ב"ה

פרקים ו, ז: מסילת ישרים – בביאור מידת הזריזות וחלקי הזריזות

"אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה"לא תעשה" והזריזות על ה"עשה", והיינו (תהילים לד טו): סור מרע ועשה טוב. וענינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצות ולהשלמת ענינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל (פסחים ד): זריזים מקדימים למצות. וזה, כי כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו - כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר - הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשית המצות ולאבדם ממנו".

דיברנו באריכות על מידת הזהירות, שהיא ביקורת על מעשיו השליליים של האדם. עם זאת, מטרת האדם אינה רק לא לעבור על עבירות. העבירות הם כמכשולים לאדם. אם אדם צריך להגיע לארמון והוא לא נפל במכשולים - זה לא מספיק, הוא צריך להיכנס לארמון. אנחנו רגילים לחשוב שעבירות הם הרבה יותר חמורות מ"מצוות עשה" בגלל חומרת העונשים עליהם. אולם, מצד שני, ידוע הכלל ש"עשה" דוחה "לא תעשה". הרמח"ל מדבר על הקדמת עשיית המצוות והשלמת ענינם. הכוונה היא מוטיבציה ודבקות במטרה.

לעיתים האדם יכול להתנהג בצורה מסוימת, וזה ישפיע על המוטיבציה שלו. אם האדם מתנהג במרץ, זה מחזק אצלו את המוטיבציה. לכן האדם צריך תמיד להזדרז לקיים מצוות. ההבדלים בין הפעילות של אדם זריז לאדם לא זריז הם שמים וארץ. ההבדל הוא לא רק כמותי, אלא גם איכותי. חשוב שהאדם יתאמץ לקנות את המידה הזאת. המוטיבציה לא מספיקה לבדה, וצריך איתה דבקות במטרה. ישנם הרבה אנשים שיש להם זריזות, אבל אין להם דבקות במטרה. הם מתחילים עם הרבה כוח רצון ומפסיקים באמצע.

"ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח".

האדם בטבעו לא רוצה להתאמץ. קיום התורה מצריך חיזוק. האדם צריך כל הזמן דברים שיתנו לו חיזוק.

"כי הנה העצל אף - על - פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעשה שלו. ואמר (משלי יח, ט): 'גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית'. כי אף - על - פי שאיננו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשוב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא".

אדם שמתרפה ומתעצל, לכאורה לא עושה עבירות, אולם האמת היא שחוסר הפעולה היא גם עבירה. אם יש לו סדק בתקרה ולא מתקנים אותו - הבעיה מחמירה לאט לאט ובסוף היא הורסת את כל הבית. אדם שמתרגל לעצלות, מזניח בעיה שקיימת בו ונותן לה להחמיר. בסוף הוא יגלה שכל חייו מתמוטטים בגלל אותה בעיה.

"כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט, בלא שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה".

מי שמזניח דליפה בתקרה לא רואה מייד את כל הבית נהרס, אבל בסוף זה יקרה. העצלות היא דבר הדרגתי שבסופו של דבר הוא הרסני.

הפינוק הוא אח של העצלות. יש אנשים שכל דבר קטן מפריע להם. 'קר מדי', 'חם מדי' וכדומה. אדם יכול למצוא אלף סיבות לא ללמוד, אולם, גם אם הן נכונות, לא כל דבר אמור להפריע לו. אין כזה דבר להירתע מהפרעה ולהחליט ללמוד מחר. מי שיחכה ליום שלא יהיו לו הפרעות בלימוד - יחכה עד העולם הבא. אין יום שאין בו הפרעות בלימוד. מי שיש לו מוטיבציה - תהיה לו זריזות. אם האדם מכין את עצמו מראש, והולך בצורה החלטית ולא רפויה, זה מועיל לקניית מידת הזריזות.

יש אנשים שכאשר הם מתחילים פרויקט הם מלאים מוטיבציה, אבל כאשר העבודה נהיית שגרתית ואפורה הם מפסיקים, כי אין להם דבקות במטרה. כדי שאדם יתאמץ צריך שתהיה לו סיבה. אדם שהוא עצלן בדברים רוחניים, בהתחלה לא רואים את הנזק, אבל בהמשך הבעיה שלו היא כמו דליפה שמחריפה.

"והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף - על - פי - כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו".

הבעיה היא לא בידיעת הדברים אלא בעצלות של האדם. אדם שרוצה להקל על עצמו, למשל לא ללכת לבית המדרש, צריך לבדוק: האם הנימוק שהוא נותן לעצמו הוא רק תירוץ לעצלות שלו? האם שורש ההחלטה נעוץ במידת העצלות? אם הקולא לא באה מעצלות אלא מנימוק אמיתי זה בסדר, לעיתים אדם צריך להקל על עצמו, אבל צריך לוודאות שזה לא סתם תירוץ הנובע מתוך עצלות.

"כללו של דבר, חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. (וישתמש במידת העצלות - בתאוות הבהמיות, אשר הנאותיהם חולפות מן האדם, וישאר עליו חרפתם בעולם הזה ועונשם בעולם הבא.) ותראה שהמלאכים נשתבחו במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם (תהלים קג): 'גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'. ואומר (יחזקאל א): 'והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק'. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על - כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי, שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב. ודוד המלך היה משבח על חלקו ואומר (תהלים קיט): 'חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותיך'."

כתוב בספרים שהזריזות מתחילה ברגע הראשון שאדם קם בבוקר: אם הוא קם בשעה קבועה בזריזות - כל היום שלו יהיה בזריזות. זאת ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. בנוסף - אם הלכת לישון מלא ושמח - תוכל לקום כמו ארי.

הזריזות היא מידה שקונים אותה, אדם מרגיל את עצמו לזה. זריזות זה לא עצבנות. אדם צריך להיות רגוע, שמח וזריז, זה לא סותר את הזריזות. החיד"א אומר שמי שזריז יכול בשבת גם לאכול, גם לישון, גם ללמוד, גם לטייל וגם לדבר עם המשפחה.

אדם עייף הוא תמיד מדוכדך, לעומת זאת הזריזות ממלאת את האדם בשמחה.

ישנם הרבה אנשים שזוכים לשלב הראשון של הזריזות - הם מתחילים מצוות בזריזות. עם זאת, בהמשך, הם מאטים ואף מפסיקים את שהתחילו.

הרמח"ל מחדש חידוש שהשפיע על כל תנועת המוסר באופן משמעותי ביותר: יש תנועה דו- כיוונית בין הזריזות וההתלהטות. בדרך כלל אדם מתלהב בליבו, וזה יוצר אצלו זריזות. עם זאת, הרמח"ל מחדש, שגם הזריזות והמעשים החיצוניים משפיעים על התנהגות הלב. מי שמתנהג בזריזות ופועל בעוצמה, זה משפר את החשק שלו. אם אדם הולך לקיים מצוות במהירות - יהיה לו יותר חשק ורצון בקיום המצוות. אולם, מי שהולך באיטיות ובחוסר רצון, כך גם הוא מרגיש בליבו.

החידוש של הרמח"ל הוא שהמעשים החיצוניים מסוגלים להשפיע על הרגשות והתחושות של האדם.

"ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב): 'כאיל תערג על - אפיקי - מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים' וגו'. (שם פד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'. (שם סג): 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית... אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו): ונדעה נרדפה לדעת את ד', וכתוב (שם יא): אחרי ד' ילכו כאריה ישאג."

הרמח"ל מייעץ לאדם שרוצה "להבעיר" את ההתלהבות והשמחה הפנימית שלו, שהוא צריך להתנהל בזריזות והתלהבות. דרך זאת היא לגיטימית וחיובית, אך טובה רק באופן זמני ולא בתור דרך חיים. אדם צריך להשיג חשק ושמחה פנימית אמיתית, ולא רק להשפיע על עצמו ע"י מעשים חיצוניים.

מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים"

http://www.ybm.org.il/Hebrew/LessonsIndex.aspx?catId=82