"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)

אומר ה"שם משמואל" (לך לך שנת תרע"ג): "אמר רבי שמעון: אב לא למדו, ורב לא היה לו, ומנין למד את התורה?... והיינו שכל ההתעוררות של אברהם הייתה מהשלילה, כי בראותו את עצמו ואת כל העולם כולו בשפל המדרגה טובעים בעמקי שאול, זה עובד למים וזה לאש, והיו רודפין אחרי ההבל והריק בלי שום תכלית וכל כוחות הנפש היו מונחים באשפה, והיו אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש והיו מקלקלין הן בגוף והן בשכל. ומובן לכל בר דעת שזה לא יתכן בשום פנים ואופן שהאדם הוא מובחר היצורים ירדוף רק רע כל היום, ובשביל זה עצמו שהרגיש בעצמו שהגיע לקצה האחרון, מהקלקול התעורר משנתו לחשוב מחשבות מדעתו לחלוק על ההמון, והעמיק בחקירתו עד שהתבונן שיש גבוה וגבוה מעל גבוה שומר.. והנה כל מה שהביאו לחקירה זו הם רק עוונותיו הקודמין שהיה בשפל המדרגה, כי אפשר שלולא עוונותיו הקודמים שהיו מגיעים עד הקצה האחרון לא היה מתעורר כלל לדרוש ולחקור... שמן החושך בעצמו בה יתרון האור".

על ידי עיון מעמיק בסיפור חייו של אברהם אבינו, מלמד אותנו ה"שם משמואל" כיצד ניתן להתקרב לקב"ה.

אם נתבונן לרגע בראשית דרכו של אברהם אבינו, נוכל לראות כי מציאות החיים לתוכה הוא נולד לא הייתה פשוטה כלל מבחינה רוחנית. אביו היה עובד אלילים, משפחתו מן הסתם לא הצטיינה במוסריותה, וגם סביבתו הקרובה לא היוותה עבורו מודל ערכי מוצלח במיוחד. ניתן היה לצפות שאברהם הקטן ישתלב בתוך המרחב ויתנהג כמוהם.

אולם אצל אברהם אבינו, שאכן מביט סביבו וקולט את מנגינת הרקע אליה נקלע, אותה מנגינה דווקא גורמת אצלו למאיסה. הוא מואס בתרבות וברדידות המוסרית. אברהם אבינו האמין בכל ליבו שקיימת היתכנות לחיים משמעותיים בהרבה ממה שהיה מוכר לו מסביבתו הקרובה. מתוך כך הוא מגיע לתובנה עמוקה - חייבת להיות תכלית עליונה יותר, ובעקבות תובנה זו יוצא אברהם אבינו למסע חיפוש מפרך. הוא חוקר ומברר, שולל ומאמת, ובסופו של התהליך פוגש אברהם אבינו את "בעל הבירה".

בעל ה"שם משמואל" מחדד כי דווקא הרדידות התרבותית והנמיכות המוסרית הן שהביאו את אברהם אבינו למאוס במודל שהציבה החברה בה גדל, ובגללן הוא החל לחפש דרך אחרת שאותה גם זכה אחר כך למצוא. ייתכן, אומר ה"שם משמואל", כי אילו היה אברהם אבינו נולד לתוך מציאות מורכבת יותר - יותר מוסרית ופחות מושחתת, הוא היה משלים עם דרך זו ולא היה יוצא למסע החיפוש - "כי אפשר שלולא עוונותיו הקודמים שהיו מגיעים עד הקצה האחרון לא היה מתעורר כלל לדרוש ולחקור".

מדברי ה"שם משמואל" אפשר להוציא לימוד עצום. פעמים שדווקא ירידה רוחנית גדולה והתפלשות בדיוטא התחתונה של העולם בכוחן להצמיח הרבה טובה וברכה. מפגש עם מציאות רדודה מסוגל להביא את האדם למאוס בדרך שכזו, ולהרים אותו לתובנה שאפשרי ואף ראוי לו להיפגש עם דברים נעלים בהרבה.

ואולי זהו העומק שמונח בדברי הגמרא במסכת יומא (פו, ב), כי השב בתשובה מאהבה - "זדונות נעשות לו כזכויות" - אותם נפילות וחטאים הם אלו אשר למעשה העלו את החוטא למעלה גבוהה יותר מזו שעמד בה לפני החטא, שהרי דווקא בגלל רדידותם נפקחו עיניו לבחור בטוב. במילים אחרות, ישנם מצבים בהם דווקא המעשים השליליים הם אלו אשר תרמו תרומה נכבדה ומכרעת לצמיחתו העתידית.

זהו לימוד חשוב לאדם לא לבוא בטרוניה על מעשיו בעבר, אלא להתבונן ולהבין שדווקא המקומות הנמוכים אליהם הדרדר האדם, הם אלו אשר הצמיחו אותו והביאו אותו למעלה הגבוהה שבה הוא נמצא כעת. דווקא בתוך אותה נפילה קשה מתרקמת לה כבר כעת הקומה החדשה העליונה, עמה הוא ייפגש מתוך הקושי ומתוך הנפילה.

לא אחת קורה שאנו משקיפים על התדרדרות פני החברה למקומות שפלים. גם אז עלולה להתגנב לליבנו המחשבה כי "מדור שכזה לא תצמח הישועה" ועוד כל מיני מחשבות שבסיסן חולשה וייאוש.

נראה כי לאור הבנת תהליך צמיחתו של אברהם אבינו, עלינו לזכור כי לפעמים דווקא הירידה הגדולה ונמיכות הקומה, הן אלו אשר תגרומנה לה לחברה (כמו לאדם הפרטי) להתקדם בשיא הכוח ובמלוא העוצמה, ודווקא על ידן היא תבוא לידי מעלה גבוהה עד מאוד.

ה"שם משמואל" מלמד אותנו בפרשה זו שרגעי שפל יכולים להתגלות בטווח הרחוק כרגעים מכוננים לטוב. לפי מבט זה, השפל הוא זה שגרם לטובה ולברכה, ובלעדיו הן לא היו באות לעולם - "שמן החושך בעצמו בה יתרון האור".

הרב אלי שיינפלד, מהספר: "לאור השם" הארות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי ה"שם משמואל" על פרשיות השבוע