצלח מאין כמותו. מפתח זה פותח את כל הדלתות ממש. ראשית (אולי זה החידוש הגדול והחשוב מכל) הוא פותח את דלתות לב האבן של דור עקבתא דמשיחא   להתקרב לאבינו שבשמים ולהתרפק בערגה על רגש אהבה עצום לאבינו הטוב והמטיב. אנשים מעידים שמפתח זה שינה אותם מקצה לקצה, מחיים עצובים ואפורים לחיים שמחים ומאירים מאין כמותם,  הם מעידים שמאז שלקחו את המפתח לידם פשוט נולדו מחדש ממש.

בנוסף מפתח זה פותח את כל שערי השמים לתפילה וישועה – גם שערים שהיו נעולים במשך שנים, אלפי תפילות ודמעות שנשפכו ושבו כלעומת שבאו, ברגע שלקחו את המסטר החדש – מפתח ההודיה הדלתות נפתחו לרווחה ככתוב בואו שעריו בתודה.

מפתח זה "מזמור לתודה" שמו, אינו עולה כסף, אין צורך לתרום לאף ארגון, אין צורך לעמוד בתור אצל אף "בבא – מחולל ישועות" או אצל כל מיני רפואות שאינם קונבנציונלית למיניהם, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. אומרים את מזמור לתודה בפה עם הרבה רגש שבלב, וכל השערים אבל ממש כל השערים נפתחים.

אנשים שגילו את מפתח הפלאים - מזמור לתודה, מעידים המזמור נהפך לחלק מהותי מנשמתנו ומחיינו. הם אומרים "אני לא מצליח לדמיין מה הינו עושים בלעדיו, הוא מלווה אותו על כל צעד ושעל בחיינו לטוב ולמוטב".  

אספר סיפור אחד שחוויתי על בשרי, בני השתעל ללא הפוגות, ידעתי שעם כאלה שיעולים הלילה לא אזכה לנוח על מטתי, קיבלתי על עצמי "בעז''ה אזכה לישון טוב הלילה ובבוקר אומר מזמור לתודה עם כל רגש ההודיה", וה-כן יאומן קרה במשך כל הלילה ישנתי, עד עשר דקות לפני השעה שכיוונתי בשעון לקום. בשעה זו בני התחיל להשתעל אבל בקצב מסחרר, לא ידענו מה לעשות תרופות ומים אוויר וכ''ו לא הועילו כלום, בלית ברירה שמתי אותו לישון במרפסת שלא יעיר את כולם, ונעמדתי לידו, התחלתי בברכות התורה ומיד לאחר מכן אמרתי את מזמור הפלאים - מזמור לתודה – וה-כן יאומן קרה, עוד הם מדברים ואני אשמע, עוד לא גמרתי את המזמור ובני נרדם היטיב היטיב ללא שיעול ואף לא אחד!!! מה אומר לכם לא ידעתי את נפשי - רק אמרתי שוב מזמור לתודה - על שנתן לנו ה' בדור זה מפתח פלאים לאנשים פשוטים - מזמור לתודה. 

 

דור של אהבה

בינו שנות דור ודור. מובא בחידושי הרי"מ (האזינו): בכל דור ודוד יורדת ובאה מן השמים הבנה חדשה בתורה, שהיא דרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה! צדיקים שבכל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור ההוא עכ"ד. לכל דור התפקיד שלנו, המתבונן יראה שתפקיד דורנו הוא אהבת ה'.

יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ. הבית אברהם מסלונים זיע"א פירש את המאמר במשנה (סוטה פרק ט) "יראי ה' ימאסו". לפני ביאת המשיח הכוח המניע את בני האדם לא יהיה של יראה כי אם של אהבה בלבד.

רק באהבה. נוכל לראות בג' מישורים שהיום הנושא הוא רק אהבה: א. בחינוך ילדים: האדמו''ר בעל נתיבות שלום זיע"א אמר: בדורות הקודמים אפשר היה לפעול במישור החינוכי בכוח אולם כיום "נאר מיט אהבה, נאר מיט אהבה" רק מתוך אהבה רק מתוך אהבה. ב. בשלום הבית: בדורות קודמים היה הרבה יראה לאשה מפני בעלה, ומתוך כך היה שלום בית. בדור זה סיבב ה' יתברך שכל השלום בבית יהיה רק על ידי אהבה, כדי שנלמד מכאן לעבודת ה' שהיום הוא בעיקר על ידי אהבה (זיכני ה' יתברך להוציא חוברת הבית היהודי בית הספר לאהבת ה'). ג. מיתת הדיקטטטור: פעם היה מלכים ורודנים, היה לנו אפשרות ממי ללמוד מהי יראה, היום לאחר תלית סדאם חוסן אין מושג של יראה, מדוע? היות וזה לא עיקר תפקיד דורנו לכן ה' לא מביא לנו דוגמא - והדברים נפלאים למעיין.

היכן הנסיונות. נתבונן בעולם ונראה דבר מעניין כל הדורות מנעו מיהודים לקיים מצוות (ברוסיה, בספרד גיוס שבת ועוד) והנה היום אין מקום אפילו אחד בעולם שמונע יהודי לקיים ולו מצווה אחת, ולא עוד אלא אפילו בקום המדינה היה בושה לקיים מצוות, ובחו"ל בחור ישיבה התבייש, היום אדרבה להיות חילוני זה בושה, מה בא דבר זה ללמדנו? שאין דורנו דור כדורות עברו שתפקידו היה יראה לכן היה נסיונות בקיום המצוות, אלא תפקיד דורנו אהבה ושמחה כאשר אף אחד לא מונע אותך מקיום המצוות האם אתה עושה אותם באהבה ובשמחה או מלומדה.

כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. נתבונן בדור הזה כולם מחפשים אהבה, אמנם לצערנו יש טועים לחפש בדרך הטמאה אבל זה הנושא של הדור. התפקיד שלנו מאויבי תחכמני להבין שהוריד הקב''ה רעב עצום של אהבה לדור, אוי לו למי שמוצא אותו בדרך הטומאה, אשרי מי שמוצא אותו בדרך התורה.

גאולה באהבה. על הפסוק (דברים פרק יט, ח-ט): "וְאִם יַרְחִיב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ:  כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". מובא באור החיים: "ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה. רבותינו ז"ל העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא". [מובא בספרים מה שאמר הקב''ה לאברהם – בך חותמין. הרמז: בסוף הדורות  חותמין במידת החסד – אהבה].

 

 

פרק ב.             מזמור לתודה – בבית המקדש

א.        בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה

יסוד גדול בהודיה. במזמור לתודה אנו לומדים יסוד גדול בהודיה. שליבנו מלא ברגשי הודיה, לא נשאר בבית לומר תודה, צריך לבוא לשעריו (שערי בית מקדש) ושם נאמר תודה[13].  

ביכורים.  נביא כמה רעיות נפלאות ליסוד זה - שהודיה צריכה להאמר במקום המקדש: עשרים וארבע מתנות כהונה מנויים ברמב"ם (ביכורים א) חמש אינן נאכלין אלא בירושלים, חזה ושוק של שלמים, והמורם מן התודה, והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והבכורים. ועוד חמש שבא"י, התרומה, ותרומת מעשר, והחלה וכ''ו. ביכורים היא מתנת כהונה, הדומה לתרומה הניתנת לכהן, בכל זאת הבדל גדול בינהם, בעד התרומה ניתנת בכל מקום בא''י, בביכורים ציוותה התורה לעלותם לירושלים כמו שכתוב רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ. כי להודות צריך בירושלים - שם הוא מקום ההודיה. כך גם את הפרי בשנה הרביעית אוכלים בירושלים - ששם הוא המקום להודות לה' כראוי.

שֶׁשָּׁם עָלוּ - לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ. תהלים פרק קכב: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְיָ נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם... שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ: מסביר המלבי"ם: כי לשם עלו שבטים שבטי יה והתחברו כולם ע"י העיר הזאת, עד שהיא עדות לישראל שהם גוי אחד מתאחדים, במה שכולם מתקבצים שם בשלש מועדי השנה לתכלית אחד להודות לשם ה'.

עליה לרגל בשלושת הרגלים. שלושת הרגלים הם זמני הודיה לה' בפסח על יציאת מצרים, בשבועות על התורה וארץ ישראל, בסוכות על האסיף ועל ענני שכינה שהושיב אותנו הקב''ה בצאתנו ממצרים, לשם זה עולים לירושלים - כי הרי שם מקום ההודיה.

אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ:  שפת אמת (בראשית לחנוכה) כי באמת עיקר ההלל הוא בביהמ"ק כדכתיב (תהלים פרק קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ:  זֶה הַשַּׁעַר לַייָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ:  אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה:  לכן ברגלים שעלו בנ"י להיראות בביהמ"ק היה העיקר ההלל עכ''ד. לאור דבריו נוכל להבין מדוע לולב ניטל בסוכות במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, אלא שבמקדש מקום ההודיה שם יכולים להודות לה' על האסיף שבוע שלם.

וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ. בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמֵי רְגָלֵינוּ. מנהג ישראל לבוא בשלושת הרגלים לכותל המערבי [14]. חשוב לזכור מה היתה המטרה בעליה זו - להודות לה', אף אנו נודה בכותל במזמור לתודה - בואו שעריו בתודה. במיוחד שהרי קרבן תודה ביכורים ומעשר שני נאכלים בירושלים – רואים שכל ירושלים היא בחינת הודיה.

השתוקקות לבנין המקדש - כדי להודות. בשביל שנזכה להודיה מושלמת זו אנו כמהים לבנין המקדש, כמו שאנו מביעים ב"ברכה מעין שלוש": "ובנה ירושלים עיר הקודש ... ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" וכי בשביל שנאכל מפריה אנו רוצים שיבנה המקדש? מבאר הבית יוסף (או"ח סי' ר"ח) כוונתנו שאנו מצפים ומתגעגעים לבנין ירושלים, כדי שנוכל לאכול מפירותיה ולברך ולהודות שם את ה' באופן מושלם ומרומם בצורה שלא ניתן להשיג במקום אחר. כי ההודיה בבית ה' היא ההודיה הרבה יותר מרוממת.

ההודיה היא קרבת אלוקים. טעם הדבר מבאר הרב אביגדור מילר זצ''ל ההודיה היא קרבת אלוקים, כלשון רש''י היא הדבקות בה' יתברך. אדם הרוצה להתקרב לשני הוא חפץ להיות לידו כמה שיותר קרוב אליו. ההודיה ראויה להיות בבית ה' שם מרגישים את קרבת האלוקים. כשם שכל אדם נוסע לחתונה של ידידיו, לא מסתפק במזל טוב בטלפון, שאוהבים מישהו רוצים לראות אותו, כך גם שאנו רוצים להודות ליוצרנו אנו באים לביתו ושם מודים לו[15].

כך כתב בביאורו (הללי נפשי על התפילה): בואו שעריו בתודה – מחמת חשק התודה שאדם משתוקק להביע רגשי הודאה הרי הוא משתדל להתקרב אל ה' אהוב נפשו המטיב ואוהב לו. השתדלות זו מביאה אותו לעשות כל מה שיכול להתקרב אל ה', ותחלת כל ההתקרבות הוא הקירוב המקומי, כי בזה שנכנס לשערי השכינה הוא מתקרב לה'. חצרותיו בתהלה - כי התהלה יתרה על התודה, והיא התפעלות הנפש בהכרת גדולת המטיב, לכן כשבאים בתהילה נכנסים יותר אל הקודש, לפנים מהשערים ובאים לחצרות, המציינות יותר התקרבות. כן הנכנס להכרה גדולה יותר בחסדי המקום ברוך הוא ובגדולתו, הרי חשקו להדבק בה' גדול יותר.

מדברי  ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק קדושת שבת מאמר ז) ניתן ללמוד טעם נוסף לבוא לומר הודיה במקדש, שכן כל ההודיות עולות דרך המקדש. וז''ל:  "שלימות מדת ההוד שאמרו (ברכות נח) זה בית המקדש שהוא תלפיות תל שכל פיות פונין לו. דכל ההודיות והקילוסין אינם עולים אלא דרך המקדש. ואם כל הקרבנות בטילין קרבן תודה אינו בטל שזהו עיקר הקרבנות להודות לו יתברך...כדורון שמביאים למלך אחר הקילוס...על ריבוי חסדיו וטובותיו בכל יום עמנו...וכידוע פירוש ועל הכל אנחנו מודים לך דעל כל הטובות. זה עולה על כולם מה שזכינו להיות מודים לך.

 

ברכת רצה לפני מודים. תקנו חז''ל לומר ברכת רצה לפני שמודים. לאור מה שלמדנו הדברים נפלאים:  אדם המרגיש הודיה לה' יתברך בכל ליבו, בא לבית ה' בתודה. לכן לאחר עבודה - שבקשנו על המקדש, הרגשנו מעט מטעם מהמקדש, עכשיו ניתן להודות. בזה מתורץ הקושיה המפורסמת מדוע ג' ברכות אחרונות נקראות ברכות הודיה (רמב''ם תפילה א,ד), הרי רק מודים היא הודיה? אלא שברכת רצה היא בנית המקדש - האמצעי להודיה - ללא מקדש חסר בהודיה לכן גם היא נחשבת כהודיה. כשם שלעטוף מתנה זה חלק מהמתנה, כך לבנות את המקדש  נחשב חלק מההודיה. נוסיף ונאמר: כאשר אדם מתפלל על המקדש, הוא זוכה לקבל מאור המקדש כבר עכשיו, כמו שדיקו רבותינו (קדושת לוי דברים מגילת איכה ותשעה באב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל, ב) (לא נאמר יזכה ויראה בשמתה?). הכלל הוא, כל כחות האדם נמשך אחר המחשבה, בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים, אז מחשבתו ועצמותו בקדושה, ו'זוכה' הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו שמשיג קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא עכ''ל. לכן לאחר שהתפללנו על בית המקדש, אנו נמצאים עכשיו בהשראה של בית המקדש - בית ההודיה, ואנו יכולים עכשיו להודות לה' - מעין ההודיה בבית המקדש.  

ב.        מזמור לתודה בכותל ההודיות

בואו שעריו בימינו. היום שאין לנו בית המקדש, מסתבר שיש עניין לבוא להודות בכותל המערבי שמשם לא זזה שכינה, שם יכול האדם להרגיש יותר את הקשר בינו לבין בוראו.

מתנוצץ הארת בית המקדש. כתב השפת אמת: בגלות אינו יכול לפתוח פה כראוי בהלל והודאה לפניו ית'. כי כמו שבני ישראל מיוחדים להללו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כן ארץ ישראל וביהמ"ק מיוחד להלל ה', כמו שכתוב (ישעיהו סד) "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ. לכן שירת הלוים בביהמ"ק ובשעת הקרבן. מוסיף השפת אמת: זה הטעם שנקבע חנוכה להודות, שכן בימי חנוכה נמצא קצת הארה מביהמ"ק כמ"ש נר חנוכה רמז למנורה. ואיתא נרות הללו קודש הם. לכן מאירים אלה הימים שיוכל כל איש ישראל להלל ולהודות להשי"ת. נוסיף ונאמר בחנוכה מתנוצץ בכל בית הארת בית המקדש, לכן זהו זמן נפלא להודות ולהלל לבורא. כך ממש בכותל המערבי מתנוצץ הארת בית המקדש כמובא בשל''ה (פרשת תצוה) לכן הוא מקום שתעורר הנפש להודות ולהלל לבורא יתברך.

מעלת הכותל המערבי. אמרו במדרש רבה (שמות ב): קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו, בא וראה מה כורש אומר (עזרא א) אל האלהים אשר בירושלים אמר להן אף על פי שהוא חרב האלהים אינו זז משם, א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר /השירים/ ב) הנה זה עומד אחר כתלנו.  השל''ה מסביר במה שאמרו שנר מערבי לא כבה לעולם (שבת כב/ב). רמז נפלא להשראת השכינה בדורנו בכותל המערבי, שכן גם לאחר שכל הנרות היו נכבים היה נר מערבי ממשיך לדלוק, ובזה רמז שגם לאחר שבית המקדש נכבה שזה רמז לנרות שנכבו – אז הנר המערבי הוא הכותל המערבי ממשיך לדלוק.

וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים: מובא ברבינו בחיי (ויקרא כו): והשמותי את מקדשיכם. אף בשעה שהם שוממין בקדושתם הן עומדין (מגילה כח א). ואמרו במדרש תהלים: (יא, ד) אמר רבי פדת בין שחרב ביהמ"ק בין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר: (תהלים יא, ד) "ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו", אף על פי שכסאו בשמים השכינה בביהמ"ק, וההיכל בקדושתו עומד, שנאמר: (מלכים - א ט, ג) "והיו עיני ולבי שם כל הימים", וכן הוא אומר: (תהלים ג, ה) "ויענני מהר קדשו סלה", אף על פי שהוא הר בקדושתו עומד סלה, וכן הוא אומר: (מיכה ד, י) "כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה", ושכנתי כתיב, אף על פי שחרב ונעשה שדה שכינתי בשדה.  אמר רבי יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה - כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (ברכות סב/ב).

וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: במדרש: (פרקי דר"א לה) וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר: וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות.

אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (בראשית כח, טז): מובא בספר עץ הדעת טוב לר' חיים ויטאל. הובטח בחלום לקבץ גלותם ולא יעזבם בשום זמן. כי אעפ"י שגלו עדיין השכינה לא זזה מכותל המערבי להיות שם תמיד ממתנת עד יחזרו ישראל למקומם כנודע וז"ש אכן יש ה' במקום הזה אף אחר החורבן.  לפי זה הסביר השבט מוסר בספרו איזור אליהו תמיהה עצומה בפסוק: כיצד אומר יעקוב "ואנכי לא ידעתי" הרי ידע שמקום קדוש הוא וחזר לאחוריו להתפלל? אלא שחשב שקדושה גדולה יש רק בבנינו, ועכשיו רק רושם. אבל עתה בחלום נתחדש לו שלעולם ה' במקום הזה וזה לא ידעתי. לכן מיד אומר מה נורא המקום הזה שהוא מקודש גם בחורבנו.

אבן השתיה. מצאנו בתורה שגם שהמקדש עדין לא בנוי מקום המקדש הוא גם מקום להודיה. יעקוב אבינו יוצא לדרך מבקש מבורא עולם רשימה של בקשות לחם, בגדים ולשוב בשלום.  ומה הוא יתן? הָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים. אני יבוא ויודה כאן במקום הזה על חסדיך שתעשה עמדי. כמובא במדרש (תהלים מזמור צא): נפל יעקב ארצה לפני אבן שתיה, והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר רבש"ע אם תשיבני למקום הזה בשלום, אז אזבחה לפניך זבחי תודה ועולה.

ניצל יעקוב אבינו מלבן ומעשיו, לא מיהר לבוא להודות ונענש, חטפו את ביתו דינה. מיד מצטווה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ". ספורנו:  "לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה. להודות דווקא במקום המקדש[16], מקום ההודיה הוא בית המקדש בית ה'.

דברים נפלאים כתב בכלי יקר (בראשית יג, יז) נביא מקצת מדבריו: הקרוב אלי לומר בכל זה, שהקנה הקדוש ברוך הוא אל אברהם את הארץ לקנות שמה שני מיני תועלת, האחד, רוחני והוא נקנה בראייה לבד. ואחד, גופני והוא נקנה מכי דיש אמצרי. הרוחני הוא, כי שם מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו ובראייה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם (בראשית כב יד) ה' יראה, וקרי בה יִראה היו"ד בחירי"ק ויֵראה היו"ד בציר"י, כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל.

תועלת רוחני זה לא יסור מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבנינו מכל מקום הבית המקדש שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'.

סיפור:

מסופר כי לבית עזרה למרפא בבני ברק הגיע נדיב גדול ולאחר הפגישה הנרגשת שהיתה לו עם הרב פירר החליטו שניהם לנסוע לכותל המערבי להתפלל הם הגיעו לאחר חצות הלילה והנה שמעו קול בכי העולה מהרחבה הם התקרבו וראו יהודי כבן חמישים העומד ומשעין ראשו על האבנים ובוכה ללא הפוגה.

כשמוע זאת הרב פירר פנה אל הנדיב ואמר לא לשווא זימן אותנו הקב"ה למקום זה ובשעה זו אלא כדי שנשמע את הבכי של היהודי ונסייע לו בוא נעשה עסקה אני אגש אליו ואציג את עצמי אם אשמע ממנו שהוא זקוק לסיוע ביעוץ רפואי אסייע לו ואם יש לו בעיה כלכלית תיכנס אתה לתמונה ותסייע לו ואכן הבטיחו זה לזה שהם ניגשים לעיסקה.

ניגש הרב פירר אל האיש הציג את עצמו ושאלו האם אפשר לסייע לו מבחינה רפואית לא לא ננער היהודי ממקומו אין לי כל צורך בסיוע רפואי הכל ברוך השם בסדר אחריו ניגש הנדיב ושאל האם הוא זקוק לתמיכה כספית התשובה גם הפעם היתה שלילית הקב"ה נתן לי כל ואיני זקוק למאומה השיב.

אז מה פשר הבכי תמהו הרב פירר והנדיב אומר לך במשפט אחד מדוע אני בוכה הפתיע אותו יהודי אתמול בלילה חיתנתי את בני האחרון מ 12- הילדים שהקב"ה נתן לי ובאתי להודות לו על החסדים הגדולים שעשה איתי במשך השנים עד שזכיתי להכניס לחופה את ילדי זה וכי בבואי להודות ולהלל על כך אפשר שלא לבכות.

 

 

 

פרק ג.              מנהגים וסגולות במזמור לתודה

אספנו לפניכם קצת מנהגים של יהודים כשרים באמירת מזמור לתודה.

א.        סגולת י"ג.

הסגולה: יש נוהגים לעשות את סגולת י''ג על מזמור לתודה. י"ג אנשים אומרים במשך י"ג ימים את פרק ק' בתהילים - 'מזמור לתודה', וב''ה זכו לראות ישועות נפלאות.

מקור הסגולה: הרב דניאל פריש זצ"ל, שחיבר את הפירוש "מתוק מדבש" על הזוהר הקדוש, היה מרבה להמליץ לכל נצרך לישועה ורפואה לומר את פרק י"ג של תהילים י"ג פעמים במשך י"ג ימים. הוא לא גילה את מקור הסגולה הזו, אולם המוני הנושעים בה יעידו כי הוראה זו של הרב זצ"ל חוללה נפלאות (מתוך עלון השפעת מתיקות הזוהר, גליון ט').

החוט המשולש: בשנים האחרונות שינו קצת מהנוסחה המקורית של הסגולה. במקום לומר את פרק י''ג בתהילים (עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח) אומרים את פרק ק' בתהילים (מזמור לתודה). שכן בדורנו הקב''ה רוצה מאוד שנעבוד אותו מאהבה ובשמחה, הקב''ה מושך אותנו אליו בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה כמו שכתב האור החיים (דברים יט,ח) "רבותינו ז"ל העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא". לא רק הגאולה הכללית תלויה באהבה אלא גם הגאולה הפרטית של כל אחד בדורנו תלויה באהבת ה'.  כדי שיהיה שלוש פעמים י''ג, שזה בבחינת הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק (קהלת ד,יב). וכמו שאומרים ג' פעמים י''ג מידות בפתיחת ההיכל במועדים ואח''כ מבקשים (שער הכוונות - שבועות) לכן נהגו לומר את מזמור לתודה: י''ג אנשים, י''ג פעמים, במשך י''ג ימים (כל יום פעם אחת).

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה. בנוסף יש בכוח מזמור לתודה לפתוח את י''ג שערי שמים של י''ג מידות הרחמים. כמו שנרמז במזמור לתודה "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" במילים אלו י''ג אותיות כנגד י''ג שערים שהיו בבית המקדש, שהדרך להכנס לשערים נפלאים אלו הוא בתודה ותהילה[17].  

עַם זוּ. עם ישראל נקרא 3 פעמים עם זו. פעמים בשירת הים:  1.  נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: 2. עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: ופעם  3.  עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ: (ישעיהו מג, כא) מפסוק זה למדו חז''ל את מטרת עם ישראל - להודות ולהלל. כמו שאומרים בתפילה "וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה בֶּאֱמֶת לְהוֹדוֹת לְךָ". אומר הרמח''ל (תפילה שסד): זו במנין אחד (13). במקום שבו מוזכרת ההודיה נקראנו עם זו – שזה בגמ' 13. לכן יש עניין להודות ג' פעמים י"ג כנגד ג' פעמים זו.

סוד המספר י''ג: כתב המהרש"א (שבת קיט.) נראה לכוין בזה המספר י"ג הנוגע לכל דבר שבקדושה...ומלת אח"ד שהוא גימטריא י"ג מורה עליהם, שמדות הללו סובבים על אחדותו[18].

י''ג דברים במספר י"ג: א. מצוות אהבת השי''ת מופיעה י''ג פעמים בתורה. ב. י"ג מידות התורה נדרשת בהן. ג. י''ג מידות של רחמים (ה' ה') שהקב''ה מרחם עלינו, ואנו מצווים ללכת בדרכיו. ד. י''ג בריתות נכרתו על ברית מילה. ה. י''ג אני מאמין יש לנו. ו. י''ג שערים היו בבית המקדש. ז. י''ג נהרות של אפרסמון הבטיח הקב''ה לר' אלעזר בן פדת בתענית כה. ח. י''ג הללויה בסיום התהילים. ט. י''ג תיבות באבות (אברהם יצחק יעקב). י. י''ג תיבות באמהות (שרה רבקה רחל לאה). יא. בשנה מעוברת י''ג חודשים. יב. יוסף מוקיר שבת מכר את המרגלית בי''ג כלים מלאים דינרי זהב. יג. בן י''ג למצוות.

באור הסגולה: נסביר קצת את סוד המספר י"ג, להבין כיצד הסגולה עובדת: י"ג זה בגמ' אחד ואהבה. האהבה שאנו אוהבים את הבורא מאחדת אותנו עם בורא עולם. כמו שכתב בראשית חכמה: "וזה סוד אהבה בגימטריא אחד שהאוהב מתאחד באהוב ממש, בענין ונפשו קשורה בנפשו, ולכן סמוך ואהבת לאחד".

תכלית התורה: המספר 13 רומז על תכלית התורה לאהוב את בורא עולם, שכן 13 בגמ' אהבה. אהבת ה' מאחדת אותנו עם הבורא (13 בגמ' אחד[19]) ומעוררת את אהבה של בורא עולם אלינו. כמו שכתב בספר העקרים (מאמר שלישי פרק לז) "והיתה האהבה אל הש"י תכלית כל התורה לפי שהיא תמשיך אהבת הש"י אליו". לכן יש י''ג מידות של רחמים, י''ג היכלות של רחמים.

חשוב לזכור: עיקר פעולת הסגולה היא כאשר המזמור לתודה נאמר מתוך ה13 שלנו – שזה הלב שלנו שאוהב את הבורא, להתבונן בחסדים ובאהבה של הבורא ולומר את מזמור לתודה מתוך אהבה ושמחה. (כמובן יש לשמור גם על פרטי הסגולה י''ג פעמים במשך י''ג ימים ואם אפשר י''ג אנשים) כאשר אנו נאהב את בורא עולם, נעורר מלמעלה את אהבה ויתקיים בנו "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דברים פרק ז, יג).

סיפור מרגש: המתנו כמה שנים לילדים, בל''ג בעומר תשע''ו שהתפללנו במירון ניגש אלי עני שאסף כסף, תרמתי לו, העני שאל אותי לאיזה ישועה אתה זקוק? עניתי לו שאנחנו ממתינים להפקד בזרע של קימא. אמר לי אותו יהודי לך לפינה צדדית אתה כאן בגברים ואשתך בנשים, ובריכוז רב תאמרו 13 פעמים מזמור לתודה בכוונה, תודו לה' הטוב על כל החסדים שעשה אתכם הבורא, אח''כ תקבלו על עצמכם קבלה, משהוא שתקבלו על עצמכם בלי נדר, ותאמרו את זה כאן, ותפללו לישועה שאתם צריכים, ואני מבטיח לכם שעוד שנה תוושעו בעזרת ה'. ואכן יומים אחרי ל''ג בעומר תשע''ז היה הברית של שמעון שלנו, אז יהודים יקרים זכרו בכל מצב לומר מזמור לתודה, ולהודות על מה שיש, ובעז''ה כך תוושעו (מתוך סיפורי קו קול תודה).

סיפור – קריעת ים סוף שלנו. החבר הכי טוב שלנו ציפה לזיווגו שנים רבות. אחרי פורים עלה בינינו, חבריו ובני משפחתו, הרעיון לומר לזכותו את "סגולת הי"ג" - י"ג אנשים אומרים במשך י"ג ימים את פרק ק' בתהילים, 'מזמור  לתודה'. ספרנו וראינו שאנו בדיוק 13 בקבוצה, הדבר נתן הרגשה של חיזוק שקבלתנו אכן רצויה. חודש בדיוק לאחר שסיימנו, זכינו להתבשר בבשורה  הטובה... בשעה טובה ומוצלחת הקב"ה שלח לחברנו  את זיווגו מן השמיים!!  קשה לתאר במילים את השמחה וההתרגשות שמילאו אותנו, איזו תחושה מיוחדת ומחזקת הרגיש כל אחד  שזכה להיות שותף לקבוצת הי"ג...  כמה משמח לראות את חברנו חתן מאושר ושמח!! (מתוך עלון קול תודה ניסן תשע''ח)

יהודי שקרה את הסיפור בעלון קול תודה, בירר אצלי למקור הסגולה. נתתי לו מעט חומר ממה שהשגתי. לימים התקשרו לברר את פרטיה המדויקים של הסגולה, התעוררתי להכין דף מקורות מסודר. למחרת פגשתי את היהודי שברר אצלי על הסגולה בעבר, הבאתי לו בשמחה את דף המקורות. הוא מתקשר אלי לאחר מכן ומספר לי בהתרגשות אין לך מושג עד כמה השגחה פרטית נפלאה היתה כאן. חמותי עוברת ניתוח בעוד 14 יום, כך שיש לנו בדיוק י''ג ימים לומר במשפחה מזמור לתודה להצלחת הניתוח.  הסיפור לא נגמר - חצי שעה לאחר השיחה עם היהודי קיבלתי בקשה להשיג בדחיפות תורם לעלון קול תודה של אייר. מהיכן נשיג עכשיו? וכאן ראיתי את אהבת ה' הנפלאה לנושא ההודיה ולהפצתו בעם ישראל, יהודי זה תרם בחודש טבת לעלון קול תודה עבור אמו שהיתה משותקת, וב''ה ביום שיצא עלון טבת לאור קמה על רגליה. תוכלו לשמוע את הסיפור בסיפורי ישועות מס' 141. והנה נודע לי בדיוק עכשיו שיש ליהודי זה עוד גיס בעירי, התקשרתי אליו סיפרתי לו את ההשגחה הפרטית של סגולת י''ג שהגיע בזמן, ואמרתי לו אתם במשפחה כבר יודעים עד כמה תרומה להפצת ההודיה לה' פועלת ישועה אז בשביל נתוח שיעבור בשלום ודאי כדאי לתרום, למחרת הוא פגש אותי בהשגחה פרטית והודיע לי שהם תורמים לעלון אייר. - עד כמה נפלאה סגולת י''ג שהגיע בזמן ליהודי הנכון בזמן הנכון, והביאה תרומה שתגביר את אהבת ה' בחודש אייר.

רבותי אינני יודע בדיוק בסודות - אבל ראו השגחה פרטית נפלאה. יש בידי ג' סיפורים נפלאים על סגולת י''ג -  וכולם נושעו בחודש אייר. ומה נפלא הדבר שבחודש אייר אנו חוגגים את הילולת רשב''י שהיה י''ג שנה במערה יחד עם בנו כמובא במסכת שבת דף ל''ג/ב.

כל מי שיש לו עוד סיפור יפה מוזמן לספר לנו בטלמסר או באמייל

והנה סיפור נוסף משולי אייר תשע''ח: רציתי להודות לה' ולפרסם את הישועה במשפחתנו בעקבות הסיפור קריעת ים סוף בעלון חודש ניסן.

במשפחתנו המורחבת יש כבר כמה וכמה בני דודים ובנות דודות בשידוכים וכולם מרגישים צורך להתחזק בתפילה לישועתם, קראתי את הסיפור בעלון ובעקבות כך התארגנו 13 מהמשפחה בי"ג ניסן וקבלנו על עצמינו את סגולת אמירת "יג מזמור לתודה" למשך 13 יום וב"ה לאחר כחודש נסגר השידוך של הראשון מהרשימה מלבד הסגולה באמירת המזמורים קבלנו את החיזוק באהבת ה' והכרת הטוב על כל חסדיו יישר כח, ובשורות טובות לכולם (ח.ח.)

ב.        סגולת הארבעים.

הסגולה: לומר במשך ארבעים יום מזמור לתודה מתוך שמחה ואהבה, ולבקש לאחר מכן בקשתו.

מקור הסגולה. הנה ענין תפילה במשך ארבעים יום, מקורו מפורש בתורה הקדושה אצל משה רבינו שהתפלל לפני הש"י שני פעמים במשך ארבעים יום. פעם ראשונה מי"ח תמוז עד ערב ראש חודש אלול, ופעם שניה מראש חודש אלול עד יום הכיפורים שבו נתרצה הקב"ה לבני ישראל באהבה ובלב שלם. ועל כך אמרו במדרש (דברים רבה ואתחנן): מהו בכל קראנו אליו אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' מ' יום.

ארבעים בקרבן תודה. בפרט בענין ההודאה יש ענין מיוחד למספר ארבעים, כי הקרבן היחיד שיש בו מצוה מיוחדת להביא ארבעים לחמים הוא קרבן תודה.

מזמור לתודה. גם במזמור לתודה יש ענין מיוחד למספר ארבעים, שכן בסידור התפילה להרוקח כתב: "במזמור לתודה מ"א תיבות נגד מ' לחמים, ואחד כנגד קרבן התודה". וכן כתב היעב"ץ בסדורו (על מזמור לתודה): "יש בו ד' שמות כנגד ד' שצריכין להודות, וכנגדן היו ד' מיני חלות בקרבן תודה, ומ"א תיבות יש בו (חוץ מב' תיבות ראשונות שהן רק הודעת הנושא) נגד מ' חלות וקרבן הזבח... ומכוין כאילו הקריב תודה בזמנו". אנו רואים בבירור שיש ענין מיוחד של מספר ארבעים בכל מה שקשור לקרבן תודה ולמזמור לתודה.

סודו של המספר ארבעים. יצירת הוולד היא במשך ארבעים יום (ולד בגמ' ארבעים) כמו שאמרו חז''ל (מנחות צט/ב) "נשמה נוצרה בארבעים", דהינו בן ארבעים יום כבר נקרא נוצר ונתנה בו נשמה. כל יצירה של דבר חדש, כל מעבר של דבר מדרגה לדרגה הבאה הוא ארבעים יום. לכן תורה ניתנה בארבעים יום, משה רבינו לומד התורה ומשכחה, לאחר ארבעים יום שנעשה מציאות רוחנית זכה לקבל את התורה ולזכרה. על ידי מציאות של ארבעים האדם והעולם נעשים מציאות חדשה, לכן גם המבול היה ארבעים יום, ליצור עולם חדש עולם טהור צריך ארבעים יום. [המספר ארבעים הוא כנגד עולם שלם שיש בו ארבע רוחות ועשרה לכל רוח – מהר''ל]

סוד המקווה. מקווה צריך להיות בו ארבעים סאה, שכן המספר ארבעים יכול להפוך את האדם מטומאה לטהרה, להיות אדם חדש. לכן יום כיפור שהוא יום ארבעים הוא בחינת מקווה ישראל – שביום ארבעים של אהבת ה' אנו נהפכים להיות בני אדם חדשים.

יצירת אומה בארבעים. גיבושו ועיצובו של עם ישראל כעם ה', ארך ארבעים שנות נדודים במדבר.  תהליך התפתחות שכלו ובינתו של האדם בעולם עד שיבשיל כראוי ויוכל להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה, נמשכת ארבעים שנה מאז לידתו, כדברי המשנה באבות בן ארבעים לבינה. גם אמרו אין אדם עומד על דעת רבו עד שלמד לפניו ארבעים שנה.

מנהג טוב במשך ארבעים יום. כל דבר טוב שנעשה במשך ארבעים יום, יש לו כח מיוחד להיות קבוע ונחקק בנפש האדם. כמו שמצאנו בצעטיל קטן של הרה"ק הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע שכותב באות ט"ז: "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע לכן יזרז את עצמו לתקן מדותיו וכו', כגון מי שנולד בטבע של עקשנות ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך.

הודיה במשך ארבעים יום. לאחר הודיה של ארבעים יום נעשה האדם מציאות חדשה, שהרי אחד הדברים המיוחדים והנפלאים שיש בקרבן תודה הוא ריבוי החלות שמביאים עמהם, שלא מצינו דוגמתו בשום קרבן שבתורה שצריכים להביא ארבעים חלות לאכול עם הקרבן. כתב ב'שפתי צדיק: "ענין התודה שיש בה ארבעים חלות מה שאין כן בשאר קרבנות, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, לרמוז שיש בה תיקון לכל האדם. ויש בה חלק חמץ גם כן, שאי אפשר להאדם שיהיה כולו טוב לבד, שאין צדיק בארץ וגו', לכן נמצא בה חלק חמץ גם כן". עכלה"ק.  שאדם מודה לה' ארבעים יום הוא נעשה מציאות חדשה, הוא כבר לא אותו אדם שנגזרה עליו הגזירה, ובזה הוא נהיה ראוי לישועה.

ארבעים פירושים למזמור לתודה. הרב חיים הרבסט שליט''א חיבר ספר "טוב להודות על מזמור לתודה" לסייע באמירת 'מזמור לתודה' בכוונה ובהתעוררות הלב הן בעת התפילה בכל יום בפסוקי דזמרה והן בפרטיות לאחר כל ישועה ולפניה, מסודר לארבעים פעמים – כנגד ארבעים לחמי קרבן תודה, כדי לסייע להתחדשות הכוונה בעת אמירת מזמור לתודה במשך ארבעים יום. הן בעת שזקוקים לישועה, והן בזמני שמחה, להודות ולהלל לה' הטוב על חסדיו המרובים - שעשה ושעושה ויעשה - לנו ולכל ישראל לעד.   בסוף הספר כתב פרק שלם "מעלת אמירת מזמור לתודה ארבעים פעמים". בהקדמה נכתב:  הספר מסודר בעזהש"י לארבעים פרקים, כדי לסייע לכל מי שחפץ לחזור על המזמור ארבעים פעמים בהתחדשות והתעוררות, או שחפץ לומר את המזמור במשך ארבעים יום, ועל ידי ספר זה יהיה ביכלתו בעזש"י להתחדש בכל יום בביאורים חדשים המעוררים את הלב להודות להש"י על חסדיו עמנו.

להודות ארבעים יום – סיפור. מסופר על יהודי צדיק מצדיקי ירושלים, שבנו הגיע לגיל השידוכין, כיון שראה שהשידוך מתמהמה, קיבל על עצמו ללכת ארבעים יום לכותל המערבי ולהתפלל לה' על בנו יקירו שימצא במהרה את זיווגו. והנה ב''ה ביום הארבעים השתדך בנו עם זווג הגון, ענבי הגפן בענבי הגפן. למחרת האירוסין רואים בני הבית והנה שוב הוא משכים לתפילה בכותל, שאלו אותו כולם והלא בנך הבא בתור יש לו עוד כמה שנים עד שיגיע לגיל השידוכין ומדוע שוב אתה הולך לכותל? אמר להם אותו יהודי צדיק: על שידוך כזה שזכינו להתפלל עליו ארבעים יום, ראוי גם להודות עליו ארבעים יום, וכך הלך הוא במשך ארבעים יום לכותל המערבי להודות על הזווג.

דירת חלומות בהזמנה!

המעשה הבא מגיע אלינו מבואנוס איירס שבארגנטינה הרחוקה, והתרחש בחודש אב תשע"ו. בבית אחת המשפחות החשובות בקהילה היהודית המקומית, ישבה באותו ערב כלה הנערכת ליום שמחת ליבה, ועל פניה דאגה ותוגה. אביה תלמיד חכם מופלג וראש כולל במקום, המתפרנס בקושי רב. היא זכתה לבוא בברית האירוסין עם חתן תלמיד חכם שגם הוא נטול יכולת כלכלית גבוהה, ולכן הדאגה לקורת גג ראויה עבורם, הטרידה אותה מאוד מאוד...

היא החלה בחיפוש דירה מתאימה, אך מהר מאוד הבינה כי לפי יכולתה הכספית - תיאלץ להתפשר על דירה שהיא הרבה פחות מבית חלומותיה. ואכן, דירה כזו נמצאה די בקלות, דירה קטנה נטולת כיווני אויר, באיזור שכוח ונידח. היה נראה כי אין ברירה, והם עמדו כבר לסגור על הדירה, כי נראה כי אין מנוס...

ובאותם ימים, הגיעה לביקור דודה מבוגרת, שהפכה כבר מזמן לאורחת קבע בביתה של הכלה. אך נכנסה הדודה הביתה ומיד חשה באותות הדאגה הניכרים על פני אחייניתה הכלה, וביקשה לברר על כך. האחיינית לא ראתה סיבה מיוחדת להסתיר את המידע, ועל  אתר סיפרה על נסיונותיה למצוא דירה הולמת, על הדירה עליה היא חולמת, ועל כך שמצבה הכספי אינו מאפשר לה לרכוש את הבית הרצוי...

'אם כך, הלא יש סגולה פשוטה!' - קראה הדודה בפנים קורנות, 'נו, סגולת ה'מזמור לתודה'. זו סגולה מיוחדת, נפלאה!' - התלהבה הדודה, 'פשוטה וקלה: במשך 40 יום, מייחדים כמה דקות לחשוב על ניסים שה' עשה עימנו, להרהר בנפלאות שגמל לנו. אחר כך אומרים 'מזמור לתודה' בכוונה ובהתלהבות, פשוט מודים להשם על חסדו הטוב. והסגולה הזו מוכיחה את יכולתה, כי כשאדם מודה - הוא פותח את השער, משמים מעניקים לו סיבות נוספות להודות!'

הדודה שתקה מעט, והוסיפה: 'ראי נא, הבה נרשום על דף את כל השאיפות לבית החלומות שלך. סגולת 'מזמור לתודה' יכולה להביא אותם, בכוחה של ההודאה להעניק אותם משמים!'

הכלה שמעה את הדברים, ולבה רטט. הנה כי כן, ניתן לפתח ולהעצים את רגש ההודאה, ניתן לגרום לו לפעול בעוצמה כבירה כפולה ומכופלת, ולפתוח באמצעותו שערי שמים. היא הרהרה לרגע, והחלה מונה: 'דירת 80 מ"ר, משופצת, חזיתית. במיקום שלא יהיה רחוק מדי מבית שני ההורים, ובקומה עד קומה רביעית. רגע, עוד לא סיימתי...' - אמרה הכלה בחיוך והוסיפה: 'עם הסקה ומיזוג מרכזיים, בסביבה שקיטה ובמרכז שיכון הקהילה, וכמובן - במחיר שאני יכולה לשלם!'

הכלה הוסיפה עוד אי אלו פרטים, והדודה התיישבה לכתוב במרץ את כל התנאים הדרושים. לבסוף, היתה בידה רשימה בת 14 תנאים, 'קריטריונים לדירת החלומות' - נכתב בכותרת הרשימה. 'אני מאמינה ובטוחה שאם נתמיד 40 יום בקבלה זו, אם נעמיק את רגש ההודאה שלנו לבורא עולם - נזכה לראות את חלומותייך מתגשמים. יצאנו לדרך, כבר היום!'

בימים הבאים, עשתה האחיינית את הסגולה בדיוק לפי ההוראות. מדי יום כיבתה את מכשיר הסלולרי שלה, והתרכזה כמה דקות בהודאה לה', על שנות ילדותה, על משפחתה, על בריאותה, על החתן בו זכתה... אחר כך הוסיפה ואמרה ברטט 'מזמור לתודה', וימי ההודאה האלה הפכו לחוויה קסומה ומענגת של קירבת ה', של הודאה נרגשת, של דקות יקרות ערך בהן הנפש נכספת לה' הטוב, ומודה לו בהתרגשות...

והנה באחד הימים, הלכו הכלה והוריה לראות דירה אחת שהוצעה להם, ואכן - זו דירת החלומות המבוקשת. המיקום, הקומה, הצורה, הסביבה - הכל מושלם ונפלא. נותרה רק שאלת הכסף, שכן המוכר דרש 130,000$ בגין הדירה, ואילו למחותנים לא היה לתת אלא 90,000$ בלבד!

ניסו להתמקח עמו, אך הלה עומד על שלו, ובצדק רב. המחיר אותו הוא דורש הוא הגון, זה שוויה של הדירה. אביה של הכלה ניסה לדבר על לבו, אך לשווא - המוכר טוען כי הוא מעניק צדקה ברוחב לב, אך עיסקאות הוא עושה רק במחירים הגונים...

נכנסו אבי הכלה והמוכר בשיחה על צדקותיו, והתברר כי הוא מחזיק תורה, ממחזיקי בית הכנסת בו משמש האב כראש כולל. האוירה ביניהם הפכה ידידותית וחביבה, ואז בישר להם המוכר: 'הואיל ואתה ראש הכולל במקום שאני מחזיק בכספי, הואיל ואתה מתמסר לאברכים שאני הקדשתי את בית הכנסת לצורכם - אתן לך את הדירה בסכום שבידיך, בשמחה ובטוב לבב!'

'מזל וברכה!' - הוכרז מיד, והעיסקה נחתמה. דירת החלומות ניתנה לכלה בדיוק במחיר שרצתה לשלם, דולר לא יותר. מסובב כל הסיבות גלגל את העניינים בצורה הטובה ביותר, ההודאה לו על חסדו פתחה את כל השערים, והביאה את הדירה המבוקשת בדיוק במחיר הנקוב!

וסיפור זה, אותו קיבלנו מאחי הכלה, מלמד אותנו עד כמה גדול כוחה של ההודאה. כשיהודי מודה לה' נפתחים בפניו שערים שהיו נעולים עד עתה. ההודאה היא כמין 'פרוטקציה' שמימית, חתירה מיוחדת מתחת כסא הכבוד, מפתח ישועות עוצמתי במיוחד!

הבה נאמץ את כלי ההודאה, להודות לה' בכל עת על ניסיו ונפלאותיו עימנו. זה יכול להיות בכל רגע ושעה, ובעיקר - ברגעים המיוחדים לכך, באמירת 'מזמור לתודה', בברכת 'מודים' שבשמונה עשרה, ובכל עת מצוא. ההודאה לה' היא כלי עוצמתי לפתוח בו את שערי השמים, הבה נודה לה' בכל ליבנו, ונזכה בישועותיו ובניסיו עימנו תמיד!

 

ג.        יש קונה עולמו – בדקה אחת.

הסגולה: לקבוע קביעות של (לפחות) דקה יומית בכל יום להודות לה' על חסדיו. בסיום הדקה לומר 'מזמור לתודה'. לאחר מכן מבקשים את מה שצריכים. וזה בדוק ומנוסה!

 

מקור הסגולה: החפץ חיים מביא כנספח לספרו שמירת הלשון (ח"ב חתימת הספר פ"ב) הנה יש מצווה מן התורה לכל אחד לעורר את ליבו לאהבת ה' לפחות פעם ביום, וז"ל: "להכיר רב טוב הבורא אליו בהתמדת טובותיו מיום היותו על הארץ... יראה להתבונן בכל זה על כל פנים פעם אחת ביום, וכי בשביל שמצות אהבת ה' היא מצוה תדירה שאינה תלויה בזמן, תהיה נגרעת שלא יראו לקים אותה על כל פנים פעם אחת ביום?!"

חשיבות הסגולה: מצוות אהבת ה' יש עליה ציווי וזרוז מאת הבורא יתברך, עשרות פעמים ביום, אין אף מצווה שיש לה כל כך הרבה תזכורות כמצוה זו, הרי כל יהודי חייב לקרוא קריאת שמע כמה פעמים ביום, שענינה אהבת ה'. "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כל המשך הפרשה 'והיו הדברים' וגו' הם זרוז לאהבה האמורה לעיל.  וכן הפרשה השניה - וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ... לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם. וגם זה חיוב מצוות תפילין לקשור את מצוות 'ואהבת' נגד הלב והמוח. וכן חיוב המזוזה, לכתוב את 'ואהבת' בפתח הבית לזכור את הכתוב בתוכה, ולהתעורר למצווה הגדולה של אהבה. ישנו פסוק מדהים בספר יהושע (כג, יא): וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם.

הדבר החשוב ביותר: מצוות אהבת ה' מוזכרת שלש עשרה פעמים בתורה. הראשונים כתבו שאהבת ה' היא המצווה החשובה ביותר וגם היא המטרה של כל מצוות התורה. כך נאמר בזוהר הקדוש 'ואהבת' - צריך בן אדם להיות קשור לקב"ה ברגשי אהבה, שכל עבודה שעובד את ה' צריך שיעבוד מתוך אהבה, שאין עבודה חשובה כמו אהבת ה'. לכן חשוב לדעת הסגולה הגדולה ביותר שיכול האדם לקבל על עצמו הוא לקבוע לעצמו דקה יומית של הודיה - דקה של אהבת ה'.

כָּל הַגְּמוּל הַטּוֹב. מובא בראשית חכמה (שער האהבה א) כאשר יתדבק האדם בקונו באהבה גמורה מלב ומנפש, כן גורם שהקדוש ברוך הוא יתדבק בו כדמיון המים הפנים לפנים - כאשר האדם מוסר רוחו לאהבה את השם כן גורם שהשם יאהבהו ויתדבק בו.   כתב בספר הישר מיוחס לרבינו תם. הִנְנִי מְפָרֵשׁ לְךָ כִּי אֵין תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה כְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא לָאָדָם. וּבְאַהֲבַת הָאֵל בּוֹ, לֹא יִצְטָרֵךְ לִגְמוּל אַחֵר. וְאֵין לוֹ לְבַקֵּשׁ וְלִשְׁאוֹל, אִם תִּתְקַיֵּם נַפְשׁוֹ אַחֲרֵי מוֹתוֹ וְאִם לָאו. כִּי בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא, נִכְלַל כָּל הַגְּמוּל הַטּוֹב. מֵאַחַר אֲשֶׁר יֶאֱהָבֶנּוּ, זֶהוּ הַגְּמוּל שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. כִּי אַחַר אֲשֶׁר יֶאֱהָבֶנּוּ, אֵין סָפֵק שֶׁיִּתֵּן לוֹ גְּמוּל טוֹב עַל מַעֲשָֹיו.

הברכה והקללה תלויים באהבה: התורה מדגישה בכמה מקומות, כל הטוב והרע בעולם תלויים בנושא זה של אהבת ה'. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים פרק ל, יט-כ). כתב הכלי יקר: "כי הוא חייך, רצה לומר זהו תכלית חייך כי אין הקדוש ברוך הוא נותן לך חיים כי אם בעבור תכלית זה, כי אהבת ה' מביאה החיים"[20].

גדר המצווה: ישנה טעות מצויה שחושבים שמצוות ואהבת, היא לעשות פעולות מסוימות שעושה אדם שאוהב[21]. זה נכון שמצוות ואהבת דורשת מהאדם לעשות גם פעולות, אבל עיקר המצווה היא לעורר את רגש הלב לאהבה כלשון החפץ חיים "כְּשֶׁאוֹמֵר  "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" וְגוֹ', יִרְאֶה לְהַכְנִיס אַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ בְּלִבּוֹ". וכדברי הרמב"ם (תשובה י,ג) כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד". את זה משיגים על ידי הודיה והתבוננות בחסדי הבורא עלינו, כדברי הספורנו על הפסוק (דברים י) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם... לְאַהֲבָה אֹתוֹ" וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם.

הודיה פותחת שערים: לאחר שמודים שערי שמים פתוחים לקבלת הבקשות, כמו שאמרו חז''ל (ברכות לא.) "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" לאחר הרנה – שבח והודיה, התפילה מתקבלת. גם ללא הבקשה עצם ההודיה משפיעה שפע עצום, כמו שכתב הגר''א (אמרי נעם ברכות) על הפסוק (דברים י) "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת". כאשר הוּא תְהִלָּתְךָ – אותו אתה מהלל ומשבח, אזי תזכה לראות בחוש שְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת.

כוחה של הודיה.  במה כוחה גדול כל כך של הודיה לפתוח את כל השערים אף הנעולים ביותר? בזוהר אמרו בגלל שהקב''ה מתענג על השירים והשבחות של יהודים, לכן עושה להם רצונם. וזה לשון  הזוהר הקדוש (בראשית קעח/א): וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְרָעֵי בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וּמַאן דְּיָדַע לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל צְלוֹתֵיהּ וְשֵׁזִיב לֵיהּ. תרגום:  וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמִיד, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מִתְרַצֶּה בְּשִׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְשַׁבֵּחַ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ וּמַצִּילוֹ. [על פי דברי הזוהר דרשו את הפסוק אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה – על ידי רינה שאדם מודה ומשבח לבורא ניצל ונפלט מכל צרה].

כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים. ברלב''ג כתב טעם נוסף: ההודיה גורמת לאדם לאהוב את בוראו, ואז כמים הפנים לפנים גם משמים מגלים אליו אהבה. וזה לשון הרלב''ג על הפסוק בתהילים (יח, ד): "מְהֻלָּל אֶקְרָא יְיָ וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ". רוצה לומר כשאקרא לשם יתעלה ואתפלל לו הנה יהיה קודם זה מהולל, ר''ל שאסדר שבחיו תחילה כי בזה יתכן שתהיה התפילה נשמעת כי בספור השבחים ישלם לאדם הדבקות (האהבה) עם ה' יתברך ואז יתכן שתהיה תפילתו נשמעת מפני דבקות ההשגחה בו.  

 

התודה היומית שהצילה

זה קרה בקיץ שנת תשע"ה, בבית משפחה מקרובי משפחתי. בני הזוג שוחחו ביניהם על ענין ההודאה, ועל החשיבות לראות את הטוב שהקדוש ברוך מעניק להם, בהעניקו פרנסה, ילדים, בריאות ונחת. הן זה ממש לא מובן מאליו – מדובר בשרשרת ניסים רצופה וגלויה, ויש להקדיש זמן להודות על כך!

לאחר ההתבוננות המשותפת בענין, החליטו בני הזוג להשתדל למצוא כל יום מספר דקות, ולהקדישן להודות לקדוש ברוך הוא –באמירה מהלב, במילים פשוטות וברורות בשפה המדוברת. פשוט לומר תודה לבורא עולם! וכך, מדי יום ביומו, מצאו בני הזוג את מה שהגדירו 'התודה היומית' – דקות המוקדשות להודות לבורא עולם על כל הטוב שגמל עימם.

היה זה בחודש אב. בני המשפחה יצאו לחופשה בעיר קטנה במרכז הארץ. במסגרת תוכנית החופשה, הוחלט כי באחד הימים ייצאו האב ובניו הקטנים לבריכה המקומית למספר שעות, כשאחר כך תמתין להם האם במקום המפגש, ובני המשפחה ימשיכו יחדיו ליעד הבא...

בהגיע השעה היעודה, התייצבה האם במקום המפגש כמוסכם, והמתינה לבעלה ולילדים. אך הדקות חולפות, חמש דקות וגם עשר, ואף עשרים דקות חולפות – ועדיין הם לא יוצאים מהבריכה. הדבר נראה מוזר – הן התוכנית סוכמה מראש, מה הטעם לאיחור?

'הרי מדובר בכמה דקות פנויות' – היא אומרת לעצמה – 'אפשר לנצלן ל'תודה היומית'! הרי ברוך השם זכינו ילדים בריאים וחייכניים, יצאנו לחופש עימם, ואנו נהנים מכל רגע... הן הקב"ה בטובו העניק את כל אלה, אז את הזמן החולף – אקדיש ל'תודה היומית'!' היא עומדת וממתינה, ותוך כדי - לוחשת בלב מתרונן, מודה ומוקירה על כל הטוב, וכן, גם על כך שהיא ממתינה עכשיו, גם על קשיים היא מודה, גם על מה שנראה כתקלה – כי כנראה זה לטובה....

לפתע, כמו רעם ביום בהיר, החרידו קולות סירנות עולות ויורדות את הרחוב בו המתינה. היא מביטה באורות המנצנצים ממרחקים, וזיהתה אמבולנס, ואחריו רכב טיפול נמרץ, ואחריהם עוד כמה כונני הצלה מזנקים למקום.

כוחות ההצלה לא הוחשו בחינם לבריכה המדוברת. המציל הוא שהזעיק אותם, לאחר אסון טביעה מזעזע להחריד... היו אלה ילדיה של האשה, ששהו במים בצוותא עם אביהם. הילדים המאושרים לא ידעו את נפשם משמחה, קיפצו על גלגלי הים, התיזו מים לכל עבר, צוחקים במתיקות ונהנים מכל רגע. האב דרוך בשמירה בשבע עיניים, מים הם לא משחק ילדים... 'סך הכל הילדים זהירים וממושמעים', ציין לעצמו האב בסיפוק. הם אמנם מוציאים את המרץ וחווים את החוויה עד תומה, אך לא מגזימים ולא מסתכנים. הגלגלים והמצופים איתם, על כל צרה שלא תבוא... והיא באה בגדול.

כשפנו לצאת, בסיבוב הבריכה האחרון, הסתובב בן השלוש על הגלגל והרים את ידיו אל על. אחיו הגדול יצא מהבריכה כשאביו תומך בו, וכשהסתובב האב גילה כי יש גלגל – אך אין ילד! האב החל לזעוק זעקות נואשות: הוא טובע! הוא טובע! - - - המציל נזעק למקום לקול זעקות האב, ומיהר לצלול פנימה. הרוחצים החלו נמלטים מהמקום בבהלה, לקול צעקות וזעקות חרדה, לנוכח דמותו של ילד קטן בן שלוש, חסר אונים, מוטל בקרקעית הבריכה... המציל מיהר להגיע אל הילד, וכשהוציאו - לחרדתו התברר כי הילד אינו נושם... המציל הרטוב מתחיל במלאכת ההחייאה, אך ללא הצלחה. הוא פרך ידיו בייאוש, ואמר לאב בצער: 'אין מה לעשות...'

האב פרץ בזעקות שבר: 'לא! לא! אנא, תציל את הילד שלי, אנא תנסה שוב!' אבל זה נראה אבוד, הרי הילד לא נושם ולא קיבל אספקת חמצן למוח. כך אי אפשר לשרוד, וזה כנראה מה שקרה לו! כל הבריכה היתה כמרקחה, הכל עומדים מסביב בפאניקה, חלקם ממלמלים פרקי תהלים,

באותה עת שחה בבריכה רופא, וגם הוא נזעק לקול ההמולה. עודו רטוב עד לשד עצמותיו, אך המחזה המזעזע הריץ אותו לזירה. 'אתם תתפללו!' צווח בהיסטריה לעבר המביטים בו, 'ואני אנסה את שלי!' – אמר, והחל לעבוד במרץ... דקות ארוכות הנשים ונפח, דפק ועמל, עד שהילד הגיב, ולו בהקאה קלה. אך התגובה הזו היתה כמו זריקת מרץ מעודדת... הרופא התנשם בכבדות, האדים ממאמץ, ראשו הגיר נחלי זיעה, והוא עדיין מעסה, ומנשים, ונותן מכות בשוקר חשמלי... לבסוף, בניסי ניסים, התעורר הילד, ופונה לבית החולים בניידת טיפול נמרץ. כשהגיע לבית החולים כבר נשם בכוחות עצמו!, ובתוך 24 שעות בלבד – שוחרר לביתו, שמח וטוב לב, בריא וחייכן כתמיד!

כל זמן ההמתנה מחוץ לבריכה, האם אינה מבינה מה הטעם לעיכוב. היא מחייגת שוב ושוב לסלולרי של בעלה, אך הוא לא עונה... אין לה מושג כי בנה נאבק על חייו, היא לא משערת כי הבריכה כולה בפאניקה, אין לה שמץ מידע כי חיי בנה מוטלים עכשיו בסכנה קיומית... היא רק מנצלת את דקות ההמתנה הארוכות הללו ל'תודה היומית'.

לפתע, גילתה את בנה יוצא את שערי הבריכה על אלונקה, נישא בידי צוות רפואי מיומן היישר לדלתות האמבולנס הפתוחות. מאחוריו צועד אביו, עדיין סמוק ומבולבל, נרגש ונסער, עיניו נוטפות דמעות והוא רועד בהיסטריה... ואז הוא אומר לה בקול: 'ברוך השם, תודה להשם – הוא חי, הוא חי!!!'

רק אז הבינה האם את הסיבה לעיכוב הממושך. רק אז הפנימה כי היה כאן מאבק על חיי בנה, בזמן בו עמדה והמתינה, ופיה ממלמל דברי הודאה. ואז ראתה, חוותה והרגישה – כי ההודאה שיצאה מפיה, המילים המרגשות שאמרה בתודה לה' על שלושה ילדים בריאים – הותירו גם את בנה הטובע חי ובריא!

בשיחה עימם, אומרים לנו ההורים בהתרגשות: 'לא ידענו, כי ההחלטה על ה'תודה היומית' תוכיח את עצמה בכזו מהירות. התברר לנו כי יכולת ההודאה רבה ועצומה עד מאוד, והיא הצילה לנו את חיי הילד!' (עיין בהערה סיפור מהמדרש על כוחה של הודיה להציל חיים[22])

כי ליהודים יש מפתח, חזק ועוצמתי במיוחד, קוראים לו הודאה. הן הקדוש ברוך הוא עושה לנו כל כך הרבה טוב – משפחה, ילדים, חיים מאושרים, פרנסה, ומה לא... – יהודי שמודה על כל הטוב הזה, פותח דלת להשפעות טובות נוספות, מאפשר לבורא עולם להעניק לו עוד ועוד!

הוא שאמרו חז"ל במדרש שוח"ט, "כל האומר שירה על נס – זוכה שנעשה לו נס אחר". ככל שיהודי מודה יותר על החסד היומיומי, ככל שיהודי מקדיש זמן לראות את הטוב שסביבו ולהודות על כך – הוא פותח לעצמו את השערים, הוא מזכה את עצמו בהשפעות טובות נוספות, הוא נותן את הכח והעוצמה לתת לו עוד טוב, להשפיע עליו עוד שפע ברכה.

הבה נאמץ את גישת ה'תודה היומית' – להשקיע מדי יום זמן להודות לבורא עולם במילים פשוטות, מהלב שלנו, מהתחושות שלנו, פשוט לומר תודה לבורא עולם. כך נפתח לנו שער לישועות רבות וברוכות, ונזכה בהשפעות טובות לנו ולילדינו.

'הודו לה' כי טוב' – ואז נראה – 'כי לעולם חסדו!'

מתוך הספר פניני פרשת השבוע לרב אשר קובלסקי שליט''א

ד.        שו"ת בנושא ההודיה היומית

האם צריך לדבר ממש בפה או מספיק רק לחשוב?

דווקא הפנייה להשם במילים, בדיבור, היא המאפשרת לנו להוציא דברים מהכוח אל הפועל. כמו שכתב החינוך (תר"ו): "האדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכח דברי פיו". על זה דרשו את הפסוק "האמנתי כי אדבר" - על ידי הדיבור בפה זוכים לאמונה בלב.

מה כבר יכולה דקת אחת ביום להועיל לחיי...?!

שאדם מתחיל להתבונן בחסדי ה', הוא מגלה שהוא אפוף בכל כך הרבה חסדים, ובמהרה זמן ההודיה הולך ומתרחב. וכן, גם בשארית היום הוא רק מחפש ומתבונן בחסדי ה', עליהם יודה בזמן ההודיה שלו. למעשה, דקת ההודיה פותחת את עיניו של האדם, מרגילה אותו להתבונן בחסדים ולראות הכל בעין טובה.

אני לא מבין מה זה נקרא "לקבל על עצמי להודות לה' לפחות דקה ביום". הרי כל יום בתפילה אני מודה להשם כמה וכמה פעמים וגם מקפיד לומר "מזמור לתודה"?

ראשית- מעבר למה שהאדם מודה להקב"ה בנוסח תפילתו, יש חשיבות מיוחדת ועניין גדול להוסיף בהודיה ושבח מעצמו. הוספה זו, שאינה באה מתוך חובה, היא בבחינת התנדבות לשם שמים, וכלשון רבי יעקב ישראל קנייבסקי מרן הסטייפלר זצ"ל: "...שענין התנדבות לשם שמים, במה שלא נתחייב, הוא ענין מיוחד בעבודת השי"ת והוא יסוד גדול להשגת אהבת השי"ת ויראתו". 

שנית- יש ערך וחשיבות מיוחדת להודיה האישית הספונטנית, בה הנך מקדיש זמן בו תדבר באופן ישיר, ותודה להקב"ה על חייך הפרטיים מתוך פנימיות הלב, במחשבה עצמית, ותביע במילים שלך הודאה מתוך עמקי נשמתך.

על העצה הנפלאה של דקת הודיה ניתן לומר את הפסוק (דברים ל): כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת (אהבת ה') אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. הצטרפו לרבים שניסו, וראו כיצד דקה אחת של הודיה מפה המחובר ללב שינתה את חייהם מהקצה אל הקצה...

עדות אישית: ההבדל בין חיי לפני שנחשפתי לכיוון זה  של קביעת זמן מדי יום להודות לה' לבין חיי אחר כך, דומה מאד להבדל המורגש על ידי אדם שלא הכיר בתורה ובמצוות, שנפתח בפניו עולמה המזהיר של שמירת תורה ומצוות, והפך את אורח חייו בהתאם. החיים עם אהבת ה' הם חיים נעלים ומרוממים, עם קשר לאבא אהוב בשמים ועם נועם קורת הרוח של גן עדן. לעומת זאת, החיים בלי אהבת ה' הם, ביחס אליהם, חסרי חיות לגמרי. אין לי מילים חזקות מספיק לעורר בהן את קרובי וידידי, עד כמה כדאי להם לאמץ כיוון זה, שבלי ספק ישנה את חייהם לגמרי.  (מתוך סיפור אישי המובא בספר שערי אהבה)

כמה זמן להודות, ומה לעשות בזמן הזה?

זמן ההודיה המומלץ הוא חמש עד חמש עשרה דקות.

מה עושים בזמן ההודיה? ראוי לגוון את הזמן ולא לחזור כל יום על אותם דברים. כמו שאמרו חז''ל (ברכות מ/א) ברוך ה' יום יום, כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. רעיונות נפלאים על כך ניתן לקרוא בחוברת הנפלאה שערי הודיה. מומלץ לקרוא את התוכנית המעשית של הודיה יומית בעמוד פ''ו.

באופן כללי: חמש דקות הודיה כללית כל יום על נושא אחר (כמפורט בחוברת). חמש דקות שיר חדש – הדברים שהתחדשו באותו יום. לרשום בפנקס ההודיה את הדברים המיוחדים שראוי לזכור אותם.

בנוסף מומלץ לחזור מידי פעם על הדברים המיוחדים שהיו בחיים כמו שכתב כמו שכתב בספר אור החמה בשם ר"א גלאנטי זצ''ל וז''ל: "וזכרת את כל הדרך" מצוה על כל האדם לספר כל הנפלאות שעשה עמו הקב"ה בפרטות, וכן ראיתי אנשי מעשה שכתבו בכתב כל העתות שעברו עליהם וכל הנפלאות שעשה הקב"ה עמהם וכותבין אותו בקיצור ומוליכים אותו כתב עמהם, ומדי יום ויום עוברים עליו לספר שבחיו ית' וכן ראוי לעשות עכ"ל.    

מגוון רעיונות יעילים להודיה אישית ספונטנית תוכלו לשמוע

בקו קול תודה 03-6171190-1-424

פנקס הודיה- מומלץ לנהל פנקס בו תרשום כל יום לפחות 2 הודאות להשי“ת על כל נושא שבחייך. בכל עת שתחפוץ ובפרט ברגעים קשים תוכל להקריא להשם את ההודאות ברצף ובהתלהבות הלב... ניתן לרכוש פנקס הודיה משובץ בפסוקים, סיפורים ומאמרים בארגון לעולם אודך 079-5420539.

ה.        הודיה משולשת

סגולה מהתנ"ך: ישנה סגולה הכתובה בתורה בנביאים ובכתובים. עם ישראל קורים אותה פעם ביום (בתורה), פעם בשבוע (בנביאים) ופעם בחודש (בכתובים). הכתוב מעיד שמי שעושה אותה יהיה לו ישועה.      

הסגולה היא - לבטוח בה' ולהודות הודיה משולשת - עבר, הווה ועתיד.

מקור הסגולה: ישנו פסוק אחד בלבד!! המופיע גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. הפסוק הוא: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". מופיע בתורה בשירת הים (שמות טו, ב). מופיע בנביאים (ישעיהו יב,ב) האשכנזים אומרים פסוק זה במוצ''ש בהבדלה. מופיע בכתובים בפסוקי הלל (תהילים קיח,ד).

מהות הסגולה: עָזִּי פירושו ביטחון – אדם בוטח בהקב''ה שאוהב אותו עד מאוד ורוצה להטיב עימו ללא גבול (עיין בבאור מזמור לתודה על המילים וצאן מרעיתו). זִמְרָת – הגר''א מסביר מלשון זמר שבח והודיה – אדם המודה ומהלל את בורא עולם זוכה שה' יעשה לו ישועות. בג' באורים הסביר הגר''א את מהות ההודיה שמזכה את האדם לישועה, אנו נחלק זאת לעבר הווה עתיד. (הגר"א נמצא באדרת אליהו שמות טו ג ובאמרי נועם על מסכת ברכות כח/ב)

הודיה על העבר: ההודיה על העבר פותחת שערי שמים לקבלת הבקשות על העתיד, כמו שאמרו חז''ל (ברכות לא.) "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" לאחר הרנה – שבח והודיה, התפילה מתקבלת. וכן יש ללמוד מהפסוק (דברים י) "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת". כאשר הוּא תְהִלָּתְךָ – אותו אתה מהלל ומשבח, אזי תזכה לראות בחוש שְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת.

הודיה על ההווה: אדם הבוטח בישועת ה', עד שבעיני רוחו הוא רואה את הישועה כבר עכשיו, וכבר מעכשיו ליבו שמח בישועה עד שכבר אומר מזמור לתודה מרוב שמחתו בישועה. לפי זה יתבאר הפסוק עזי [בטחוני] וזמרת יה – שזמרתי לה' מבטחוני בישועתו, גרם להביא לי את הישועה[23].

הודיה על העתיד: בזמן הצרה מקבל על עצמו שתגיע הישועה יודה לה'. זה כוונת הפסוק עזי [בטחוני] וזמרת [זה שקבלתי על עצמי לזמר לה' שתגיע הישועה] וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה – הביא לי את הישועה. וזה לשון הגר''א (אדרת אליהו שמות טו ג) עזי וזמרת יה. "וזמרת" כמו 'וזמרתי'. רצה לומר הוא עזי שאני מתלונן (חוסה) בצלו ואין לי מנוס אלא אליו. וכן הוא תושבחתי, בטובתי אני משבח אותו ואיני תולה (הישועה) בכחי. ויהי לי לישועה. רצה לומר, כמו שאני תולה בו כן הוא לי לישועה.

פסוק זה נאמר בתורה בשירת הים. באמת מצאנו את הביטחון וההבטחה להודות בקריעת ים סוף, כדברי הקדושת לוי (בשלח): אז ישיר משה. מדוע אמר 'ישיר' ולא אמר שר. הנראה כי שבט יהודה ונחשון בן עמינדב הלכו תחילה לים, כמאמר חכמינו ז"ל בפסוק (תהלים סט, ב) 'כי באו מים עד נפש'.  ומה שבאו שבט יהודה תחלה בים, הוא מחמת שבטחו בה' שבוודאי יבקע להם את הים ועל ידי זה יאמרו שירה, ונמצא בתחילה כשנכנסו להים היה בהם זה המחשבה שבוודאי יבקע הים ויאמרו שירה. וזהו הרמז אז 'ישיר', דהיינו שבטוחין אנחנו שנאמר שירה.

 

ו.         לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ.

הסגולה: סגולה נפלאה שכבר אבותינו השתמשו בה: בשעת צרה מחלה וכל בעיה לקבל על עצמנו  כאשר תגיע במהרה הישועה, יאמר מזמור לתודה/נשמת כל חי עם כל הרגש של שמחה הודיה ואהבה. יש מוסיפים קבלה חשובה נוספת לְמַעַן תְּסַפֵּר להודות על הישועה בפני רבים כגון בפני עשרה, או בקו קול תודה.

מקורות הסגולה: בעז''ה נביא כאן עשר מקור נפלאים לסגולה חשובה זו.

א. יעקוב אבינו: בתורה כבר מצאנו את הסגולה. יעקב אבינו עומד לצאת לבית לבן, הוא יודע שזה מאוד מסוכן והוא עומד במקום המקדש ונודר נדר: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ...הָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים". יעקב אבינו מבטיח לה' אם אזכה לחזור בשלום אבוא להודות כאן באבן הזאת. כמובא במדרש תהילים צ''א אמר יעקוב: "רבונו של עולם אם תשיבני למקום הזה בשלום, אז אזבחה לפניך זבחי תודה ועולה".

ב. קרבן תודה: רבינו גרשום מאור הגולה (מנחות עט:) מסביר שזה גם מהותו של קרבן תודה, כמו שכתב "תודת חובה, כגון שהיה מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה".  

ג. יונה הנביא: בזמן שהיה יונה הנביא במעי הדגה (יונה ב,י) הוא מבטיח לבורא עולם כאשר תושיע אותי "וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַיְיָ".

ד. אסתר המלכה: בזמן שאסתר נגשה להתחנן למלך על עמה, היא גם השתמשה בסגולה נפלאה זו: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר (זו אסתר)... הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי:  הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי:  אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ (תהלים פרק כב). האלשיך מסביר שאת הקבלה של אסתר אנחנו מקיימם עד היום בקריאת המגילה מידי שנה.

ה. ניסי יציאת מצרים: ממצרים יצאו אבותינו לא בגלל שהיה להם זכות, אלא בזכות שיספרו את ישועת ה' במשך הדורות. כמו שכתב בתורה (שמות י, ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ:

כך מובא במדרש תהלים (מזמור מד): לא היה ביד ישראל כשיצאו ממצרים מעשים שיגאלו בהם, ולא מעשה אבותם, ולא בזכותם נקרע הים, אלא לעשות לו שם. כשנגאלו ממצרים, אמר להם משה, לא במעשיכם אתם נגאלין, אלא למען תספר באזני בנך, ליתן שבח למקום שבניו מספרים כבודו בין העכו"ם.  

מה נפלא המדרש (שוחר טוב מזמור ע): אמר הקדוש ברוך הוא הוו מזכירין אותי בכל פעם ופעם, שכל זמן שאתם מזכירין אותי מעי הומים עליכם, שנאמר הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו. שנאמר זכרו שעושה עמכם בכל עת, ולא עשה עמכם ולא גאל את ישראל, אלא בשביל שיהיו מזכירין נפלאותיו, אמר דוד אם כן אני מזכיר והצילני, שנאמר למנצח לדוד להזכיר אלהים להצילני (תהילים ע).

ו. גאולת ישראל בזכות ההודיה: גם את הגאולה אנו מבקשים בעבור ההודיה, כמו שאנו אומרים בתפילה (בנוסח ספרד חוזרים על זה ג' פעמים בתפילת שחרית) הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.

ז. רפואה בזכות ההודיה: בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים על דברים רבים (חכמה, גאולה, רפואה ופרנסה). רק בבקשת הרפואה אנו מוסיפים סיבה, מדוע תרפא אותנו "כי תהלתנו אתה". האדמו''ר מאמשנוב בספרו משמיע שלום מסביר: אדם שנחלה ונופל למטה, מוכרח לסניגורין ולפרקליטין, והכתוב בעצמו ממציא גם למי שאינו ראוי חם ושלום, זכות על שם העתיד, כי באמצעות קבלתו הרפואה, יהיה מודח ומהלל ומשבח, והיא עצמה הזכות, וזהו "כי תהלתנו אתה"[24].

ח. דוד המלך בתהילים:  דוד המלך מלמד אותנו בתהילים שוב ושוב לישועה זוכים בזכות ההודיה והפרסום:  כמו שכתוב "אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי...לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹקַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ". (תהלים ל) וכן כתוב "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי". מסביר המצודות: להודות - למען אודה שמך. חָנְנֵנִי יְיָ רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת:  לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: (תהלים ט) דהינו למען אספרה הוא סיבה שהקב"ה יושיעו משונאיו. כך גם מסביר הרד"ק: למען אספרה, כשאנצל משונאי אספרה כל תהלתיך בשערי בת ציון, כי שם תהיה ההודאה, והשירים והזמירות יֵאָמְרוּ שם, כי שם ישכון הכבוד. וכן יש לפרש את הפסוק בהלל "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" דהינו מכיוון שכאשר אחיה אזי אספר מעשה ה', לכן לא אמות. ללמדנו שיכול האדם לזכות בניסים רק למען יספר נפלאותיו.

 

ט.שירת חזקיה: חזקיה היה חולה עד שערי מוות הגיע. מובא בזוהר הקדוש (תרגום ללשה''ק): לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ מַחֲלוֹת שֶׁלֹּא מֵת, עַד שֶׁבָּא חִזְקִיָּה. מַה כָּתוּב בּוֹ? (ישעיה לח) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. אָמַר לוֹ: אִם נוֹחַ לְפָנֶיךְ שֶׁיִּתְרַפְּאוּ בְּנֵי אָדָם מִבֵּית חָלְיָם וְיוֹדוּ לְשִׁמְךְ, וְיַכִּירוּ וְיָשׁוּבוּ אַחַר כָּךְ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְיִמָּצְאוּ בְּנֵי הָעוֹלָם צַדִּיקִים לְפָנֶיךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נָאֶה הוּא, וְאַתָּה תִּהְיֶה סִימָן לָזֶה בָּעוֹלָם. שקם מחוליו חיבר שירה בה הוא אומר: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ. מסביר הרד"ק: אחר שהוא רוצה וברא בני אדם, אם כן, הוא רוצה בקיומם ובלכתם בדרך טובה ושיהיה בהם דעת להבין בחסדי הבורא ולהודות לפניו עליהם...וכאשר לבם נכון הוא מסייע אותם ועוזרם בזה.

י. סגולת ר' יהודה החסיד. ככל שההודיה תהיה יותר גדולה ובפרסום רב יותר, כך היא יותר סיבה חזקה לישועה, כמו שמובא בכף החיים (או"ח סימן רפא): "קבלה בידינו מרבי יהודה החסיד ששבח נשמת כל חי מסוגל על כל צרה שלא תבוא לקבל האדם על עצמו כשיהיה ניצול ממנה לומר נשמת כל חי בתודה וקול זמרה בפני עשרה ובו נצולו רבים".

בבן איש חי (פרשת תולדות שנה ב) כתב: שבח זה דנשמת כל חי הוא יקר ומעולה מאד, וצריך לאומרו בנעימה, והוא מסוגל על כל צרה שאדם עומד בה, שידור נדר לומר אחר הצלתו מהצרה שבח זה של נשמת כל חי ויועיל לו, וכמ"ש בשם ר"י החסיד ז"ל. בבן איש חי לא מוזכר עניין עשרה, משום שזה תוספת מעלה ואינו לעיכובא. וכן בכף החיים (סימן ק''י) כתב שיצא מן העיר יאמר הרני מקבל עלי בלי נדר כשאגיע למקום פלוני אומר נשמת כל חי. לא הזכיר רבים שאינו אלא תוספת מעלה. וכן אפשר לקבל על עצמו שיגיע למחוז חפצו יאמר מזמור לתודה.

קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ: יש להוסיף לפרסום הנס בקו קול תודה, בצורת הגורמת ליהודים להתחזק בהודיה ובאהבת ה', יש כוח עוצמתי ביותר, הרי אנחנו נמצאים בדור עליו נאמרה הבטחת ה' שישמע בארץ ישראל "קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ירמיהו פרק לג פסוק יא) כמו שהארכנו בזה בפרק ההבטחה האלוקית למזמור לתודה. לכן כל מי שמקבל על עצמו לפרסם את ישועת ה' בקו ההודיה, הרי זוכה להיות חלק מאותה הבטחה אלוקית נפלאה לדור הגאולה. לכן גם אם לא מגיע לו לפי מעשיו לזכות לנס, הרי הוא מקבל ישועה גדולה כדי להגדיל את ההודיה בעם ישראל. וזה בדוק ומנוסה באלפי סיפורים שיש בקו. (נכון לכתיבת שורות אלו יש בקו למעלה מ3000 סיפורי ישועה!!!)

כוחה של קבלה. בגמ' מסכת תענית ח/ב מבואר שקבלה שאדם מקבל על עצמו בעת צרה, מועילה כאילו כבר נעשתה. ראיה לכך מביאה הגמ' מהפסוק בדניאל (י, יב) וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ. מרגע שאדם מקבל על עצמו נחשב כאילו עשה ומתקבלת שאלתו. 

זהירות לקיים ההבטחה: המקבל על עצמו להודות בפני רבים, צריך מאוד להיזהר לקיים הבטחתו. כך למדנו מיעקוב אבינו. לאחר שבחסדי ה' חזר יעקב שלם מבית לבן, וגם מעשיו ניצל. סבר שניתן להודות בכל מקום ולאו דווקא במקום המקדש כמו שהבטיח. הוא בונה מזבח בשכם ומודה שם לה'. על כך נענש בעונש חמור מאוד שבתו דינה נחטפה על ידי שכם. מיד לאחר מכן מצווה לו ה': "קוּם עֲלֵה בֵית אֵ-ל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ". מבאר המלבי''ם (בראשית לג,כ) ה' למדו שצריך להודות דווקא בהר המוריה כי שם יש בו קדושה ומוכן להשראת השכינה. אותה אבן שעליה הודה יעקב אבינו לה' היא אבן השתיה - ממנה הושתת העולם והמקדש כי זה יסודו ומטרתו של העולם והמקדש להודות להשם.        ללמדנו צריך לקיים בדיוק מה שקבלנו על עצמנו.

צורת ההודיה בפרסום: מה מטרת הסיפור? כיצד מספרים? זאת נוכל ללמוד מליל הסדר. אנו יודעים שבכל ערב ישנה מצווה לזכור את יציאת מצרים. אם כך מה מיוחד בליל הסדר? מסבירים רבותינו: חובת זכירה אינה מטילה על האדם חיוב אמירת שבח והודאה. ומצוות סיפור מחייבתו לא רק לספר את הנפלאות והנסים שעשה לנו, אלא גם לשבח ולהודות – לפיכך אנחנו חיבים להודות ולהלל וכ''ו. בליל הסדר אמור סיפור יציאת מצרים להביא אותנו לתגובה, להביא אותנו להודות להלל ולהלל ולשבח, להביא אותנו לומר תודה!

זה נקרא לספר – לגרום לכל מי ששומע את הסיפור להודות ולהלל ולשבח למלך מלכי המלכים. כמו שנאמר בתהלים כב: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ – התוצאה תהיה - יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. לשם כך יש להתרגש, יש לספר היטיב את הצער הפחד והדאגה בזמן הצרה, ואז בהתלהבות לספר אך רחמי ה' יתברך הגיעו ממקום לא צפוי, בהשגחה פרטית מופלאה, להאריך בפרטים ולהודות על כל השלבים. עד שהלב יפרוץ בשירה אדירה למלך חי העולמים.

ארבעה חלקים לסיפור. סיפור הודיה צריך לכלול ארבעה חלקים. זאת נלמד ממזמור ק"ז – המזמור של ארבעה חיבים להודות. בכל אחד מארבעת הבתים יש ארבעה חלקים, המתארים, לפי הסדר, את שלבי הגאולה: צרה, צעקה לה', הצלה – והודאה. [לדוגמא בהולכי מדברות: 1. צרה = תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: 2. צעקה לה' = וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: 3. הצלה = וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: 4. הודאה= יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:  כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:]

בדרך דרש ניתן לטעון שכנגד ארבעה חלקים אלה ניצבים ארבעת החלקים שבלחמי קרבן התודה – שלושה סוגי מצות וסוג אחד של חמץ. המצות, כלחם עוני, מסמלות את המצוקה והקושי – הצרה, הצעקה וההצלה; לעומתם החמץ, מסמל את ההודאה.  

 

 

ז.         סגולת כל המתפלל על חבירו.

" להתחבר לגאולת ישראל "

להתחבר לגאולת ישראל: עם ישראל מחכה, מצפה ומתפלל לגאולה שלמה לביאת המשיח ובניין בית המקדש הרבה מאוד זמן. ייתכן שזה לא מספיק, צריך גם לעשות מעשים. "לעולם אודך" – מנסה בדרכה לקרב את הגאולה בצורה טהורה ונפלאה.

פרטי הסגולה. כל אחד מעם ישראל יכול להצטרף, גברים נשים וילדים, מתפללים במשך 40 יום עבור חבר שאינם מכירים כלל ואותו חבר מתפלל עבור זה שמתפלל בשבילו, שאותו כאמור הוא לא מכיר. וכבר אמרו חז''ל: " הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ נַעֲנָה תְּחִלָּה "  (בבא קמא דף צ"ב)

"הכרת תודה" זה תנאי וכלי לקבלת הישועות לכן לאחר כמה דקות של הודיה מתפלל החבר על חברו וכן חברו מתפלל עבורו וזה נפלא, באותו זמן אחד עושה חסד עם השני, זה דרגה עליונה של אהבת ישראל, אחדות בעם וקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", לאהבת חינם שהיא כנגד שנאת חינם שבגללה נחרב בית המקדש.

גם אם אחרי 40 יום אם עדיין לא נתקבלה התפילה, ניתן להמשיך עם אותו חבר או עם מישהו אחר ולזכור תמיד שאף תפילה לא הולכת לאיבוד, כל התפילות נפגשות ב"אוצר התפילות" שבשמיים וגורמים הרבה טוב וחסד בעולם.

כל משתתף זוכה לומר כל יום תודה לקב"ה, זוכה ל"הכרת תודה" שזה דבר עצום ביותר כשלעצמו וזוכה במצוות "ואהבת לרעך כמוך".

כולנו אחים ואחיות ואבא רוצה שכל ילדיו יתנהגו כראוי לעם הנבחר, באחדות גמורה, באהבת חינם ובזכות זה אנו מקרבים את בניית בית המקדש שיבנה בקרוב בימינו אמן.

כל ישראל ערבים זה לזה – כל יהודי צריך להיות ערב אחד לשני, להיות נעים עם הזולת, להיות אכפתי אחד לשני ולשמוח בהצלחה של השני באהבה.

יש אפשרות לקבל הסברים, עלונים, ודיסקים נוספים איך להודות לה'.

טלפון ליצירת קשר: לגברים: 050-4118983. לנשים:  077-3137119.

 

הגאון ר' חיים ברים זצ"ל סיפר: ביקשתי עיצה מהחזון איש כיצד להתחזק במצוות אהבת ישראל, אמר לי: "תשאל על חולה שזקוק לרפואה בעיר חיפה ותברר שמו ושם אמו ותתפלל לרפואתו, כך תתחזק באהבה לכל איש ישראל באשר הוא". (בדידי הוה עובדא – עמוד רפ''ד)

 

פרק ד.             סיפורים

 

א.        מתוך שירה וזמרה

אך מכניסים נועם ומתיקות בדף הגמרא. נשאל הרב פנחס גוטפרב שליט''א. הרוח החיה של מפעל הדף היומי העולמי - בשטיבלך 'זיכרון משה' בירושלים.

צריך להשתדל להחיות את הדברים – הוא משיב. אתן דוגמא מהשיעורים בזכרון משה. וכמובן, לכל מגיד שיעור יש קסם ונוסחה משלו. אצלנו נוהגים לשיר ולזמר בכל הזדמנות. כאן ושם שוזר מגיד השיעור דברי צחות, מתבל באמרות עסיסיות, זאת כדי למשוך את לב האנשים. בסיום כל פרק ב'זכרון משה', שרים כולם ביחד: "כי לקח טוב" או "מה אהבתי תורתך"... בסיום מסכת כולם אומרים יחד "מזמור לתודה", מודים על העבר ומבקשים לעתיד. זאת מלבד סעודת הסיום הנערכת ברוב שמחה והתרגשות.

אני מכיר יהודי שנקלע פעם לאחד השיעורים, ושמע את השירה של מגיד השיעור ותלמידיו בשעת לימוד הדף היומי. הוא נמשך פנימה לקול השירה הערבה, ונשאר שם עד היום הזה... הוא הפך לחלק מ'המשפחה'. בשיעור של לפנות בוקר מתחילים את השיעור בקריאת 'בוקר טוב' בצוותא, ולאחר מכן אומרים כולם יחד בערגה את ה'יהי רצון' שלפני הלימוד. (מרוא לצמא)

 

ב.        עצתו של החזו''א לקנית האמונה

עבודה המעשית של האמונה. כיצד היא הדרך הפשוטה בה יזכה האדם להגיע להכרה בהירה באמונה, לחיות עם בורא עולם בכל רגעיו ותחושותיו? בילדותי למדתי בתלמוד תורה 'תשב"ר', שבבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל בבני ברק. מנהלו הרוחני של התלמוד תורה היה הגאון הצדיק רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, דמות רבת הוד משכמו ומעלה של ירא אלקים ושקדן, באישיותו המאלפת הצליח להקרין במידה גדושה על התלמידים מיראת השמים המפלגת שלו וממידותיו הנאצלות.

רבי אלעזר צדוק נמנה על באי ביתו הקרובים של ה'חזון-איש', והתיידד בשנים ההן עם אחינו-כבנו בן ביתו של ה'חזון איש', הלא הוא יבדל לחיים טובים, מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ולימים חברו בצותא את סדרת הספרים 'שונה הלכות'.

זכרון הילדות החרוט בקרב ילדי התלמוד תורה מאותן שנים, הוא המראה הנפלא והמעורר לאהבת תורה לשקידה ושקיעה בתורה, כיצד רבי אלעזר צדוק יושב בפרוזדור התלמוד תורה, יחד עם רעו הגדול רבי חיים, ולצד כל ההמולה והרעש של הזאטוטים התנתקו לגמרי מכל הסובב אותם, שקעו בד' אמות של תורה והלכה, והתפלפלו בינם לבין עצמם כיצד ובאיזה נוסח לכתוב כל מלה ותיבה בחיבורם המופלא.

בשמו של רבי אלעזר צדוק סיפר הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוודא זצ"ל, ספור נפלא ובעל מסר נוקב: בבחרותו, בעת שלמד רבי אלעזר צדוק בישיבת חברון, היה מרבה לפקוד את מעונו של ה'חזון איש'. באחת הפעמים שביקר בביתו שמע ממנו דברים מופלאים שהבהילו את חושיו. החזון איש התבטא בפניו: "ישנם אנשים שכל חייהם עוסקים בתורה ובמצוות ובטוחים הם בעצמם שהם חיים על פי האמונה, אך כשיבואו לשמים יופתעו להיווכח שעדין חסרה להם הרבה עבודה בענין האמונה!" רבי אלעזר צדוק נחרד עד עמקי נשמתו, ולא הבין על מה מכוונים דבריו.

כשהגיע לישיבה וסיפר לחבריו את ששמע, הם הגיבו לו: "מדוע לא שאלת על אתר את ה'חזון איש' עצמו למה הוא מתכון?" אחרים הציעו לו: "מדוע שלא תכנס שוב אל ה'חזון איש' לשאול אותו כיצד באמת יכול האדם להיות בטוח בעצמו שהוא שלם באמונה?" כעצת חבריו סב רבי אלעזר צדוק על עקבותיו, נסע שוב לבית ה'חזון איש' והציג בפניו את השאלה – למה כוון במה שאמר לו קדם?

ה'חזון איש' השיב לו כך: "רצוני היה רק לעורר אותך על נקודה זו, כי אם האדם אינו עובד על אמונה מדי יום ויום, מטבע האדם האמונה שלו נחלשת ומתפוגגת. לכן על האדם להזהר לא להיות שאנן בלבו ולחשוב שהוא כבר 'מאמין', אלא פשוט לעבוד על אמונה ללא הרף ובכל עת".

"כיצד האדם יעשה זאת", הוסיף ה'חזון איש לומר, "על ידי שירגיל את עצמו לבקש מהקדוש ברוך הוא על כל דבר ופרט, ולאחר שתתמלא הבקשה להודות על כך. בדרך זו ירגיל האדם את עצמו שהכל מהקדוש ברוך הוא, ותתחזק אצלו האמונה הפשוטה!"

הנהגה זו, להחדיר כל העת את האמונה בבית על כל צעד ושעל, אימץ לעצמו גם הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך', שהרגיל להתבונן בכל פרט ופרט ולהודות להשם יתברך על כך. פעמים שקבע עיתים קבועים ומיוחדים בהם הודה לו ברבים על דברים מסויימים.

חתנו, הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים', סיפר כי בכל שנה בפרוס השנה החדשה, כשניגש רבי שמואל בליל ראש השנה לקדש על היין, עמד ונתן שבח והודאה לקדוש ברוך הוא ברבים, על כך שפרנס אותו בכל מהלך השנה החולפת, וכך נתנה לו האפשרות לקדש על היין מדי שבת ומועד במשך כל השנה... מאורע מופלא זה הותיר את רישומו על כל בני הבית.

הוא החדיר במשפחה כי שום דבר אינו מובן מאליו, כל פרט קטן שקורה עמנו לטובה זה מחסדי השם יתברך ובהשגחתו הפרטית. כמדומני כי כל אחד שיתבונן על נקדה זו אכן ירגיש צורך להודות על כך כמו גם על שאר הטובות והניסים הנעשים עמנו בכל רגע ועת, אלא שחסרה לנו ההתבוננות. אולם רבי שמואל שכל שנות חייו היו חטיבה אחת של אמונה צרופה ועבודת השם, אכן העמיק והתבונן ומצא לנכון להודות על כך בקביעות!

מאוצרותיו המיוחדים של הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א

ג.        "אצלנו בבית הורגלנו להודות על כל דבר"

הרבנית ריזל גלינסקי ע"ה, אשת חבר למגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, היתה אשה גדולה מאד, ויקוד אש האמונה והבטחון – שעמל עליה בעלה הגדול בחרוף נפש 'נובהרדוקאית' טיפוסית – נכרו היטב בכל הליכותיה.

שמעתי מאחד הבנים, כי בערוב ימיה היה אברך מסוים שרגיל היה לבוא ולסייע לה בענייני הבית. הלה התגורר ברחוב נחמיה, סמוך למקום מגוריה של הרבנית – ברחוב חידושי הרי"ם, מרחק הליכה של דקות מועטות בלבד מביתה. באחד הימים עם הכנסו לבית, קבלה אותו הרבנית בחביבות רבה ובמאור פנים כדרכה, והתעניינה אצלו באופייניות: "אמרת תודה להשם על כך שהגעת מביתך לכאן בריא ושלם?!..."

השתומם האיש ושאל ברצינות: "מדוע הרבנית שואלת? שמא ארעה תאונת דרכים או שמא שמעה על פיגוע חס וחלילה שאירע באזור?" "לא! לא!" השיבה הרבנית, "לא קרה היום משהו מיוחד. אלא שפשוט הורגלנו כאן בבית כי על כל דבר יש לבקש ולהודות. גם בזמנים שהיינו בריאים ושלמים, כשהוצרכנו לעבור מהמטבח לחדר הפנימי בבית, אמרנו תפלה קצרה שנגיע בשלום. וכשבאנו בשלום אמרנו תודה להשם שאכן הגענו בשלום!... "והנה אתה הלא באת כעת מהרחוב הסמוך בריא ושלם ללא כל פגע, לכן שאלתי אותך אם כבר אמרת תודה להשם על כך..."

כששמעתי זאת, הרהרתי לעצמי כי אם כך הייתה ההנהגה הקבועה בביתו של רבי יעקב, אין זה פלא שזכה בחיי חיותו להשפיע כה רבות על שומעי לקחו. בר-מעלה כמותו שהרגיל את עצמו ואת בני ביתו לחיות בהתבוננות בחיים על כל פעולה וצעד שעושים, הרי שדבריו ודאי היו בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב' ואין זה פלא שגם היו 'נכנסים אל הלב'.

מאוצרותיו המיוחדים של הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א

ד.        הכרה בנס – משמרת את הנס

רבע מליארד מתושבי אירופה נספו במגיפה! - כזו בערך היתה כותרת העיתון, אם יצא בכלל עיתון, באירופה של לפני 700 שנה. המגיפה, המכונה "המוות השחור", קטפה את חייהם של יתר משליש מתושבי אירופה. בתקופה ההיא התגוררו ביבשת הרבה פחות תושבים מאשר היום, אך גם ביחס למספרים של היום מדובר ברבע מליארד תושבים! קטסטרופה בלתי נתפסת. לכל הדעות.

ומי אשם? היהודים כמובן. הם שהרעילו את בארות המים וגרמו לתמותה ההמונית. והא ראיה: אצל היהודים כמעט לא מתו. יהודים עונו ביסורים ונאלצו 'להודות' באשמה, וכן על זה הדרך. קהילות חרבו בזה אחר זה בגרמניה, בצרפת, בשוויץ, ואף עד ספרד הגיעו הרדיפות. יהודים רבים נמלטו ממערב אירופה למזרחה, שם שרר מצב יותר טוב וכך חוזקו מאוד הקהילות שם.

לכשנתבונן – מעמיק בעל ה'חגים וזמנים' – הרי מדובר בגילוי עצום של השגחה פרטית. גוים נופלים חלל בהמוניהם, אין בית אשר אין שם מת, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר. אך איך ייתכן שדווקא הנס הנפלא הזה - שיהודים רבים ניצלו ממגיפת 'המוות השחור' - דווקא זה מה שגרם להמוני הגויים להתנפל על הניצולים היהודים ולהמיתם במיתות משונות?!

שאלה זו כבר נשאלה בשעתו, בשעת התרחשות הדברים, והשיבו מגדולי הדור כך: מאחר שישנם מתחכמים בעיניהם שהסבירו שאין לראות בהצלת ישראל משום נס, אלא שאין ליהודים  גֶן מסוים שמגן עליהם מפגיעת  אותה מגיפה. אז כיוון שמתחכמים 'להסביר' שמדובר בעניין טבעי, ולא בגילוי מיוחד של השגחה, ממילא מאבדים את הזכות ליהנות מתוצאות אותו הנס ושוב הופיע המוות בדרך אחרת!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ה.            נפלאות מתורת הקרבנות

א.        הקדמה

כתב רבינו בחיי (ויקרא פרק ז) דרשו חז"ל (מנחות קי/א): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם". כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכוונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם עכ"ל. לכך הבאנו קצת מהרמזים הנפלאים שיש בפרשת קרבן תודה.   

ב.        "יודו לה' חסדו"

·       באלו מקרים מביאים קרבן תודה?

·       האם קרבן תודה הוא חובה או נדבה?

·       מה מייחד את קרבן התודה לעומת קרבנות אחרים? מה הטעם לכך?

·       מדוע דווקא בקרבן התודה יש להביא כמות גדולה כל כך של לחם?

 

ג.        כיצד מודים לה'?

אחד הקרבנות המתוארים בפרשת צו הוא קרבן התודה:

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה: וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

ויקרא ז', יב-טו

א.        "ארבעה צריכים להודות"

קרבן התודה, מוקרב כהודיה לה' על הצלה.

על פי רש"י[25], התודה ניתנת על ארבעה סוגים של הצלה שכולם מוזכרים במזמור ק"ז בתהילים: 

אם על תודה יקריבנו" – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים ק"ז): "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה".

מזמור ק"ז מתאר אנשים הנמצאים במצבי מצוקה שונים, ובצר להם הם זועקים אל ה' והוא מושיעם. בעקבות התשועה הנפלאה הם מודים לה': "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", פסוק זה חוזר בפרק ארבע פעמים, בסיום כל הצלה והצלה. בנוסף לכך, המזמור פותח ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ומסיים ב"ויתבוננו חסדי ה'". אם כן, המזמור מתאר את תחושת התלות של בני האדם בה', ואת הצורך להודות לה' שבאה בעקבותיה.

ב.        חיוב בברכת "הגומל"

לארבעה סוגי ניצולים אלו תיקנו חז"ל חובה להודות ברבים ולברך ברכת "הגומל"[26]:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן? דכתיב: "יורדי הים באניות..." ואומר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (פסוקים כג-לא); הולכי מדברות מנלן? דכתיב: "תעו במדבר בישימון דרך... יודו לה' חסדו" (ד-ח); מי שחלה ונתרפא - דכתיב: "ישלח דברו וירפאם... יודו לה' חסדו" (כ-כא); מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? דכתיב: "יושבי חשך וצלמות ... יודו לה' חסדו" (י-טו).

מאי מברך? אמר רב יהודה: " הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: "וירוממוהו בקהל עם..." (פסוק לב).

ברכות נד, ב

ברכת "הגומל" הנאמרת בציבור, היא שבח ה' ברבים. מהו פשר הצורך ברבים?

ברכת "הגומל" איננה תפילה אישית הנאמרת במניין. החובה להודות בפני ציבור מטרתה לשתף את הציבור כולו בנס האישי שאירע לאדם הפרטי (והיא כוללת באופן טבעי את סיפור פרטי הנס לכולם), מכיוון שעל ידי פרסום הנס ברבים מתגדל שם ה'. כתוצאה מפרסום הנס ההודיה לה' כבר איננה רק הודיה פרטית, אלא כל הציבור מודה לה' ומשבח אותו.

ג.        קרבן תודה

כיצד יודה האדם לה'?

המזמור מתאר כמה אפשרויות או שלבים בהודאה:

השלב הראשון של ההודיה הוא עצם הכרת הטוב. האדם מכיר בכך שה' הוא זה שהשביע את נפשו, והוא זה שפיתח את אסוריו:

"יודו לה' חסדו... כי השביע נפש שוקקה...".

פסוקים ח-ט

"יודו לה' חסדו... כי שיבר דלתות נחושת...".

פסוקים טו-טז

זהו השלב הבסיסי, הראשוני, שבלעדיו לא יכולה לבוא הודיה אמיתית.

בהמשך, מוסיף המזמור שלב נוסף:

 "יודו לה' חסדו... ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה".

פסוקים כא-כב

כאן כבר מתוארת הודיה מעשית – האדם זובח לה' ומקריב קרבן תודה, ובנוסף לכך הוא מספר את מעשי ה'.

מהו הצורך להקריב קרבן תודה? מדוע אין להסתפק בנתינת השבח לה' בדיבור ובפרסום הנס?

יש דרכים רבות להביע הודיה; דרך מקובלת מאוד היא אמירת "תודה" בדברי שבח הלל והודיה, אך לפעמים האדם מרגיש צורך בהודיה שמעבר למילים – הוא מרגיש צורך לתת משהו משלו למי שנתן לו כל כך הרבה.

הרצון לתת לה' כהודיה הוא העומד בבסיסם של הקרבנות:

קין והבל מודים לה' על היבול, ובאופן טבעי הם מבטאים את הודאתם בנתינה לה' (בראשית ד', ג-ד). גם נח, ביציאתו מן התיבה, בונה מזבח ומקריב קרבן לה' (שם ח', כ).

המדרש מסביר את סיבת ההקרבה:

...ישב נח ודרש בלבו ואמר: הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר הזה ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מה עשה נח לקח מן הבהמה הטהורה... ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו קין והבל, והקריב ארבעה עולות, שנאמר: "ויבן נח מזבח לה'"...

פרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ג

הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.

(כמובן, שנתינה זו היא מתוך תחושה שהאדם נותן לה' את מה שה' נתן לו, כפי שאומר דוד (דברי הימים א כ"ט, יד): "כי ממך הכל ומידך נָתַנו לָךְ".)

אם כן, קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.

בספר קב הישר מובא שגם בימינו יש לעשות כעין קרבן תודה.

מי שהפליא לו השם יתברך ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו הצלה מליסטים, או מאש ומים, או שהיה חולה ונתרפא. אזי חובה עליו לתקן איזה דבר טוב שיהיה היכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה לכבוד השם יתברך ברוך הוא[27].

קב הישר פרק ח''י

כך גם כתב בשלמי נדרים:

לזאת כל איש הנלבב ראוי לו אחר שנעשה לו נס להוסיף זכויות ולתקן מילתא כמו שמצינו ברשב"י (שבת לג:) אחר שיצא מהמערה אמר הועיל ואתרחיש לי ניסא. איזיל ואיתקין מילתא.

שלמי נדרים מסכת נדרים הקדמה

 

ד.        רשות או חובה?

האם קרבן התודה הוא קרבן חובה או קרבן נדבה? האם אדם שהיה חולה או ניצל מצרה אחרת חייב להביא קרבן תודה, או שהניצול מחליט מעצמו לנדב קרבן תודה, כדי לבטא את ההודיה לה' שהוא מרגיש?

לכאורה, תודה הבאה מרצונו של האדם מעידה על הודיה הרבה יותר עמוקה מאשר תודה המוטלת כחובה. אדם שאינו מחויב להביא קרבן, ועושה זאת ביוזמתו, ניכר שקרבנו בא בעקבות הרגשה כנה של הודיה לה' על הטוב אשר גמל איתו. כך משמע גם מדברי הרמב"ם, שלא הזכיר בהלכות מעשה הקרבנות או בכל מקום אחר את החובה להקריב קרבן תודה.

לעומת זאת מדברי רש''י[28] משמע שקרבן תודה הוא חובה. כדעת רש"י כתבו ראשונים רבים: סמ"ג, ראב"ע, הרא"ש בברכות פ"ט, ראב"ד ורשב"ץ. כך גם פוסק החיי אדם והמ''ב שכתבו:

"מי שנעשה לו נס[29] בזמן הזה יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו".

משנה ברורה רי''ח, ס"ק לב

מדוע קבעה התורה זאת כחובה ולא השאירה זאת לנדבת רוחו של האדם?

ייתכן שעל ידי החובה להקריב קרבן תודה התורה רוצה לחנך את האדם להודות לה', מכיוון שלא כל אדם מגיע להכרה זאת באופן פשוט וטבעי. החיוב להודות מחנך את האדם לשים לב לדברים שעליהם הוא צריך להודות לה'.

גם לדעת רש''י עיקרו של החיוב הוא להרגיש את ההודיה לה', ומתוך כך להביא את קרבן התודה. התורה רצתה לחנך את האדם להרגיש הודיה לה', לכן קבעה זאת כחיוב. אך היא לא ביטלה את העיקר – החובה להרגיש הודיה לה', ומתוך כך לנדב קרבן. יתכן וזה כוונת התורה במה שכתבה בפרשת אמור (ויקרא כב, כט) "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַייָ לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" קרבן תודה צריך לבוא מתוך שמחה וקול זמרה, מתוך הכרה ברחמי ה' על האדם (ע' כעין זה בכתב סופר).

כך נוכל להבין את הלשון ארבעה צריכין להודות, לא נאמר ארבעה חיבים להודות, אלא צריכין. ללמד שהם צריכים להרגיש בנפשם את הצורך הרגשי להודות.

 

ה.        קרבן תודה כקרבן שלמים

כל סוג של קרבן מבטא רעיון מסוים ורגש מסוים של המקריב. כמו כן פרטי ההלכות שונים מקרבן לקרבן, בהתאם לרעיון המיוחד שכל קרבן אמור לבטא.

נתמקד בקרבן התודה, ובפרטי ההלכה המייחדים אותו.

בפרק "איזהו מקומן" (זבחים פרק ה) עורכת המשנה השוואה בין "קודשי קודשים" ופרטי דיניהם ובין "קודשים קלים" ופרטי דיניהם. קרבן התודה מוגדר בפרק זה כ"קודשים קלים" (שם, משנה ז). להלן טבלה המסכמת את פרטי הדינים המובאים שם:

 

המאפיין הבולט ביותר של קרבן השלמים הוא שהקרבן אינו מוקרב כולו על המזבח ולא רק הכהנים שותפים באכילתו, אלא יש שלושה שותפים באכילתו: המזבח, הכהן ובעל הקרבן. ומבחינה זו, אנו רואים שקרבן התודה הוא סוג של קרבן שלמים – שדינו כקודשים קלים וגם הבעלים שותפים באכילתו.

מדוע קרבן התודה הוא קרבן שלמים? לכאורה היינו מצפים שאדם שנעשה לו נס והוא רוצה להודות לה', יביא קרבן שכולו עולה לה' ושאין לו הנאה אישית ממנו[30].

כדי לענות על כך, ננסה להעמיק מעט בהבנת קרבן השלמים.

מהי משמעותו של השם "שלמים"?

רש"י מפרש:

"שלמים" – שמטילים שלום בעולם. דבר אחר: שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים.

רש"י ויקרא ג', א

 

רש"י פירש "שלמים" מלשון "שלום", כלומר קרבן זה מיוחד בכך שכולם שותפים בו, ובכך הוא מבטא שלום בין כולם.

אדם המביא קרבן שלמים נמצא בעמדה ובתחושה אחרת לגמרי מן המקריב קרבן עולה או חטאת: המקריב קרבן עולה או חטאת עומד מול ה' בהכנעה. בדרך כלל הוא מביא את קרבנו מתוך חובה[31], לפעמים בעקבות חטא, ובנוסף לכך כל הקרבן מוקרב לה' (או שמעט ממנו ניתן לכהן) והמביא אינו רשאי לאכול ממנו. כלומר, המקריב נמצא בתחושה של קטנות האדם מול ה', והוא מרגיש עד כמה גדול המרחק בינו לה'. זהו, אפוא, קרבן הבא מתוך יראה וריחוק.

לעומת זאת, המקריב קרבן שלמים נמצא בעמדה נפשית אחרת לגמרי. קרבן השלמים ביסודו איננו קרבן חובה אלא קרבן נדבה[32] – האדם עצמו החליט לנדב קרבן לכבוד ה'. נדבה זו באה מתוך רצונו של האדם לתת לה', כביטוי לאהבתו כלפי ה'. זהו, אפוא, קרבן הבא מאהבה.

אהבה הדדית זו באה לידי ביטוי גם באכילה המשותפת, קרבן זה הוא סעודה משותפת למזבח, לכהנים ולבעלים. הסעודה הזאת נקראת "סעודת שלום" – זבח שלמים. האכילה המשותפת, כביכול, של האדם עם בוראו, מובילה לקשר מיוחד ומסמלת אהבה בין האדם לבוראו[33].

כעת ניתן להבין מדוע קרבן התודה הוא דווקא קרבן שלמים. קרבן התודה מובא כאשר האדם מרגיש שה' מיטיב איתו. הוא חש שה' אוהב אותו, ורוצה אף הוא לתת לה' ולבטא בכך את אהבתו לה'. לכן, קרבן שלמים הוא הקרבן המתאים ביותר לבטא את תחושת האהבה.

ו.         לחם התודה

... וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ויקרא ז', יב

בקרבן התודה אנו מוצאים דין מיוחד של הבאת לחם ביחד עם הקרבן. לחם זה דינו שונה בתכלית מהמנחות המתווספת לקרבנות השונים.

על המקריב להביא ארבעה סוגי לחמים:

א.  חלות מצות בלולות בשמן.

ב.  רקיקי מצות משוחים בשמן.

ג.   סולת מורבכת חלות בלולות בשמן.

ד.  חלות לחם חמץ.

מכל סוג עליו להביא עשרה לחמים, כך שבסך הכול היו ארבעים לחמים. הלחמים נעשו מעשרים עישרון סולת, ולוג שמן. כמות הלחם המובא עם קרבן התודה הייתה גדולה מאוד.

מדוע דווקא בקרבן התודה יש להביא כמות גדולה כל כך של לחם?

פרט נוסף המייחד את קרבן התודה הוא הבאת לחם חמץ.

בפרשת המנחות שבפרשת ויקרא נצטווינו שלא להקריב מנחות של חמץ:

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.

ויקרא ב', יא-יב

והנה, יחד עם קרבן התודה מביאים דווקא לחם חמץ. אמנם, לחם התודה איננו מנחה ואיננו מוקטר על המזבח, כך שאין כאן התנגשות ממש בין שתי ההלכות, ובכל זאת, בדרך כלל התורה מתנגדת להקרבת חמץ, ואילו בקרבן התודה התורה מצווה להביא עמו לחמי חמץ! מדוע?

כדי להבין את ייחודו של קרבן התודה, עלינו להבין מדוע אסרה התורה להקריב חמץ במקדש, ומדוע התורה מדגישה שהמנחות חייבות להיות דווקא מצה.

מהו ייחודו של החמץ, ומהו ייחודה של המצה?

לחם החמץ הוא לחם משובח, המתקבל בסופו של תהליך הכנת בצק. לכן, החמץ מסמל את העושר ואת ההצלחה, ובהתאם לכך – את הגאווה המתלווה אליהם[34].

המצה, לעומת זאת, נוצרת כתוצאה מעצירת תהליך הכנת הבצק באמצעו: עוד לפני שהבצק מגיע להחמצה, שהיא המצב השלם, עוצרים את התהליך. המצה היא לחם לא משובח – לחמו של העני המסתפק במועט. לכן, המצה מבטאת את חוסר השלמות ואת העוני, ובהתאם לכך – את הענווה.

כאשר האדם מביא קרבן לה', הוא אינו מביא חמץ אלא דווקא מצה. בכך הוא מבטא את חוסר שלמותו לעומת הקב"ה: כאשר האדם עומד לפני ה' הוא אינו יכול להביא חמץ, סמל העושר והגאווה; עליו לעמוד לפני ה' בתחושה של ענווה, בעמדה של "עני כי יעטוף" המבקש מה' על נפשו.

אם כן, מדוע בכל זאת מביאים חמץ בקרבן התודה?

קרבן התודה, כפי שראינו לעיל, מבטא תחושה שונה מן התחושה של קרבנות העולה והחטאת. הוא מבטא אהבה גדולה בין האדם לה', והודיה על כל הטוב שה' נתן לו. במקרה כזה מביאים גם מצות, המסמלות את הצרה שהאדם היה נתון בה ואת תהליך היציאה מן הצרה, אך מביאים גם לחם חמץ, המבטא את ההודיה על הגאולה: ה' הביא את האדם למצב של רווחה, ויש להכיר בטובה הגדולה הזו. במקרה זה, אם האדם לא יביא חמץ ואם הוא ימשיך להרגיש חוסר שלמות, זו יכולה להיות כפיות טובה.

כלומר, קרבן התודה מבטא שמחה במצב שלמות מסוים, שה' עזר לאדם להגיע אליו; לכן, בקרבן התודה ראוי להביא לחם חמץ, כדי לסמל את השלמות והטוב שה' השפיע על האדם[35].

ז.         אכילת הקרבן עד הבוקר

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

ויקרא ז', טו

קרבן התודה הוא קרבן שלמים, שהם קודשים קלים. כל הקדשים הקלים נאכלים ביום הקרבת הקרבן, בלילה שאחריו, וביום שלמחרת; אולם, זמן אכילתו של קרבן התודה הוא רק ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו. מדוע מצמצמת התורה את זמן אכילת התודה?[36] שאלה זו מתעצמת לאור העובדה שבקרבן התודה מביאים כמות גדולה מאד של לחם (כפי שציינו לעיל), כך שמקריב קרבן תודה נשאר עם כמות עצומה של אוכל, שצריך לגמרו מהר מאוד.

מסתבר שדין זה אמור לגרום לכך שהאדם לא יוכל לגמור לבדו את כל האוכל, ולכן יהיה עליו להזמין עוד אנשים לאכול איתו. האכילה המשותפת לו ולחבורתו מצטרפת לַעניין שנוכחנו בו בפרק הראשון – שמצוות הקרבת קרבן תודה הייתה מלווה בהודיה בפה – וכך הופכת אכילת הקרבן וההודיה האישית של בעל הקרבן לסעודת הודיה רבת משתתפים, שבה מספרים את מעשי ה' וחסדיו ומשבחים אותו[37]. רמז לכך אנו מוצאים בתהילים ק"ז, כב – "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה", ובכך מתקיים גם הפסוק הבא: "וירוממהו בקהל עם" (שם, כג).

סעודת הודאה בימינו

נהגו רבים וטובים לעשות סעודת הודאה לאחר שאירע להם נס. מקור לכך יש לנו מדברי הנצי''ב (העמק דבר ויקרא ז יג) שבאר דתכלית קרבן תודה הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה והיה ספור הנס לפי רוב אנשים[38].

ח.        סיכום הדינים הייחודיים של קרבן התודה ומשמעותם

"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...
אין אנחנו מספיקים להודות!"