"ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד,סז). '"האהלה שרה אמו" – ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו, כלומר: ונעשית דוגמת שרה אמו; שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל; ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)' (רש"י). במדרש נוסף עוד דבר: 'כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה' (ב"ר ס,טז). רש"י מביא מהמדרש שהיו שלושה דברים באהל שרה שפסקו במותה, וכשרבקה חזרה הם חזרו; מה המיוחד בדברים אלו? בפשטות אלו דברים שמראים על קדושה והשראת השכינה. המהר"ל (בגור אריה) מביא שזה כנגד הדלקת נרות שבת, הפרשת חלה (עיסה), וטהרת נדה (שזהו הענן שמרמז על קדושה וטהרה) [ואכן ב'מדרש אגדה בובר' מובאים מחז"ל שלושת הדברים שמביא רש”י, ומביאים שזה כנגד שלושת המצוות האלו]. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הסביר ('מעשי אבות – א', 'המבחן של רבקה'): נר דלוק מרמז על קדושת השבת שהאירה את ששת ימי המעשה, הברכה בעיסה מרמז על חסד, שיש תמיד שפע לכל, והענן שקשור על האהל מרמז על השראת השכינה (ובמדרש מובא גם שהדלתות פתוחות לרווחה, שזהו ביטוי 'ליד פתוחה, ללב פתוח ולגמ"ח לכל אדם'). ואף הוסיף שהיה בדבר הזה כעין גילוי כמו במשכן, שהיה בו מנורה (נר), ושולחן לחם הפנים (עיסה), והענן מרמז על השכינה השורה באה"מ. אולי אפשר בדומה, ששולחן ומנורה זהו העיסה והנר, והענן זהו כנגד מזבח הזהב שמעלה את עשן הקטורת, שכך זהו הכלים שבקודש; ודלתות פתוחות מרמזות להשפיע לעוברים ושבים שהיו נכנסים (ואוכלים) ולומדים אמונה בה' ואת מצוות ה' (שהאבות היו מגיירים גרים), שזה רמז לקה"ק שם הארון בו הלוחות והתורה שהם מלמדים את כל העולם כיצד לנהוג. שזהו שנעשה האהל כמו אה"מ (וכנגד מזבח החיצון, היו האבות מקריבים במזבחות ומצבות שהקימו בחוץ; לעומת כנגד הקודש וקה”ק שזה פנימי שלא כולם נכנסים לשם זה התגלה בבית אצל הנשים שהיו צנועות באהל; ואף במבנה המקדש [הבניין עצמו] ובמשכן באהל [ולא החצר] היה את הקודש וקה”ק). אולי זה גילוי של חיבור שמים וארץ בקדושה, שעיסה זה מגידולי הקרקע וזהו כנגד הארץ, ענן מעל האהל זה רמז לשמים, והנר זה כנגד התורה ("כי נר מצוה ותורה אור". משלי ו,כג) שהיא המחברת שמים וארץ. שזהו גילוי לבית אברהם ולהמשכו אצל יצחק, שבאים לגלות את שם ה' שהוא האלקים בשמים ובארץ יחד (שאת זה אברהם לימד בעולם, כמו מסביר ומרחיב מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'מעשי אבות – א', "אלקי השמים ואלקי הארץ"; שכך אמר אברהם כששלח את אליעזר לקחת אשה ליצחק ["ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו”. בראשית כד,ג], כך שזהו דבר עקרוני בלקיחת רבקה). אולי אפשר שביאת רבקה ליצחק מתחיל את הגילוי של בית יצחק, שהוא עכשיו ממשיך את בית אברהם שהיה עם שרה, ששלמות הבית זה ביחד עם האשה [ולכן מעכשיו לא מסופר על דברים גדולים שעשה אברהם בעולם, למעט שלקח את קטורה והוליד ממנה שזה לעצמו ולא שמשפיע בעולם גילוי ה', כעין שעיקר פעולתו בהשפעה בעולם הסתיימה עם מיתת שרה וקבורתה] (ובפרט שהם האבות של בנ"י, כך שקשור לאמהות שדרכם נולדו ההמשך), לכן מתגלה בו הקמת בנ"י, לכן נעשה שלושה דברים של גילוי קודש כרמז לבנ"י. נאמר שבבנ"י יש סימנים, וכך ראוי להדבק בנו מי שיש לו שלושת אלו: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). לכן התגלה ברבקה שלושה דברים כרמז שיש בה תכונות אלו, ולכן מוכח שראויה להיות בבנ"י, וכן ממנה ראוי להעמיד את בנ"י (כמו שגם היה בשרה), לכן "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו", הוא הביא אותה לאהל שרה וראה שמתגלה בה כמו בשרה, ולכן לקח אתה לאשה ואהב אותה כי ראה שהיא ראויה להקמת בנ"י, להמשיך את היסוד שהקימו אברהם ושרה, ולכן גם התנחם אחרי אמו שראה בכך שהוא ממשיך את דרכה. שכך ראה את הסימנים של בנ"י במה שנעשה: נר דלוק מער"ש לער"ש מרמז על מידת הרחמנים, שכעין מאיר לראות מה קורה אצל האחר, האם בסדר או שיש אצלו משהו, שמרחם על אחרים ודואג להם (וזה קשור לשבת שמאיר לכל השבוע, שמתייחס לכל המציאות, וזה מעלה בקדושה ולכן רמז משבת). וכן נר מרמז על רוחניות האדם, שמרמז על נשמת אדם (“נר ה' נשמת אדם". משלי כ,כז), כעין רמז שכואב לו מרחמיו על האחר (שזה מהצד הרוחני, הנפשי). ברכה מצויה בעיסה זה סימן שהיא גומלת חסדים, שזה מביא ברכה: 'וא"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר' (תענית ח,ב-ט,א). ענן קשור על האהל מרמז על מידת ביישנים, כעין שהם מתביישים ומסתירים עצמם באהל, שכך הענן על האהל כעין ענן שמכסה ומסתיר, שכך הוא מרמז על המעלה של הסתרה, וזה על האהל כרמז שהביישן מחביא את עצמו באהל. והמדרש מוסיף שהדלתות פתוחות, שזהו רמז שהפעולות באהל היו כמו אצל אברהם שאהלו היה פתוח לכל רוח להכניס אורחים, שזהו שראו כולם שזהו המשכו של אברהם אבינו, שכך התגלה אצלם שהם גילוי של אבות ישראל שבאים להעמיד את עם ישראל. אולי אפשר גם שזה רומז שהאבות העמידו את העולם בקדושה (וזה ממשיך דרכנו) לכן מתגלה אצלם כנגד עמודי העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). נר דולק מער"ש לער"ש מרמז על התורה שנמשלה לנר: “כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג), וזה קשור לשבת שבו נתנה תורה, וכן הוא במיוחד הזמן ללימוד תורה: 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג) [ולימוד תורה הוא לא רק בשבת, ולכן זהו מער”ש לער”ש, שזה במיוחד בשבת אבל זה גם בכל השבוע]. ואף מובא בהלכה: 'אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה. הגה: ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי השבוע יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והתלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע (בית יוסף סימן רפ"ח בשם ירושלמי)' (שו"ע רצ,ב) [לכן מרמז על שדלוק מער"ש לער"ש, כרמז שיש קשר בין לימוד בשבת לשאר השבוע, כמו שמביא הרמ"א את ההבדל בין מי שלומד כל השבוע למי שעובד כל השבוע]. ברכה בעיסה מרמז על גמילות חסדים, שזה מביא תוספת ברכה. ענן קשור על האהל מרמז על עבודת המקדש, שזהו כעין הענן שבמשכן; וכן עשן המערכה (שזה קצת דומה לענן) היה עולה ולא זז מהרוחות, שזה כעין שקשור על המקדש (כמו הענן שקשור על האהל). אולי גם שלושת הדברים רומזים על הדברים שמכוחם מגלים את הקדושה בעולם, שהיא מתגלה דרך שלושה דברים ביחד – בנ"י, א"י ותורת ישראל. נר דולק מער"ש לער"ש מרמז על התורה, כמו שאמרנו קודם. עיסה מתברכת מרמזת לא"י, שזה מרמז על הפרשת חלה (וזה מתברך בשל שנעשה בו קדושה; וכן זה מופרש לכהן כך שזה כעין דומה לתרו”מ שמביאים ברכה), שמהתורה זה רק בא"י: 'אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ", ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בבואכם" ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם; לפיכך חלה בזמן הזה אפי' בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם. מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל' (שו"ע יו"ד שכב,ב-ג) [אולי העיסה מתברכת ליותר מהרגיל, זה כעין רמז שמוסיף על החיוב שמדאורייתא בארץ, שהתווסף גם חיוב מדרבנן בחו”ל]. ענן קשור על האהל מרמז לבנ"י, שהשכינה תמיד איתנו (ואהל מרמז על שזה המקום בו אנו נמצאים): 'תניא, ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן' וכו' (מגילה כט,א). אולי כבר כשאליעזר פגש את רבקה היה גילוי רמז לזה, שהשקתה אותו זה כנגד נר דלוק שמרמז על הנשמה (“נר ה' נשמת אדם”) שיש לה נשמה של חסד שמאיר בעולם. השקתה את גמליו זה כרמז לעיסה שמתברכת שזה כרמז למלאכה (כמו שהיא עובדת להכין את העיסה) שמברכת את האדם בברכת פרנסה: 'דבר אחר, זהו שאמר הכתוב (דברים ב ז) "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידיך”. רבי אליעזר בן יעקב אומר: "כי ברכך”. יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר "בכל מעשה ידיך”. אם עשה הרי הוא מתברך ואם לאו אינו מתברך' (מדרש תהלים; כג); שכך הגמלים נועדו למלאכה, ולכן מה שהשקתה אותם היה כרמז לברכה בעיסה. והענן באהל זהו שהזמינה אותו ללון בביתם: “ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון" (בראשית כד,כה), שזהו כעין אהל אברהם שהיה מכניס אורחים. אולי גם רמז במה שהשקתה אותו, שהיה בזה גילוי של שלושה דברים: '"ותכל להשקותו" – היה צריך לומר "ויכל לשתות”, נתכוון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו. עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה לזה אמרה אליו "גם לגמליך" וגו׳ "עד אם כלו" ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות, הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר. עוד יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ברכות מ.) בפסוק (דברים יא טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" וגו׳, שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח״כ את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו. ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט, הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה, לזה אמרה לו שתה. וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא, "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב”, כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב ל"ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך" וגו׳' (אור החיים; בראשית כד,יט). שכך מה שקירבה אליו זהו כעיסה שמתברכת, שכך כעין מגיע עוד ועוד מים כמתברך שמתווסף (ואכילה ושתיה הם דבר אחד, כמו שביוה”כ שניהם נחשבים עינוי אחד). מה שנזהרה שלא ינזק זהו כנגד נר דולק, שזה מרמז על נשמת האדם (“נר ה' נשמת אדם”, וזה מער”ש לער”ש כרמז שבשבת יש נשמה יתרה מהקדושה, כך שמקבל מזה חיזוק לנשמה בשביל ההמשך לכל השבוע), שנזהרה שלא ינזק (שבעולם הנשמה תלויה בגוף, כך שזה כעין שנזהרה על הנשמה שתוכל לחיות בגוף). ענן על האהל רומז להתנהלות כרצון ה' שם, שזהו שעשתה שתיה לפי הסדר כרצון ה', מתי לו ומתי לבהמתו. אולי גם נרמז בדבריה כשהשקתה, שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות-א', 'המבחן של רבקה') שלא אמרה מיד שתתן גם לגמלים מפני כמה טעמים: א. כדי שישתה בנחת, ב. כדי להבדיל בינו לגמלים (שאדם מכובד מבהמות), ג. כדי שלא תראה כפטפטנית, אלא מתגלה בה 'אמור מעט ועשה הרבה'. אולי בזה מתגלה מעלתה שתתגלה אח"כ באהל: הענן שקשור מעל האהל מרמז על שזהו בית של קדושה – בית של חסד, וזהו (כנגד טעם א') שנתנה לו לשתות, ובצורה שישתה בנחת כהכנסת אורחים ראויה. הנר שדולק מער"ש לער"ש מרמז על נשמת האדם, שזה ההבדל בין אדם לבהמה, שזהו (כנגד טעם ב') שהבדילה בינו לבין הגמלים. העיסה שמתברכת זהו כעין דבריה, שזהו (כנגד טעם ג') שאמרה מעט אבל עשתה הרבה כמו שהעיסה מתברכת ממעט להרבה. תחילת הפרשה זה: “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה” (בראשית כג,א). אולי זה מרמז על שלושת הדברים שהיו אצל שרה בחייה, שמביא רש”י: '"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו: בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי'. שכך נרמז שבגיל מאה היתה בלא חטא, שזהו הענן קשור מעל האהל שמוכיח את הקדושה שם. גיל עשרים בגילוי יופי, מרמז על הנר שהיה דולק ומאיר, כעין יופי שכביכול מאיר ביופיו (ברכות ה,ב). גיל שבע רומז לברכה בעיסה, כיון שבדורות הקדומים היו מולידים בגיל שמונה (סנהדרין סט,ב), כך שכרמז לחתונה בסמוך בגיל שבע, ואשת האיש מכונה לחם: '"כי אם הלחם" – היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י; בראשית לט,ו) [וברכה בעיסה, כעין שהאשה יולדת ומתרבה]. שכך כאשר שרה מתה שלושת הגילויים האלו (ענן קשור על האהל, נר דולק וברכה בעיסה) נפסקו, וכשרבקה חזרה זה חזר להתגלות.