"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז,א). 'ד"א: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" וגו'. אברהם גייר גיורים, הה"ד (בראשית יב, ה): "ויקח אברם את שרי אשתו [וגו' ואת הנפש אשר עשו בחרן]" א"ר אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לבראות אפילו יתוש אחד אינן יכולין ואת אומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם. ולמה אמר עשו ולא אמר גיירו? ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר כאלו בראו. תאמר אברהם היה מגייר ושרה לא היתה מגיירת? תלמוד לומר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אשר עשה אין כתיב כאן, אלא אשר עשו. א"ר חוניא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ומה ת"ל "אשר עשו"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה. יעקב גייר גיורים, דכתיב (בראשית לה, ב): "ויאמר יעקב אל ביתו" וגו' (שם לה, ד) "ויתנו אל יעקב" וגו'. ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו? רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון: כאן כתיב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מאי מגורי אביו? מגיורי אביו' (ב"ר פד,ד). למה דווקא כאן התורה רמזה על גיורי יצחק, שזה נאמר רק כבדרך אגב תוך סיפורי מעשי יעקב, לכאורה היה יותר ראוי להאמר בחלק מהפס' שמספרים על יצחק עצמו? מזה שהובא דווקא כאן סימן שיש חשיבות לציין שהיו ליצחק גרים בהקשר לנאמר כאן. אולי זה קשור לנאמר קודם: '(משלי כח, א): "נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח", ערק רשיעא ולא רדיפין ליה, דכתיב (בראשית לו, ו): "וילך אל ארץ [מפני יעקב אחיו]". רבי אליעזר אמר: מפני שטר חוב. ור' יהושע בן לוי אמר: מפני הבושה. "וצדיקים ככפיר יבטח", "וישב יעקב"' (שם,ב). שמודגש כאן שיעקב ישב בא"י שלא כעשו שיצא (שבפס' קודם נאמר שעשו היה בשעיר) 'מפני שטר חוב – של גלות' (רש"י), או 'מפני הבושה – שאבד הבכורה' (שם). לכן זה קשור לעובדה שיש ליצחק גרים, שכיון שעשו היה מבזה את הבכורה (בראשית כה,לד) אז מה קרה שעכשיו כ"ך התבייש עד שיצא מהארץ? אלא שבאותו הזמן מי שהיה מקריב קרבנות היה הבכור, ולכן אותם גרים שהיו באים להקריב קרבנות היו מדברים על כך שעשו איבד את העבודה החשובה הזו, ולכן מזה עשו כ”ך התבייש. שלא כמו שאר הגוים שאינם מקריבים ע"י הבכורות, ובכלל אינם מקריבים לה' אז לא אכפת להם עניין הבכורה. לכן דווקא כאן נרמז שליצחק היו גרים. גם לדעה שיצא מפני הגלות, בפשטות לא היה עשו צריך לחשוש, כמו שאומר היפ"ת: 'נסו - … אבל טעה בזה כי החוב לא יוכל לפול עליו, כי לא יקרא זרע ביצחק אלא ביעקב, וכדדרשינן "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולא כל יצחק'. לכן סתם כך מצד עצם העניין לא היה עשו מפחד, אלא שכיון שהיו שם גרים שהם ראו בו כבנו של יצחק, וזה עשה לו כבוד ולכן הציג עצמו ככזה, אז אולי חשש שבזה נחשב שמקבל ומחיל על עצמו את חוב הגלות שחל על זרע יצחק, ולכן יצא מפחד שיצטרך גם הוא לגלות ולא נשאר כיעקב (שעכשיו ישב בארץ והחלה ההתגלגלות למצרים ע”י מכירת יוסף). אולי אפשר שזה נאמר כאן כפתיחה לסיפור של מכירת יוסף שמתחיל בפס' הבא: “אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז,ב). ומובא על מה הוציא את דיבתם: '"הָיָה רֹעֶה וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" – מה אמר? ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. ר' מאיר אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי. ר' שמעון אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ. רבי יהודה אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים' (ב”ר פד,ז). (אמנם הם לא חטאו בזה, אלא יוסף טעה וחשב שהם חטאו). נראה שכל אחד דיבר כנגד חטא שנראה כפגיעה באחד מהאבות. 'ר"מ אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי' – כנגד יעקב, שבהקשרו נצטוו על גיד הנשה: “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית לב,לג). שלא אוכלים את גיד הנשה כרמז להצלה שניצל, שניזוק והתרפא, והם אכלו אבר מן החי שזה קלקול אבר שמזיקים לו לעולם. 'ר"ש אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ' – כנגד יצחק, שהוא לא יצא מהארץ, והעבד הביא לו את רבקה ע”פ ציוויו של אברהם שהדגיש: “לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו” (שם כד,ג). לכן בחטא שתולים עיניהם בבנות הארץ להתחתן בהם זהו ההיפך מהמתגלה ביצחק. 'ר"י אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים' – כנגד יעקב, שיצחק ברכו להיות אדון לשאר העמים ולאחיו: "יעבדוך עמים וישתחו [וישתחוו] לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך” (שם כז,כט). לכן בחטא שקוראים לאחיהם עבדים זה ההיפך מיעקב שהוא וצאצאיו אדונים ולא עבדים. אולי לכן נאמר כאן שיצחק גייר גרים, שאולי בשל כך יוסף הלך והוציא את דיבתם רעה ולא ניסה לדון אותם לכף זכות, או לחכות שיעקב ידע זאת מעצמו, כיון שאמר יוסף לעצמו (ואולי גם שמע מהגרים) שהדבר הזה נראה בעיניהם כהוכחה שהאמונה שיצחק מלמדם אינה באמת שלמה, שעובדה שצאצאיו חוטאים ועוד בדברים שיש בהם כזלזול באבותם מייסדי הדרך; לכן הלך יוסף ליעקב שימנע זאת מהם. אולי אפשר גם שיש בחטאים האלו בעיה מצד הגרים, שאסור להזכיר לגר את עברו (ב”מ נח,ב). באבר מן החי זה מזכיר את עברם, כיון שגם בשבע מצוות בן נח יש איסור אכילת אבר מן החי, ולכן כשידברו על כך שהם חוטאים בדבר שאסור אפילו לבני נח, זה יכול להזכיר את עברם תוך כדי דיבור. נותנים עיניהם בבנות הארץ, זהו איסור להתחתן עם גויה, ולכן זה יכול להביא לדיבור על עברם כגוים. מזלזלים בבני השפחות וקוראים להם עבדים, מזה יכולים להתגלגל בדיבור על שיעקב התברך ע"י יצחק שהגוים יעבדוהו, וכך יצא שיעלה העניין שהם היו פעם גוים. אולי זה רומז שיוסף גם אמר שצריך להזהר כשמבררים אתם שזה לא יתפרסם, שהם ידברו בעקבות כך על זה שחשדו בהם, וכך יכולים להגיע גם לחטא פגיעה בגרים אם ישמעו זאת וידברו אתם ויצא פגיעה בהם. (או שגם הגרים דיברו על בני יעקב ויצא שדיברו על עברם, ולכן יוסף הוסיף שיש בזה גם פגיעה נוספת שמתגלגלת מזה). אולי אפשר שמובא במדרש (וגם ברש”י בפס'): '"לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג". א"ר אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף; "וישב יעקב"' (ב”ר פד,ג). לכן כאן שמתחיל סיפור התגלגלות הירידה למצרים, ובפרט בעקבות ישיבתו של יעקב בשלוה, אז מוסיפה התורה שיצחק גייר גרים וזה בא"י ("בארץ מגורי אביו בארץ כנען") כרמז שבא"י יש את כח השראת השכינה (שזהו כרמז בקבלת גרים – הכנסתם תחת כנפי השכינה), ומכוח השכינה הקדושה יש הגנה לישראל, שכך בעניין הגרים של יצחק יש רמז להגנה מכח השכינה שבא"י, שכאן מרמז שזה מביא להקלה מגזרת השעבוד (ובפרט אצל יצחק שקשור במיוחד לא"י שנאמר לו שלא לרדת לגלות למצרים, זה רומז להקלת גלות מצרים). שזהו שהשטן קטרג ולכן נעשה מעשה יוסף עד שירדו למצרים, אבל בזה שנעשה בצורה הזו שיוסף נמכר היה בזה הקלה בגזרת השעבוד: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' (שבת פט,ב). 'בשלשלאות של ברזל – כדרך כל הגולים שהרי ע"פ גזרת גלות ירד לשם. בחבלי אדם – בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות. כמרימי עול על לחייהם – כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות. ואט אליו אוכיל – הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך' (רש"י). [ועוד יותר ע"פ הסברו של היהודי הקדוש לדברי החוזה מלובלין: '”אלה תולדות יעקב יוסף". ברש"י, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. ופירש הרבי מלובלין, דאין הכוונה שהשי"ת אינו רוצה שיהיה טוב לצדיקים בעולם הזה, דמדוע לא ירצה השי"ת שיהיה להם טוב בשני עולמות. רק הפירוש הוא בניחותא, שהשי"ת עשה רצון יעקב אבינו ופעל כן לדורות. ולזה אמר שכאשר יעקב אע"ה רצה לישב בשלוה בעולם הזה, אמר הקב"ה באמת כן, שלא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא, רק שמבקשים, היינו פועלים, לישב בשלוה גם בעולם הזה. וכאשר אמר זה המאמר, היה תמוה בעיני כל, דהרי רש"י ז"ל סיים 'קפץ עליו רוגזו של יוסף'. והיה אז רבנו הק' ואמר הפירוש, כי הרי אמרו ז"ל שראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, ועל ידי שפעל שיהיה טוב לצדיקים בעולם הזה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ועל ידי זה בא בכבוד גדול למצרים' [היהודי הקדוש, “וישב”]. יוצא שבפס' כאן נאמר על הקלה בגלות בזכות הקדושה, שזהו שהצדיק פועל להבאת טוב [שזה בזכות קדושתו], וממילא זה יותר חזק מה שאמרנו שזה קשור לגילוי השכינה בא"י שמקדשת ומביאה טוב, שכך הוקל גזרת הירידה לגלות). או על דרך יותר פשוטה, שבמדרש נאמר: 'בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה'; שהכוונה: 'בשעה שהצדיקים כו' – כלומר: שכבר יש להם שלוה ומבקשים שלוה יתירה מאז השטן בא ומקטרג' (עץ יוסף). לכן הודגש שבמקום שם היו גם גרי יצחק, ולכן היה בזה תוספת שלוה גדולה ליעקב שרואה את כל הגרים שהצטרפו וכיבדו אותם (בנוסף לגרים שיעקב עצמו גייר), כך שהיתה לו שלוה, ורצה עוד יותר שלוה ולכן אז השטן קטרג. אולי אפשר שנאמר שהיו ליצחק גרים כעין כרמז שהיו ליצחק גרים והיו ליעקב גרים, שכך זה נראה כעין שני מחנות שעליהם יש מלך; אחד של יצחק ואחד של יעקב. שזה היה כעין גילוי של מעשה אבות סימן לבנים, שכך יקרה גם לבנים שיתפצלו לשתי ממלכות – מלכות יוסף ומלכות יהודה. שזהו העניין שיוסף אמר שראה בחלומותיו, שהכוונה שיעמוד מלך מבית יוסף, שתתחלק המלכות בישראל (ראה 'תורת המקרא' “וישב", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן עניין הגרים הובא כאן, שזהו השורש לפיצול המלכות כמו שיוסף ראה בחלומו שאותם סיפר וקינאו בו וכו'. אולי אפשר שזה בא כרמז שיש קשר בין גרים לבין שהאדם חוטא, שהרמז לגרים זה ההתחלה של סיפור מכירת יוסף שיש בו כמה מעשים לא ראויים ובוודאי שהשבטים חזרו בתשובה עליהם, שזה בא לרמז שע"י שאדם נופל ועולה הוא מעלה איתו גרים, כמו שמובא ביהודי הקדוש: 'דזאת ידוע, שכל אדם מישראל, ובפרט הצדיק, איננו עומד על בחינה אחת, רק בבחינת 'רצוא ושוב'. ומפני מה היא זאת, הלא מוטב היה שיעמוד תמיד על מדרגה אחת. ואיתה בספרים הטעם לזה, כדי שיעלה בזה ניצוצות קדושות השקועות בין הקליפות, ומזה באים נשמות גרים' (היהודי הקדוש, מדרגות). לכן כאן כהתחלה לסיפור בו פעלו השבטים הצדיקים שלא כראוי, מרומז על גרים, כרמז שיש קשר בין גרים לבין שאנשים וצדיקים נופלים וקמים. אולי אפשר גם שבכוונה זה נאמר דווקא כאן אחרי שכבר נרמז שליעקב גם היו גרים (שזה נלמד מהנאמר בפרק ל"ה), כדי לרמז שיוצא שהיו שם שתי קבוצות של גרים, גרי יצחק וגרי יעקב. שזה בא לרמז שיש שני סוגי גרים (ולכן גם נרמז דווקא ב”מגורי אביו”, כעין הדגשה הגרים של אביו, ולא הגרים שלו). כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', סיון, 'כיצד ייתכן גיור?'), שיש גרים שהם במדרגת ביניים – בין דרגת מדבר לדרגת ישראל, ויש גרים שהם נשמות ישראל שהתגלגלו ושבו הביתה לישראל. שנראה שביעקב רומז על נשמות ישראל שהתגלגלו, כמו שעכשיו מסופר על מכירת יוסף שכך התגלגל יעקב למצרים, וכן ברמז לגרי יעקב נאמר: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו", שנשמע שחיבר בין בית ישראל והגרים כעין שהם אחד, שזהו שהגרים הם נשמות ישראל. (במדרש 'שכל טוב' מובא: '"ויאמר יעקב אל ביתו" – זו נשיו. "ואת כל אשר עמו" – אלו בניו ועבדיו', משמע שחיבר בין בניו ועבדיו, כעין רמז שהגרים [העבדים] קשורים לבניו). ואילו אצל יצחק זהו כרמז לגרים שהם מדרגת ביניים, שזהו "מגורי אביו" כעין רמז לגרים שמתגלים כעין רמז ביצחק, שמיצחק יצאו יעקב שהוא ישראל, ועשו שהוא גוי, ולכן זהו כעין רמז לאמצע ביניהם, בין מדבר לישראל.