בס''ד                 פרשת חיי שרה: האם ניתן לקדש אשה בטבעת שאולה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על קניין מערת המכפלה על ידי אברהם מידי עפרון החיתי, מקום בו אף הוא ייקבר בסוף: ''וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה''. מתוך כך שהתורה משתמשת בלשון קיחה ("קח ממני") המופיע גם בקידושי אשה (''כי ייקח איש אשה''), ובהמשך משתמשת בלשון 'קניין', לומדת הגמרא, שכשם שהשדה אותה קנה אברהם נקנתה בכסף, כך גם אחד מדרכי הקניין של אשה, הוא כסף.

עם זאת, כפי שהעיר הרמב''ן (קידושין טז ע''א ד''ה זאת), ודבריו באים לידי ביטוי בסוגיות נוספות, כאשר משתמשים בלשון 'קניין', אין הכוונה ללשון 'קניין' כבזמן הזה (וכמו קניין חפץ), אלא הכוונה למעשה המחיל חוזה בין איש לאשתו, חוזה לו מספר השלכות ('קניין איסור' בלשון הרמב''ן). משום כך, כאשר למדים משדה עפרון ש'קיחה' משמעותה קניין כסף, אין הכוונה לכל העניינים, אלא שכאשר התורה משתמשת בלשון 'קיחה' בקידושי אשה, כוונתה ללמד שניתן לבצע חוזה זה באמצעות שימוש בכסף. ובלשונו:

''אבל כך נראה לי, דכיוון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קניין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקנין הגוף הזה, הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות.''

בעקבות התורה הלומדת את קידושי אשה מההשוואה לקניין מערת המכפלה, נעסוק השבוע בדיני קניין בקידושין. נעמוד על הדיון מדוע נהגו לקדש בטבעת חלקה, מה דין המקדש בטבעת שאינה חלקה, וההשלכה לכך בשאלת העדים בחופה האם הטבעת שווה פרוטה. וכן האם במקרה בו אין טבעת זמינה, ניתן להשאיל טבעת, על מנת להחזירה לאחר הקידושין.

טבעת חלקה

כאמור, המשנה בתחילת במסכת קידושין (ב ע''א) כותבת, שאחת הדרכים בהן אשה נקנית היא באמצעות כסף.

למרות שבגמרא לא מופיע עניין לקדש דווקא עם טבעת, ולמעשה די בנתינת מטבע 'שווה פרוטה', הרי שבפועל במהלך הדורות התקבל שמקדשים באמצעות טבעת, מנהג שניתנו לו מגוון הסברים. דנו הפוסקים האם טבעת זו צריכה להיות דווקא חלקה, דיון הנובע ממחלוקת בגמרא במסכת קידושין (ז ע''ב) בין רב יוסף לבין רבה, מחלוקת שניתנו שתי אפשרויות לביאורה:

אפשרות ראשונה: במקרה בו אמר למקודשת שהוא מקדשה בכל סכום שהוא, בוודאי שהיא מקודשת אם נתן לה בגדים, שכן בגדים אלו שווים יותר מפרוטה. נחלקו, מה הדין כאשר אמר לה שבגדים אלו שווים סכום מסויים, ואכן לאחר בדיקה התברר שכך שווים. רבה סבר שהקידושין תופסים, שהרי התברר שכך שווי הבגדים. רב יוסף חלק וסבר, שהאשה אינה בקיאה בשווי הבגדים, ולכן אין משמעות לכך שאמר לה שכך שווי הבגדים, שהרי היא לא יודעת את שווים, ואין לה רצון מלא להתקדש בם. ובלשונה:

''ההוא גברא דאקדיש בשיראי (= בגדים), רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא. אי דאמר לה בכל דהו (= בכל סכום), כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין, הא לא שוו. כי פליגי,  דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר: צריכי שומא, כיון דאיתתא (= שאשה) לא בקיאה בשומא, לא סמכה דעתה.''

אפשרות שניה: גם במקרה בו אמר לה שמקדש אותה בסכום כלשהו, יש מחלוקת האם הקידושין תופסים. לרבה קידושין אלו תופסים, שכן די בקידושין בשווה פרוטה ובגדים אלו שווים כלשהו ומעל פרוטה. לעומת זאת לרב יוסף הקידושין אינן תופסים, שכן ישנה השוואה בין כסף לשווה כסף, וכמו בכסף יודעים את ערכו המדויק, כך גם בשאר דברים השווים כסף יש לדעת.

טבעת עם יהלום

להלכה פוסקת הגמרא כשיטת רבה, שבגדים אינם צריכים שומא. ודנו הראשונים בהשלכות ההלכתיות היוצאות מסוגיה זו:

א. רבינו תם (דף ט. תוספות ד''ה והלכתא) הקשה, מדוע הגמרא צריכה לפסוק במפורש שהלכה כדעת רבה, והרי הגמרא במסכת בבא בתרא (קמג ע''ב) כותבת שכאשר רב יוסף חולק על רבה, הלכה כמותו (למעט מקרים ספציפים). ואין לומר שהלכה כמותו דווקא בדיני ממונות, שהרי בגמרא במסכת גיטין (עד ע''ב) ישנו מקרה נוסף בו הלכה כרבה, למרות שלא מדובר בדיני ממונות.

ויישב, שהגמרא באה להשמיע, שדווקא כאשר מדובר בבגדים הלכה כרבה שאין צריך לדעת את שווים, שכן כאשר מדובר בבגדים, לרוב, אנשים יודעים פחות או יותר את שווים, ולכן יש לכלה הערכה במה היא מתקדשת. על בסיס זה יישב את המנהג לקדש בטבעת ללא יהלום וכדומה, שכן חפצים מעין אלו קשה יותר לשער את שווים, ולכלה אין הערכה במה היא מתקדשת. ועל אף שהגמרא כותבת שהיה מי שקידש          באבן כחולה, לא היה מדובר באבן יקרה, אלא בשיש פשוט שקל לאמוד את ערכו. ובלשונו:

''ואומר רבינו תם דאתא לאשמועינן, דדווקא שיראי הוא דלא צריכי שומא, לפי ששומתן ידוע קצת, ואין רגילין לטעות בו כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות, שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים, צריכי שומא, משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן... וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא... אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות, אלא כעין אבני שיש.''

ב. התוספות (שם) לא קיבלו את יישובו של רבינו תם, וכתבו שהסיבה שהגמרא הדגישה שהלכה כרבה, משום שהגמרא מביאה מספר ראיות לשיטת רב יוסף, ולכן היה מקום לפסוק הלכה כמותו. באה הגמרא והדגישה שאין הדבר כך, והלכה כשיטת רבה. ולפי הבנה זו, אין ראייה לשיטת רבינו תם שיש דין מיוחד בבגדים, וניתן לקדש בכל דבר גם אם אי אפשר לשער את ערכו.

כך נראה שפסק גם הרא''ש (א, ח), שעל אף שהסכים שלמעשה מנהג העולם לקדש בטבעת חלקה, כתב שבוודאי אין צורך להוריד את האבן הטובה ממנה ולהופכה לחלקה במקרה בו כבר קנו טבעת זו, שכן כאמור ללישנא קמא, המקדש את האשה בכל שהוא, בלי להודיעה את שווי החפץ, מקודשת לדעת רבה גם אם אינה יודעת את ערכו. וכאשר מקדשים אשה בחופה, דעתה להתקדש בכל סכום (ובלבד כמובן שיהיה גדול משווה פרוטה), בלי לתת משמעות לכמה האבן שווה.

להלכה

להלכה הביא השולחן ערוך (אבה''ע לא, ב) בתחילה ('ביש אומרים') את דעת התוספות המתירים לקדש בטבעת עם אבן חן, למרות שהכלה לא יודעת את שוויה, ולאחר מכן הביא דעת רבינו תם הסובר שבמקרה כזה הקידושין אינם תקפים. והוסיף, שכדי לצאת מידי מחלוקת, נוהגים לקדש בטבעת חלקה, שניתן לשער את שוויה פחות או יותר.

עוד הוסיף הרמ''א (שם), שכדי למנוע מצבים בהם האשה חושבת שמתקדשת בטבעת זהב, ולבסוף מתגלה שקידש אותה בטבעת כסף שאז יש ספק אם הקידושין תקפים (שמא אולי נח לה גם בטבעת מכסף למרות שחשבה שהיא מזהב), נוהגים לשאול תחת החופה האם הטבעת שווה פרוטה, כדי שדעת הכלה תהיה שהיא מתקדשת בכל חפץ שערכו גדול מפרוטה, בלי להיכנס לערכו המדויק.

טבעת שאולה

מקרה נוסף בו דנו הפוסקים הוא, האם ניתן לקדש אשה בטבעת שאולה:

א. הרשב''א (ד, רעג) סבר, שהמקדש בטבעת שאולה, אין קידושיו קידושין. ועל אף שבמקרה בו המשאיל נתן למקדש את הטבעת במתנה, הקידושין תקפים, מכל מקום רוב העולם אינם יודעים שיש לתת במתנה גמורה. ואין להקשות מהגמרא במועד קטן (כו ע''ב) הכותבת שאדם השואל חלוק לבקר את אביו החולה, יכול לקורעו אם נפטר, שכן הסיבה שמותר לו לקרוע אינה מחמת שהחלוק שייך לו, אלא ששאל מתוך ידיעה שאולי יצטרך לקרוע (שהרי אביו חולה), ויחזיר את שווי הבגד.

עוד הוסיף, שאפילו אם החתן שאל את הטבעת לזמן מרובה, כזה בו הכלה תוכל להתהדר בטבעתה, אין היא מקודשת, למרות שהנאה זו שווה כסף. ונימק, שכיוון שלאחר זמן הטבעת חוזרת למי שהיא שייכת לו, קידושין אלו דומים לקידושין בחליפין, וקידושין בחליפין לא מועילים משום שניתן להחליף גם חפצים ששווים פחות משווה פרוטה. ובלשונו:

'' והראיה שאמרת אין הנדון דומה לראיה... דהתם כיון שאמר שהולך הוא לבקר את אביו החולה, הרי זה נותן לו רשות מן הסתם שיקרענו ויחזירנו לו, וייתן דמי קורעו, ולא שתהא הטלית שלו כמתנה ולא כמכירה... ולא עוד, אלא אפילו הודיע ואמר לה מושאל הוא אצלי לחמש שנים והרי את מקודשת לי בהנאתו, קרוב הדבר בעיני שאינה מקודשת, לפי שכל מה שמקדשת בו אם חוזר בעינו, הרי זה כעל מנת שתחזירהו לו שאינה מקודשת כדי שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין.''

ב. הרא''ש (קידושין א, כ) חלק וסבר, שקידושין בטבעת שאולה תופסים (מחמת ההנאה שיש בשימוש בטבעת בזמן השאלה), וכפי שהיה נהוג באשכנז, ובלבד שיעמדו במספר תנאים ;שהטבעת שאולה לזמן מוגדר ואין המשאיל יכולה לקחתה פתאום מהשואל. שידוע שהטבעת הושאלה על דעת לקדש בה אשה, ושקידש אותה על דעת זה שהיא מקודשת בהנאת השימוש שיש בכך.

עם זאת הוסיף, גם במקרה בו השואל והמשאיל לא ידעו במפורט את התנאים הנדרשים על מנת שהקידושין ייתפסו בטבעת שאולה (וכפי שקרה פעמים רבות, שכן היו לוקחים טבעות מכל מיני אנשים), הקידושין תופסים, שכן מסתמא כוונתם שהשאלה תהיה באופן המועיל מבחינה הלכתית[1]. ובלשונו:

''וכן בנדון זה המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו את האשה, אנן סהדי שדעתו ליתנו לו בכל ייפוי לשון וכח שיועיל, ויהיה לו בו כח וזכות לקדש בו את האשה, אדעתא דהכי מסרו לידו, ואם לא יועיל לשון שאלה ייתפס בו לשון אחר שיועיל לעניין קידושין, דכולי עלמא לאו דינא גמירי, והיו סבורין שיועיל לשון שאלה, ולעולם אמדינן דעתיה, דכיוון דמסרו לידו לקדש בו את האשה, שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל.''.

ג. בעל העיטור (מובא בטור אבה''ע סי' כח) בגישת ביניים סבר, שבמקרה בו אמר את כל התנאים שהביא הרא''ש, קידושיו קידושין, שכן מקדשה בהנאת השימוש בחפץ. לעומת זאת במקרה בו קידשה בסתם, אין אומרים שמסתמא קידשה באופן הראוי, אלא יש מקום לספק האם קידשה בכך או במתנה על מנת להחזיר (שאין הקידושין תופסים), ולכן קידושיו תופסים רק מספק.

להלכה

דנו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (שם, יט) פסק כדעת בעל העיטור, שבמקרה בו הדגיש שמדובר בטבעת שאולה ושאר התנאים, הקידושין תופסים, ואם לאו, האשה מקודשת רק מספק. ב. האבני נזר (אבה''ע סי' קלו) חלק וסבר, שהמקדש בטבעת שאולה קידושיו ספק, גם אם מפרש את דבריו. והוסיף שעל אף שהשולחן ערוך פסק לא כך, אלא כדעת הרא''ש שקידושיו קידושין, ייתכן שלא ראה את תשובת הרשב''א, ומשום כך לא הוא, ולא נושאי כליו כמו הט''ז והש''ך הזכירו תשובה זו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...