"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה [ציד]. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" וגו' (בראשית כז,א-ד). יצחק קורא לעשו ומבקש ממנו לצוד ולהביא לו מטעמים כדי שיברכו, ומובא בפרשנים (ומרומז במדרש) שיצחק רצה בכך להחזיר את עשו בתשובה, ראה בהרחבה ב'מעשי אבות – א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שזה מרומז שנאמר על עשו: “ויאמר אליו הנני", שזה מזכיר את דברי אברהם שאומר "הנני" לצווי ה' (בראשית כב,א; וכן שם,יא [ובעקידה יצחק כמעט מת, ולכן דומה לכאן שיצחק אומר שאולי עומד למות]). אולי לכן גם מדגיש יצחק לעשו שאינו יודע מתי ימות, כבא לרמז לו שיש לשוב בתשובה כי לא יודעים מתי ימות: 'ושוב יום אחד לפני מיתתך' (אבות ב,י). 'שוב יום אחד לפני מיתתך - לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר' (ברטנורא). וכן בא למושכו לקדושה ולכן עשה זאת ע"י הזכרת יום המיתה שזה הדבר הכי חזק לחזרה בתשובה: 'א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנא' (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו”. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר "אמרו בלבבכם". אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר "על משכבכם". אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר "ודומו סלה”' (ברכות ה,א). לכן גם מדגיש יצחק לעשו שיעשה כראוי ע"פ ההלכה: '"ועתה שא נא כליך” – שחוז מאני זינך, שלא תאכילני נבילות וטריפות. סב מאני זינך, שלא תאכילני גזילות וחמסים' (ב”ר סה,יג). וכן: 'וצודה לי צידה. ציד קרינן וצידה כתיב. מיכן רמז להלכות שחיטה חמשה: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. כנגד ה׳ של צידה' (לקח טוב, על פס' ג'). שלכאורה מדוע יצחק מזרזו עכשיו שיהיה המאכל כשר, הרי תמיד היה אוכל ממנו: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה,כח). '"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". קופרא טבא לפומיה, וכסא טבא לפומיה' (ב"ר סג,י)? אלא שבא להדגיש לו את ענייני ההלכה, שיש לו להתחזק בזה וכך הברכות יחולו, כמו שאומרים חז"ל שאמר לו: '"תֶּלְיְךָ" - אמר לו: הרי הברכות תלויות, למאן דחמי ליה למתברכא הוא מתבריך' (ב"ר סה,יג). ויצחק ידע שעשו מחזיק מאוד בברכותיו, כמו שאכן נעשה שעשו פרץ בבכי חזק והתחנן ליצחק שיברך גם אותו: "כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי” (כז,לד). "ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך” (שם,לח). לכן בא יצחק להדגיש ענייני שמירת תו”מ יחד עם הברכות, כדי שעשו מתוך רצונו לברכות יתחזק במצוות וישוב בתשובה. לפני פרשת הברכות נאמר שליצחק נעשה מורת רוח מהע”ז של נשי עשו: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי. ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כו,לד-לה). ויצחק התעוור בשל עשן הע”ז שלהן: '"ותכהין" – בעשנן של אלו שהיו מעשנות ומקטירות לע"א' (רש”י; כז,א). ומתוך כך בא לברך את עשו, כך שנראה שמרמז שבא לברכו כדי שיפסק קשרו לע”ז, שיצחק ידע שעשו חוטא גדול ולכן בא להחזירו בתשובה. והנה עשו חטא בחטאים החמורים ביותר כמו שמובא במכירת הבכורה שאברהם מת באותו יום כדי שלא יראה את עשו חוטא: 'אמר הקב"ה: כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו (בראשית טו, טו): "וְאַתָּה תָּבֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם [תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה]", זו היא שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עובד עבודת כוכבים ומגלה עריות ושופך דמים?' (ב"ר סג,יב) [אמנם קודם לא נאמר שעבד ע”ז, אלא נאמר: 'מפני שעבר עשו שתי עבירות, שבא עשו על נערה המאורסה, שנאמר (דברים כב, כה): "כי בשדה מצאה". "והוא עיף" שהרג את הנפש, היך מה דאת אמר (ירמיה ד, לא): "כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים". ר' אמר: אף גנב, היך מה דאת אמר (עובדיה א, ה): "אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה"'. אולם אולי למדו ש'גנב' מרמז שכפר בקב"ה, כעין שנאמר על הגנב: ' … לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת' (ב"ק עט,ב), או שזה מבוסס על הנאמר בגמ' (ב"ב טז,ב) שחטא בחמשה דברים שאחד מהם זה 'וכפר בעיקר', וכיון שכפר אז ממילא מן הסתם הלך במקום זה לעבוד ע"ז]. אולי גם נרמז כאן שחטא בע”ז, כמו שהתגלה בנשיו שעבדו ע”ז בביתו; ודבקותו בגילוי עריות נרמז בפס' קודמים: '"בן ארבעים שנה" – עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן מ' אמר: אבא בן מ' שנה נשא אשה אף אני כן' (רש”י; בראשית כו,לד). וכן עשו היה רוצח שזה אולי נרמז שיצחק אמר לו לקחת אתו נשק להגנה: '"שא נא תליך" וגו׳ – רצה שיהיה לו למגן אם יפגשהו שונא או חיה רעה' (רס"ג בפס'), משמע שצריך להגן על עצמו שיש לו שונאים גדולים עד שמגיעים בזה לרצח, כך שיש אצלו גילוי של שופך דמים. לכן בא יצחק ומבקש שישוב בתשובה ויפעל עם כליו לקדושה, שכך מבקש: "ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה [ציד]”. אולי בכתיב (“צידה”) יש תוספת ה', שבא לרמז שביקש שישוב בתשובה מחטאיו, כמו שהתגלו בתחילת רשעותו שחטא בחמשה דברים ביום שמת אברהם ('אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום' וכו' [ב"ב טז,ב]), וכן רמז שאמר "וצא לשדה" כעין כנגד "ויבא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה,כט), שאז חטא בחמשה חטאים. אולי לכן רמז לו בבקשתו להביא לו מטעמים על ארבעת המלכויות: 'דבר אחר: שא נא כליך – זו בבל, (דניאל א): "ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו”. תֶּלְיְך – זו מדי, (אסתר ו): "ויתלו את המן על העץ”. קשתך – זו יון, שנאמר (זכריה ט): "כי דרכתי לי יהודה קשת”. וצא השדה – זו אדום, "ארצה שעיר שדה אדום”' (ב”ר סה,יג). כרמז שכל מלכות מייצגת חטא משלושת העברות החמורות, ואצלו באדום מתגלה כנגד כולם. שבבבל ישראל התחתנו עם גויות (שלכן היו צריכים לפרוש מהן כשחזרו לארץ בימי שיבת ציון), שזה רמז לפגם בבינו לבינה, שזה רמז לעריות. במדי המן רצה להרוג את ישראל כך שזה מרמז על רצח. וביון רצו שנכפור בקב"ה ונעבוד לע"ז. ובאדום כל אלו נעשו, ובצורה חמורה ובמשך תקופה ארוכה. שכך רומז לו שיש בו אפילו את שלושת החטאים החמורים, ועליו לחזור בתשובה עכשיו. אולי זהו שאמר לעשו: "ועתה שא נא כליך תליך וקשתך" וגו', '"תליך" – חרבך שדרך לתלותה. "שא נא" – ל' השחזה, כאותה ששנינו (ביצה כח): אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה; חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה (ב"ר). "וצודה לי" – מן ההפקר ולא מן הגזל' (רש"י). שמבקשו שיפעל לחיוב ויחזור בתשובה, שרומז בחרב כנגד הרצח, שרוצחים בדר"כ בסכין או חרב. קשת מרמז על עריות, כעין רמז במעשה שיורה כחץ ('ביורה כחץ' [יבמות סה,א]), וכן הקשת היא כעין הקשת בשמים שהיא אות ברית שלא יבוא מבול לעולם כבימי נח, ובימי נח אחד החטאים המרכזיים היה שהיו פרוצים מאוד בעריות (רש"י; בראשית ו,יא-יב). ואומר לו לשייף את הכלים כדי שלא יהיה נבלה (ושיצוד מההפקר ולא מגזל), נראה שרומז לו שזה צריך להיעשות בכשרות בהידור כיון שזה לקרבן ('"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. בפרקי דר"א' [רש"י; בראשית כז,ט]), כך שזה רומז לקרבנות שהם גם פועלים לניתוק מע"ז (מורה נבוכים ג,לב),שזהו שיפרוש מע”ז. שכך רמז יצחק לעשו שמזרזו להתחזק בקדושה ולשוב בתשובה מחטאיו.