הפסוקים לעיל הפותחים את ההפטרה לפרשת תולדות, ממשיכים לכאורה באופן ישיר את הפרשה בה אנו עדים למאבק האיתנים בין בניהם של יצחק אבינו ורבקה אימנו, יעקב ועשיו.

מאבק זה מוכרע בפרשה עצמה, על ידי נתינת ברכות יצחק ליעקב. בתחילה, בעקבות מעשה ההתחזות שעושים רבקה ויעקב - כאשר יעקב מתחזה לעשיו, ובהמשך בהעברת ברכות אברהם ליעקב על ידי אביו יצחק במודע ובכוונה תחילה.

הכרעה זו ממשיכה בהפטרה בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים בבית ראשון, במשפט חביב עלינו עד למאוד: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' ".

לכאורה, זהו המשך נפלא לפרשה, אולם מיד בהמשך הפסוקים מתקשים אנו מאוד בדברי הנביא, שכן לאחר "פתיחה מבטיחה" מאוד, עובר הנביא לנבואה מוכיחה ומייסרת לישראל הנאשמים בביזוי כבוד ה' (שם, ו-י):

"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי... אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְ-בָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם".

מה מבקשים חז"ל ללמדנו כשהם קובעים דווקא את ההפטרה הזו לפרשת תולדות. שכן כאמור, מלבד פתיחתה, ההפטרה כולה לא מחמיאה לנו כלל ועיקר. דומה, כי הפעם מנסים חז"ל להעביר בדרכם המיוחדת מסר עדין ומורכב מאוד, אותו הם מבטאים באמצעות דברי הנביא מלאכי.

אכן, ה' בחר בנו וכרת איתנו ברית עולם. אכן, ה' אוהב את יעקב הבכיר שבאבות ובהמשך מעלה אותו לדרגת "ישראל". אכן ברכות אברהם ליעקב צריכות לעבור בדין ליעקב ולא לעשו, כפי שאומנם קורה בפועל.

אולם - גם אם מגיעות לך זכויות כלשהן בדין, הנביא מלאכי מלמדנו כי לא ניתן לפעול בשם ה' תוך עיוות האמת והיושרה האישית. תלונתו המרכזית של הנביא לאורך ההפטרה כולה נוגעת לביזוי כבוד ה'.

עיוות היושר והאמת - הרי שזה מבזה את כבוד ה', ואז אומר לנו הנביא מלאכי - "אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְ-בָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם".

התיקון למצב העם בדורו של הנביא מלאכי, כמו בכל דור ודור, יכול לקרות כפי שנאמר בהמשך ההפטרה, רק כאשר (שם ב, ו): "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו". התורה על שפתיו של הנושא את דבר ה' חייבת להיות תורת אמת.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "סוד ההפטרה - על הגלוי והסמוי בין ההפטרה לפרשה"