"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א)

הפסוק הפותח את הפרשה שלנו הוא פסוק ארוך שחוזר על עצמו: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, מבארים שהפסוק לא בא רק לתאר סדר כרונולוגי של שנות חייה של שרה אמנו, אלא בא לתאר את התכונה הפנימית ששרה אמנו עברה בחייה - והתכונה הזאת היא, כפי שפירש רש"י: "כולן שווין לטובה".

כיצד אפשר לומר על אישה שרוב ימיה הייתה עקרה ורק בגיל תשעים נפקדה, שכל ימיה היו אותו דבר, זהים? הרי בוודאי היה הבדל בין שנות העקרות הארוכות לשנות האימהות.

ה"שפת אמת" מציע כאן התבוננות אחרת ("שפת אמת", תרל"ג): "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה - כולן שווין לטובה. פירוש... שבכל יום צריך לתקן דבר מיוחד... וכן להשיג ידיעת הבורא ברוך הוא ברוך שמו".

לא נאמר שכל שנותיה של שרה אמנו היו טובות - אלא נאמר לטובה. יש הבדל בין "טוב" ובין "לטובה". טוב - משמעו שהכל טוב, ואילו לטובה - משמעו שכל מה שעבר על שרה אמנו הצטרף אצלה לבניין הטוב. גם הטוב וגם הרע או הקושי - גם הם הצטרפו לבניין הטוב.

מכל דבר, מכל אדם ומכל סיטואציה אפשר וצריך ללמוד כדי להתקדם בחיים מבחינה פנימית. הגדולה של שרה אמנו, על פי ה"שפת אמת" הייתה - שחייה היו כולן שווין לטובה. לא היה אצלה מושג של משהו שהוא "לא שווה". הכל שווה. מכל האתגרים שעברה, הקשיים וההתמודדויות היא למדה ואישיותה נבנתה, אפילו משנות עקרות רבות.

שום יום לא הולך לאיבוד. עלינו לחיות כל יום בחיינו עד תומו ולמצות אותו, ואת מה שעשינו ולמדנו היום יש לצרף למכלול התובנות הפנימיות שלנו, שמהן נבנית האישיות. כמו כן נדרשים אנו לזיכרון פנימי של התהליכים שעברנו, של הקושי וההתמודדות, של הצמיחה גם מתוך דמעה.

בכל יום יש לנו מה לתקן. לפעמים התיקון בא בקלות, ולפעמים הוא קשה ומורכב, כרוך בצער או בהתגברות. אבל כל יום בא כדי שנתקן בו משהו. בכל יום אנחנו אמורים להצליח להימנע ממשהו, לתקן את התאווה, את היצרים, את הקשיים. כל יום מאיר לאדם נקודה מסויימת, ובסוף מבין הקשיים כולם, הכל מצטרף לטובה.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על המועדים"