"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית לב,כה-כו). 'דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא "בהאבקו עמו", וכתיב התם (נחום א, ג) "וענן אבק רגליו" ... (בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם; וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (בראשית לב, כה) "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", אמר רבי יצחק: מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה' (חולין צא,א). 'שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה "ויעבר את כל אשר לו" והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו. מדקאמר עד עלות השחר - שמע מינה לא ניתנה רשות למזיק להזיק ביום לפיכך לא הוצרך שמירה. מכאן לתלמיד חכם כו' - שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק' (רש"י). 'מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. אומר ר"ת: דדוקא נקט תלמיד חכם משום דמזיקין מתקנאים בהם, כדאמרינן: ג' צריכין שימור: מלך, ות"ח וחתן. והא דאמרן בריש פסחים (דף ב.) לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' דמשמע כל אדם מדלא נקט תלמיד חכם, התם מיירי ברחוק מן העיר מפני המכשולות והליסטים' (תוס' ד"ה 'מכאן'). ריב"ל דורש שהעלו אבק מרגליהם עד כסא הכבוד, נראה שכוונתו שהמאבק ביניהם זהו מאבק על מה יתגלה בעולם, האם הקדושה והשראת השכינה או ח"ו ההיפך. לכן זה מתגלה באבק שתחת הרגלים, הצד הארצי, וברגלים שאדם מהלך ברגליו, כגילוי שהוא דרגת מהלך, שיכול להתעלות ולהתקדש ויכול ליפול מטה וליטמא; ומזה תהא השפעה לעולם כולו, שזהו שהעלו אבק מהרגלים, שהתוצאה ביניהם משפיעה על הארץ. וזה כביכול עלה עד כסא הכבוד, פרוש שזה עניין של קשר לכסא הכבוד, האם יתגלה בעולם מלכות ה' או  ח"ו יתגלה בעולם טומאה ורשעות. שזהו המאבק בין הטוב לרע, לכן זה מתגלה בכך שהמלאך שנאבק בו הוא שרו של עשו: 'ר' חמא בר"ח אמר: שרו של עשו היה, הוא דהוה אמר ליה "כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני"' (ב"ר עז,ג), שזהו מאבק בין ישראל לעשו, בין הקדושה לטומאה, שהם הפכים: 'קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). לכן למדו מכאן שהפגיעה ביעקב מתגלה בפגיעה בצדיקים בזמן שמד, שאז יש שלטון בעולם של הרשעה: '"ויגע בכף ירכו" – נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו; ואיזה זה? זה דורו של שמד' (ב"ר עז,ג). לכן גם למדו כאן שמאבקם קשור לאמונה בעולם, לניסיון לטמא את אמונת ישראל: '"וירא כי לא יכול לו" – כלומר לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של מקום. "ויגע בכף ירכו" – זה המילה. וכן גזרה מלכות הרשעה שמד שלא ימולו את בניהם. "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" – אלו שנטמאו בידי השמד' (לקח טוב). לכן נראה שריב"ל למד מהפס' בנחום שהוא מרמז על הנעשה בעקבות החורבן, כמו שמובא בשמו במדרש: 'אמר רבי נחמן אמר שמואל משום ריב"ל: קרא הקב"ה למלאכי השרת, אמר להם: מלך בשר ודם כשמת לו מת והוא מתאבל מה דרכו לעשות? אמרו לו: תולה שק על פתחו. אמר להם: אף אני כך אני עושה, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ, ג): "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" ... מלך בשר ודם מה דרכו לעשות? הולך יחף, כך אני עושה, שנאמר (נחום א, ג): "ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו"' (איכ"ר א,א); שזהו מלחמה בין הקדושה והרשעה, שבחורבן הרשעה התגברה ונחרב הבית, והמקדש הוא גילוי כסא ה' בעולם. לכן זה קשור לכך שיעקב חזר על פכים קטנים, שזה משום שאינו גוזל, שזה מראה שיש לו חשיבות לדברים בעולם עד הקטנים ביותר, ובגילוי של קדושה וישרות (שזהו שאינו גוזל), שזהו שמקדש את כל העולם כולו עד לפרטים הקטנים ביותר. לכן אין לת"ח שיש בו גילוי של קדושה גדולה לצאת בלילה, שזהו זמן של הסתרה ושליטת המזיקים, ולכן יבואו לפגוע בו כגילוי לפגיעה בקדושה, וכיון שאז כוחם גדול יכול להיות שיצליחו; לכן אין לת"ח לצאת בלילה. לכן דרשו כאן במדרש על דימוי בין הקב"ה וישראל, שפועלים בעולם כמו הקב"ה לעתיד לבא, שזהו גילוי שיש בנו את השורש של תיקון העולם, של גילוי כסא ה' בעולם, ולכן מתגלה כמו שיתגלה בתיקונו השלם לעתיד לבא, וכן דרשו מהפס' כאן על דימוי בין ה' ליעקב, שהוא בעצם מעשה אבות סימן לבנים, שכבר אצלו זה מתגלה כאן: '"ויִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (דברים לג) "אין כא'ל ישורון רוכב שמים בעזרך". ר' ברכיה בשם ר"י בר' סימון אמר: "אין כא'ל", ומי כא'ל? "ישורון", הנאים והמשובחין שבכם. אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעת"ל הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעוה"ז. הקב"ה מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים. הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים. הקב"ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט. הקב"ה מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים. הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות. הקב"ה מברך את המועט ואלישע מברך את המועט. הקב"ה ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר. הקב"ה ממתיק את המר במר ואלישע המתיק את המר במר. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: "אין כא'ל" ומי כא'ל? "ישורון", ישראל סבא, מה הקב"ה כתוב בו (ישעיהו ב) "ונשגב ה' לבדו", אף יעקב "ויותר יעקב לבדו"' (ב"ר עז,א). שזהו שהמקרה כאן שקרה בהקשר של "ויתר יעקב לבדו" זהו גילוי של כסא ה' בעולם. במדרש מובאת מחלוקת מה נעשה ליעקב: '(בראשית לב, כו): "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב", רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: שְׁעָיָא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַסֵּי אָמַר: סִידְקָהּ כְּדָג. רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר: פֵּרְשָׁהּ מִמְּקוֹמָהּ, כְּדִכְתִיב (יחזקאל כג, יח): ו"ַתֵּקַע נַפְשִׁי" וגו' "כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי"' (ב"ר עז,ג). אולי כל אחד מרמז בעניין של הפגיעה ע"י הרשעה, שר"א אומר שהחליק את הבשר מעל העצם, שזה כרומז כעין שמוציא את הקדושה מהעולם, שלא יתגלה בעולם התעלות מעל הגשמיות [כמו הבשר שהיה בולט מעל] (שזה מצד הארץ שלא יראה בה קדושה). ר"ב אומר שסדקה כדג, כרמז שזה נעשה ע"י פגיעה בצדיקים, שהם נמשלו לדגים. ורנב"י אומר שפרש ממקומו, כעין שעושה הפרדה בין שמים לארץ (שזה מצד חיבור שמים וארץ) [ההבדל בין ר"א ורנב"י זה האם מתייחס רק לנגלה בארץ או לחיבור שמים וארץ. או שאצל רנב"י רומז שיש קשר גם לשמים, כרמז שיש בזה גם פגיעה בעולמות של מעלה. או שיש שני סוגי קדושה, מצד קידוש בעשיה גשמית (כמו סוכה, וקרבן שלמים שנאכל וכדו') ומצד גילוי שמנותק מהארץ (כתפילה וצום), שר"א רומז לביטול הקידוש שבעשיה הארצית, ורנב"י מרמז על ניתוק מקדושה רוחנית; כך שמשלימים זה את זה (ששניהם מסכימים ששני הדברים קורים אלא שכל אחד הדגיש נקודה אחת שלדעתו מודגשת במקרה של יעקב. או ששניהם התכוונו לכלל הקדושה, אלא שכיון שיכולים לחשוב שזה בא להדגיש רק על הנקודה הספציפית שמשמע מדבריו, לכן מביא השני הוספה כדי להשלים הכל). או שר"א מרמז מצד ביטול גילוי טוב בעולם, שמעשי האדם יהיו רעים ומושחתים [ביטול מוסר ומצוות שבין אדם לחברו], ורנב"י מרמז על ביטול גילוי קשר לשמים בעולם [מצוות בין אדם למקום]; וכך משלימים זה את זה [כנ"ל]).