'בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלקיי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה' (רמב"ם; הל' מגילה וחנוכה ג,א-ג). 'ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות: … "וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב”ר ב,ד). בחנוכה מדליקים נרות חנוכה לזכר נס הניצחון על היוונים ונס המנורה, שבזה מאירים גילוי של יישוב א”י שזהו שלטון ישראל על הארץ [שזהו הקובע האם המקום חרב או מיושב כמו שנפסק בעניין קריעה על הרואה את ערי יהודה וירושלים בחורבנן, שאם הם בשלטון ישראל אז לא עושים קריעה כי אז נחשבים בישובם {על ראית מקום המקדש זה מחלוקת האם זה על שאין מקדש (מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), ולכן גם בימנו עושים קריעה, או שגם בזה הולכים ע"פ השלטון (מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א), ולכן לא קורעים כיום (לכן אני אישית משתדל שלא להגיע לכותל אלא בחגים, ובתוך שלושים יום מאז, ושוב בתוך שלושים מזה כו', שאז לא מתחייבים לקרוע כי לא עברו שלושים יום מראיה אחרונה שאז מתחיייבם שוב בקריעה)}], כמו שהחשמונאים נלחמו לשחרר את א"י משלטון זר (ולכן מדגיש הרמב”ם שחזרה מלכות לישראל עד חורבן בית שני [שזה עצמו מגלה כמה חשיבות יש בשלטון ישראל בא"י, כמו שהיה מדגיש מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א, שמלכי בית חשמונאי די מהר נהפכו לצדוקים ואף היו מלכים שעשו טבח בת"ח; ובכ"ז מזכיר זאת הרמב"ם כחלק מההודאה על חזרת השלטון לישראל]), וכן מאירים אור תורה, שהיוונים ניסו לכבות. הנס התגלה דווקא במנורה כרמז שבניצחון על היוונים זכו להאיר אור קדושה בעולם כמו שהמנורה היתה מאירה, שהיו מכוונים ששת הנרות לנר האמצעי וממנו לכיון השכינה בקה"ק: 'דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה. ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח' (מגילה כא,ב). אור תורה וקדושה בעולם נעשה דווקא בעיקר מא"י, כיון שכאן זהו מקום התורה באמיתיותה (ספרי; “עקב", מג), לכן יש בזה גילוי כנגד אור הקדושה של א"י ושל התורה. אולי זה נרמז שנאמר: '(מלכים א ו, ד) "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים". תנא: שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ, לא לאורה אני צריך. (ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרכת העדות באהל מועד", עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל' (מנחות פו,ב). שהמנורה האירה כלפי חוץ כדי לרמז שזה בא להאיר את כל העולם בתורה וקדושה, לחבר לשכינה, והשראת השכינה היא בא"י (' … אלא אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית' [מכילתא; שמות יב,א]), שזהו שמאיר בעולם תורה וקדושה מכח תורה וא"י. אולי זה גם נרמז במדרש: 'אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהייתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה' (תנחומא "תצווה" סימן ג), שיש גילוי של אור המנורה בירושלים שהיא עיר הקודש שבא"י, וכך גם ממשיך לכל א"י (אולי לכן הדגישו 'חצר' ולא רק אמרו 'ירושלים', לרמז שמאיר משם הלאה לכל א”י, שזהו חצר בה דרים, וכמו שהחצרות שונים זה מזה כך גם משפיע הלאה מכח ירושלים שהיא מרכז א”י לכל א”י על מקומותיה השונים), ומכאן לתיקון כל העולם. השבת היא הזמן קודש שמעלה את כל העולם לקדושה, לכן במנורה זה מתגלה שיש את הנר המערבי וסביבו שלושה קנים בכל צד, כרמז לשבת שהיא אמצע שבוע (גיטין עז,א) שמאירה את ימות השבוע סביבה, שמחברת ומעלה אותם לקודש, כמו שהנר המערבי – האמצעי, מכוון את כל הנרות שמכוונות אליו לכיוון השכינה. לכן נראה שבמנורה רומז גם לשבת, שיש קשר בין שבת וחנוכה; שזה מובן ע"פ הנאמר במגילת אנטיוכוס שהיוונים גזרו על השבת: 'עַתָּה בוֹאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, וּנְבַטֵּל מֵהֶם אֶת הַבְּרִית אֲשֶׁר כֹּרַת לָהֶם, שַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמִילָה; וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי שָׂרָיו, וּבְעֵינֵי כָל חֵילוֹ' (מגילת אנטיוכוס, יא); כך שנס חנוכה מתגלה גם בגילוי של קיום השבת (שנלחמו גם על זה). וכן השבת קשורה במיוחד ללימוד תורה ('רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' [יר' שבת טו,ג]), כך שיש לזה גילוי במרד החשמונאים על לימוד התורה. לכן מובן שיש גילוי להבאת ת"ח באור הנרות, שזה רומז לתורה (כמו קה"ק ששם התורה), וזה מתגלה בנרות חנוכה ובשבת: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים' וכו' (שבת כג,ב). 'בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה' (רש"י). אולי זה גם נרמז בדין של גובה עשרים אמה שמתגלה בחנוכה ובשבת: 'אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי' (שבת כא,ב-כב,א). 'פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא. כסוכה וכמבוי - דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי' (רש"י). כעין רמז שאור החנוכה האיר מכח שבת קודש, שזה רמז שבכח שבת קודש נעשה שמירה משמים כעין סוכה שזהו כנגד ענני הכבוד שהגנו עלינו במדבר; ולכן זה מתגלה כמותם בדין הגובה, שבחנוכה זה קשור לפרסום הנס, כרמז שזהו השורש של הנס, שנראה לעיני האנשים בנס הניצחון והמנורה כמתגלה בפרסום הנס שבחנוכיה. אולי לכן גם מתגלה בסיפור בגמ' שחלקו רש"י והרמב"ם האם מדובר על נרות חנוכה או שבת, כיון שיש קשר בשורש ביניהם: 'דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף: תניא: (שמות יג, כב) "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה", מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה. אמר לה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר' (שבת כג,ב). 'מאחרה ומדלקת – נר של שבת סמוך לחשכה' (רש"י). 'אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין' (רמב"ם; הל' מגילה וחנוכה ד,ה). 'ומה שכתב רבינו ולא מקדימין ולא מאחרין - יצא לו ממה שאמרו: תנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, והוא מפרשה בנר חנוכה [בלבד]' (מגיד משנה). נראה שהקשר בין חנוכה ושבת קשור בכך שנחלת הארץ (כמו שהחשמונאים שחררו את הארץ ותפסו את השלטון) תלוי בשבת קודש: 'אם מקבלים בניך את השבת, הם נכנסין לארץ. ואם לאו – אינם נכנסין' (ב"ר מו,ט). וכן מובא על מעלת השבת כזכות למעלה ושלמות גדולה בנחלת הארץ: 'אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי חלפתא: אברהם אבינו שאינו כתב בו שמירת שבת לפיכך ירש את הארץ במידה: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית י"ג י"ז). אבל יעקב אבינו שכתוב בו שמירת שבת, וקבע תחומים לשבת, שנאמר "ויחן את פני העיר" (שם ל"ג י"ח) נכנס בערב עם דמדומי חמה וקבע תחומים לשבת, לפיכך ירש את הארץ שלא במידה: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (שם כ"ח י"ד)' (פסיקתא רבתי, כג). אולי כרמז אפשר שיעקב קבע תחומין לשבת בשכם לאחר שניצל מלבן ועשו: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח). '"שלם" - שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן … "בבואו מפדן ארם" - כאדם האומר לחבירו יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן "ויבא שלם מפדן ארם" מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך' (רש"י). הרי שמתגלה בפס' שנשאר שלם בתורתו, וכן ממה שלבן הלך להזיק לו כשרדף אחריו, אולי זהו כרמז על היוונים שרצו לבטל את התורה מישראל (כמו שיעקב יכל להתקלקל בהיותו עם לבן, שכך עשו היוונים כשהינו יחד אתנו, שזהו כששלטו כאן בארץ), ועשו זאת בכח, שהרגו מי שלא שמע להם (כמו שלבן רצה להזיק ליעקב), וזהו בגילוי לבן כעין רמז ליוונים שחשבו שהם האור בעולם, ולכן ניסו להכריח את כולם ללכת בדרכם, ואילו האמת היא שהם החושך, שזהו מלחמה על האור האמיתי בעולם, לכן מתגלה בלבן כעין רמז על האור שמאיר לבן, שזהו התנגשות בין הדעות; וכמו שיעקב ניצל והמשיך לא”י, כך גם החשמונאים ניצחו את היוונים והחזירו לידנו את א”י יחד עם שמירת התורה.