"ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא. ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו. ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו. ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני. ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת. ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” (בראשית כז,כא-כז). '"ולא הכירו" – בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו, לא הכירו. "ויאמר גשה נא ושקה לי" – אמר לו: את נושקני בקבורה, ואין אחר נושקני בקבורה. "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו" – אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת "וירח את ריח בגדיו ויברכהו”?! אלא, בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו, נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר לו: "ראה ריח בני כריח שדה”. ובשעה שנכנס עשו אצל אביו, נכנסה עמו גיהינום, היך מה דאת אמר: (משלי כ): "בא זדון ויבא קלון”. דבר אחר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – כגון יוסף משיתא, ויקום איש צרורות. יוסף משיתא. בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק, דידך! נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק, דידך! ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי! ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטבלא. אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך. אמר לו: אם כך למכעיסיו, ק"ו לעושי רצונו! אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?! אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו! נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ, וקשר בה נימא, וערך העצים והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן' (ב"ר סה,כב). חז"ל למדו שיצחק הריח את יעקב שהיה לבוש בבגדי עשו, והיה ממנו ריח של עזים שהרי שם על עצמו עורות עזים כדי שירגיש אותם יצחק כשימשש אותו, וריח עזים הוא מסריח, ובכ"ז יצחק הריח ריח טוב, זה משום שנכנס עמו ריח גן עדן. על גבי זה דרשו שהריח שגם כשיש גילוי של רשעים בישראל, שהם 'בוגדיו' (כעין שנקרא “בגדיו” כשהאות ב' בחולם חסר, והאות ג' בצירי), בכ"ז גם בהם יש ריח גן עדן, שכאשר הם שבים בתשובה הם זוכים לגן עדן. ורמזו שזה רמז לרשעים, כיון שיצחק אומר שבא להריח את "ריח בגדיו" שזהו בגדי עשו, כך שהגילוי שנראה לו זה כמו עשו הרשע, אלא שזה בעצם היה יעקב, שכך מרמז על גילוי של הרשעים (כעשו) בישראל (שזהו יעקב). בנוסף הרי ביקש שיתקרב כדי לבחון מי הוא, ודרשו: '"ולא הכירו" – בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו, לא הכירו', שזה משום שנאמר בפס': "ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו", שזהו שהיה נראה לו כעשו, ולכן דרשו שלא הכיר את יעקב כיון שנגלה לו רשע כעשו, שזהו שלא הכירו כשהרשעים עומדים מיעקב; לכן עכשיו כשהתקרב כדי לזהותו בשל שלא הכירו, זה מרמז על אותם שהם רשעים כעשו, אלא שבכ"ז יש בהם ריח גן עדן בשל ששבו בתשובה. ורמזו כדוגמה לשני מקרים, אולי רמזו ששניהם מתו, שזהו רמז שאמר יצחק שיתקרב אליו וישק לו, ודרשו על זה: '"ויאמר גשה נא ושקה לי" – אמר לו: את נושקני בקבורה, ואין אחר נושקני בקבורה' (שרק יעקב נקבר במערת המכפלה), שמרמז על עניין שיש בו מיתה, שזהו שאותם הרשעים שבו בתשובה בגילוי שנעשה בהם מיתה, ולכן זכו לגן עדן. הסיפור על יוסף משיתא נעשה בזמן שמלכות אדום החריבה את המקדש (אמנם היו שהעריכו שזה היה בזמן היוונים), ולכן זה נרמז שהריח הוא כשבדק את יעקב בשל שיצחק חשד, שאמר שהקול של יעקב אבל הידים של עשו (ובפרט שחש שהידים של עשו בשל עורות העזים, וריחם רע שזה מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן, שזה מרמז על אותם רשעים ששבו בתשובה), ודרשו חז"ל: '"והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו' (גיטין נז,ב), ולכן זה נעשה בחורבן הבית. יוסף משיתא התגלה ברשעותו הגדולה בכך שהעיז פניו ונכנס לקחת מהמקדש מכח דבריהם של הרומאים, והוציא את המנורה; והרומאים לקחו ממנו. שזה כעין דימוי לנעשה ביצחק, שהוא שלח את עשו להביא לו מטעמים ובמקום זה יעקב הביא, שזה כעין שיוסף משיתא היהודי הלך והביא במקום שהרומאים יכנסו ויקחו. בברכות היתה לקיחת הברכות במרמה, וכך הרומאים לקחו מיוסף משיתה במרמה (שרימוהו שיהיה שלו ולקחו ממנו). יעקב הביא ליצחק שני גדי עזים בשל שעשה קרבן פסח שחל אז ('"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. בפרקי דר"א' [רש"י; בראשית כז,ט]), לכן זה כעין מרמז על המקדש ששם (במזבח החיצון) מקריבים את קרבן הפסח, שכך יוסף משיתא נכנס למקדש. הכלי שהוא לקח זו המנורה, רמז שמהמנורה היה יוצא אור שמאיר בכל ירושלים: 'אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כיון שהיו מדליקין מן המנורה, כל חצר שהייתה בירושלים, הייתה משתמשת לאורה' (תנחומא "תצוה" סימן ג); ולכן לקיחתה זהו כגילוי של כיבוי האור, כעין כנגד שכאן נעשה ע"י שיצחק לא ראה, וזה נאמר בלשון של חושך, שכהו עיניו: “ותכהין עיניו מראת” (בראשית כז,א). יוסף משיתא לא הסכים להיכנס שנית, כעין רמז שיעקב נכנס ראשון ועשו נכנס השני, שכך יוסף משיתא על אף שהיה רשע, כיון שהוא מיעקב הוא אינו כעשו ולכן שב בתשובה, ולכן לא הסכים להכנס שנית, כיון שאינו כגילוי של עשו אלא של יעקב שאפילו בבוגדיו יש שורש לקדושה כיעקב. הרומאים ניסו לשכנע אותו להמשיך ע"י שיתנו לו מכס של שלוש שנים, שזה כנגד שנאמר בברכת יצחק שיהיו תחתיו שלוש קבוצות, ולכן כנגד זה התגלה בשלוש שנים של מכס, שאת המכס נותנים לשליט: “יעבדוך עמים וישתחו [וישתחוו] לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" וגו' (בראשית כז,כט), ש"אחיך" ו"בני אמך" בשניהם הכוונה לעשו (ומדוע נאמר פעמים? ראה בנצי"ב שהסביר שזה כנגד בית ראשון ובית שני), כך שיוצא שנאמר לו שיהיו תחתיו שלושה: שבעים אומות (“עמים"), בני ישמעאל וקטורה (“לאמים") ובני עשו (אחיך ובני אמך) [ב"ר סו,ד]. כעונש שמו את יוסף משיתא בכלי מלאכה לעצים ('בחמור של חרשים. ספסל של דף עבה המגררין בו את הנסרים' [רש"י]), שזה כנגד שיצחק הריח בבגדיו (שמרמז לבוגדיו) ריח שדה של תפוחים: '"כריח שדה אשר ברכו ה'" – שנתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים. כן דרשו רז"ל' (רש"י; בראשית כז,כז), לכן נעשה גילוי ששב בתשובה גדולה, שלא הסכים גם כשעינוהו בדבר השייך לעצים, ובזה נדף ממנו ריח טוב של קדושה. וצווח אוי שהכעיס את ה', שזה כעין כנגד שנעשתה צעקה בברכות, שעשו צעק כשהבין שלקחו לו את הברכות: "ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד" (פס' לד); בנוסף נאמר "ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו", כעין שנדמה ליצחק כעשו וכיעקב, שזהו שהיה רשע כעשו בידיו – שהוציא בידיו את המנורה, ואח"כ שב בתשובה עד הסוף שצעק בקולו – שהתגלה כקול יעקב כשר. אצל יקום איש צרורות נעשה כשרכב על סוס בדרך, שזה כעין עשו שהלך בדרך להביא מטעמים ליצחק. ולפניו הלכה קורת עץ לתליה: 'אזל קומיה שריתא למצטבלה – הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו יוסי בן יועזר' (פירוש עץ יוסף), שזה כנגד גילוי ריח שדה תפוחים – שזה עץ. המעשה היה בשבת, שכך גם בברכות זה היה בהקשר של זמן קודש – פסח. ההשפעה על יקום איש צרורות היה מדבריו של יוסי בן יועזר, שהעמיד בין רשע לצדיק, והיה דו שיח ביניהם, שזה כעין כנגד הדו שיח בין יצחק ויעקב, ובדברהם היה העמדת רשע מול צדיק, "עשו" מול "אני" שזה יעקב: "ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני" (פס' כד), '"ויאמר אני" – לא אמר אני עשו, אלא אני' (רש"י). יקום איש צרורות הרג את עצמו, שזה כנגד שיעקב הלך לקחת את הברכות והוא ידע שעשו מאוד יכעס על זה עד כדי כך שירצה להרגו (שהרי עשו היה רוצח ומאוד כיבד את ברכות יצחק; וכך אכן נעשה: “וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" [פס' מא]), שזהו כעין שקיבל על עצמו הריגה. 'נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן', שראה את מיטתו של יקום פורחת באויר בחלומו, ברוה"ק, ואמר שיקום הקדימו להיכנס לגן עדן. שזה כעין שיצחק היה עיוור (כעין כמו יוסי בן יועזר שהתנמנם – שהיו עיניו סגורות) אבל היתה לו במקום זאת ראיה של רוה"ק, ולכן רצה לתת את הברכות לעשו (כדי להחזירו בתשובה, שראה ברוה"ק את עובדיה יוצא מצאצאיו שזה מראה שיש בו גילוי טוב, שלכן אהבו על שהיה נותן לו ציד בפיו [שזה מרמז על מעשה עובדיה], וכך גם כאן שלחו להביא לו ציד לפיו; ראה בהרחבה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'מעשי אבות- א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?'). אולם יעקב הקדים לבא לפני עשו, כעין כמו שיקום הקדים לבא לגן עדן לפני יוסי בן יועזר, ולכן כיון שיעקב הקדים אז כשבא עשו כבר קיבל יעקב את הברכות לפניו; וזה היה מיד: "ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו" (פס' ל), שזה התגלה במקרה של יקום שהוא הקדים לגן עדן 'בשעה קלה'.