פרשת לך לך פותחת בציווי ה' לאברהם ללכת לא"י, ואח"כ מספרת על ירידתו למצרים וחזרתו ברכוש רב, ואז הפרדותו מלוט, ואז מלחמת המלכים וברית בין הבתרים. נראה שהירידה למצרים באה להדגיש את קידוש השם שנעשה ע"י אברהם אבינו שנעשה לעיני פרעה ועבדיו (ראה ב'תורת המקרא', “לך לך", אות א), שזה מיד לאחר הציווי ללכת לא"י כדי לומר שזהו הנעשה בא"י, שיש בה את השורש של קידוש השם לכל העולם; שדווקא מא"י מגלים את שם ה' לעיני כל העולם, לכן אחרי שבא והתחבר לא”י הוא יכול גם לרדת למצרים כדי לקדש את שם ה'. אברהם חוזר ברכוש רב לא"י, ואז נפרד מלוט שהיה (בשלב הזה) רשע ולכן פגם בגילוי ה' לאברהם ('"אחרי הפרד לוט" – כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו'. רש"י; בר' יג,יד), לכן לאחר שנפרד מלוט (שאז התחבר יותר לקדושה) אז נאמר לו ללכת בארץ ושבניו יקבלו את הארץ, שהוא נעשה כהתחלה בשבילם, לכן מיד אז נעשה מלחמת ארבעת המלכים שאברהם כבשם והיה בכך גילוי שהארץ שייכת לישראל (ראה 'תורת המקרא' שם, אות ב). מיד אחריו נאמר ברית בין הבתרים שזה בעקבות המלחמה (שאברהם פחד שיענש [רש”י; טו,א]), וכן נאמרה לו (בברית בין הבתרים) נבואה על העתיד, כגילוי שמעשיו משפיעים לדורות עד שיגאלו לעתיד לבא (וננחל את ארצות עשרת העממין). נראה שמלחמת המלכים היא בין הציווי לבא לארץ, וההגעה לארץ (ממצרים) ברכוש רב שזה קיום של יישוב הארץ בצורה חזקה, לבין ברית בין הבתרים, כדי לרמז שבנ"י יצאו לגלויות (כמו שנאמר בברית בין הבתרים, וכן נרמז בה על הגלויות [ב”ר מד,טו]), וינצלו מהם (כמו שנאמר בברית בין הבתרים, ו)כמו שהוא נילחם בארבעת המלכים (שהם כנגד ארבעת המלכויות [ב”ר מב,ד]) ונצחם ושחרר את השבויים ממשעבדיהם. שזה רומז שכך בנ"י נגאלים מהגלויות בזכות א"י (שנאמר קודם) והברית לאבות (ברית בין הבתרים שנאמר אחריו; כעין שהגאולה מוקפת בזה): “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו,מב). כמו כן אולי רמז שכשאברהם נילחם לשחרר את לוט הוא גם עשה זאת בשביל כיבוש א"י, לכן זה נעשה לאחר שנצטווה לבא לארץ (ב"לך לך") וחזר ממצרים ברכוש רב שכך נעשה בעל השפעה ושליטה כשליט במקומו, וכן נאמר לו ללכת בארץ כבשלו (יג,יז), ולכן אז גם נלחם בארבעת המלכים כמי שהארץ שייכת לו. בנוסף, הוא נלחם בארבעת המלכים באזור דמשק, כרומז שרצון ה' הוא שקודם צריך לשלוט בארץ, ורק אח"כ ללכת לכבוש אזורים אחרים כמו אזור דמשק, שלא כמו דוד שעשה אחרת (ולכן לא התקדש ככיבוש רבים אלא רק ככיבוש יחיד). אולי גם מלחמת המלכים שמרמזת על ארבעת הגלויות היתה לאחר שלוט הרשע נפרד מאברהם ואז ה' חזר לדבר עם אברהם, שזה מרמז על הקשר לה', בהיותנו שומרי רצון ה' (שלא כרשעים) שעושים מה שה' ציווה לנו, ואז נעשה חיבור גדול לארץ, ולאחריו מלחמת המלכים שרומז לגלויות, שזה בא לרמז שהיותנו עושי דבר ה' בגלויות, שאנו ממשיכים לשמור על התורה, זה בזכות הקשר לא"י (וכמו שאברהם נלחם ושחרר את האנשים חזרה לארץ), ששמירת התורה בגלות זה בשביל שכאשר נחזור לארץ לא תהיה עלינו כחדשה (ספרי "עקב", מג). אולי גם רמז לגאולה (שמלחמת המלכים רומזת לגאולה: 'אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם' [ב”ר מב,ד]) שהיא קשורה בכך שבאים לארץ ובונים אותה, כעין שאברהם חזר לארץ ממצרים עם ממון רב והתחזק בארץ, שאז מתגלה הגאולה – כמתגלה בניצחון במלחמתו של אברהם בארבעת המלכים; שע”י ההתחזקות לבא לארץ ולבנותה מביאים את הגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (כוזרי ה,כז). ואברהם יצא כדי להציל את לוט, אבל בפועל נעשה בזה נחלת הארץ, שזהו עשיה של ציווי ה' שאמר לו ללכת לארץ (ב"לך לך”) ולנחול אותו (כנאמר בסמוך למלחמת המלכים), שכך בגאולתנו ישראל חזרו-עלו לארץ בשל הצרות, אבל בעצם השורש האמיתי הפנימי שמשכם לזה הוא צו ה' הפנימי המקנן בנו ומושכנו לחזור לארץ וליישבה, ולקרב בכך את הגאולה. אולי כדרך רמז היה במלחמת המלכים כעין גילוי כנגד מה שנעשה לאברהם באור כשדים שהושלך לכבשן האש, כעין שעכשיו הוא זה שמכריע את נמרוד (במלחמה) שהפילו לאש; ולכן נרמז כאן בשמו על הפלת אברהם לכבשן האש: '"אמרפל" – הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש' (רש"י; בר' יד,א [ב”ר מב,ד]), וכן כאן הוכח אמינות נס הצלתו מהכבשן: '"בארת בארת חמר" - … ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע' (שם,י [ב”ר מב,ז]). ואף נרמז: 'היא קדש – אמר רבי אחא: הוא כתיב, הוא שקדש שמו של הקב"ה בכבשן האש' (ב"ר שם). לכן זה נעשה לאחר ישוב הארץ בצורה גדולה שנעשה א"י אברהם (בחזרתו ברכוש רב ממצרים), כרמז שזה גילוי שקשור לקידוש השם (ששיאה זה בא"י [והכבשן נעשה באור כשדים, וכך הרכוש הרב בא מחו”ל]). אולי לכן למדו מכאן רמזים לנעשה בויכוח של אברהם מול נמרוד. המעשה החל כשאברהם פעל נגד הע"ז כשבאו לתת להם אוכל, ושיבר את הצלמים וסיפר שהם רבו (ב"ר לח,יג), שכאן המלכים (החמשה והארבעה) רבו זה עם זה והרגו זה בזה; ולקחו את האנשים אבל גם מודגש שלקחו את האוכל (בר' יד,יא) כרמז לאוכל שניתן לפני הצלמים. ארבעת המלכים כבשו את חמשת המלכים שאותם אברהם שחרר, כרמז שבויכוח מול נמרוד התווכחו את מי לעבוד (שאמר שזה יותר חזק מזה ולכן ראוי שיעבדו אותו) בחמשה דברים: אש, מים, ענן, רוח ואדם (כעין שנלחמו מי ישלוט, שהחמשה רצו שלא ישלטו עליהם, אלא להיות שליטים על עצמם, אבל לא הצליחו – שכך כעין חמשה דברים מי אמור להיות השליט, כי המנצח בין הדברים [כמו שאומר שזה חזק מזה], אבל בעצם יוצא שאין לתת אלוהות ושלטון לאף אחד מהם). ונמרוד הפיל את אברהם לכבשן האש כמו שחמשת המלכים נפלו לבארות בעקבות המלחמה בארבעת המלכים; ואת החמר מייבשים ע”י האש, ולכן רומז לכבשן אש. אברהם יצא להציל את לוט, ונאמר "ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם" (יד,יב), להדגיש את אחיו של אברהם, וכן בהמשך "וגם את לוט אחיו" (פס' טז), כרמז שאברהם הצילו, שלא כקודם שהרן אחיו מת (בכבשן) בעקבות מעשה אברהם בכבשן, כאן אברהם משפיע, ולכן הוא הציל את לוט בן הרן. בתדב"א זוטא (פרק כה) מובא בויכוח בין אברהם ונמרוד שנמרוד טען שהוא אדון של הכל, ואברהם טען שאם כן אז שישנה את מהלך השמש – שתזרח ממערב ותשקע במזרח, וכן שיגיד מה יש לו בלב ומה עתיד לעשות, ושאם הוא אדון העולם אז איך זה שלא הצליח להציל את אביו ממות, וגם עליו יבוא המוות. אולי זה רמוז בכך שאברהם רדף אחריהם אף לאחר שהגיע הלילה ('"לילה" – כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם' [רש"י; בראשית יד,טו]), שזהו כרמז להמשכיות תמידית של מהלך החמה, כרמז שזה מה שאמר לנמרוד שישנה את מהלך החמה. הפליט אמר לאברהם שלוט נשבה, אולם בליבו היה שאברהם ימות והוא יקח את שרה כמעשה תוצאה מזה (רש"י; בראשית יד,יג), אולם בפועל אברהם ניצח, שזהו כרמז שאברהם אמר שיגיד לו מה שיש בליבו ומה יקרה בעתיד. או שבעקבות המלחמה יצא שם ("מלכי צדק") ונתן לו לחם ויין לומר שאין בלבו על שהרג את בניו, וכן רמז לו על המנחות והנסכים שעתידים ישראל להקריב (שם, יח), שזהו רמז למה שיש בליבו ולמעשה בעתיד. ואברהם הכה את ארבעת המלכים – שהרג בהם, שזהו כרמז לטענתו שכוש אביו מת וכן נמרוד עתיד למות. [אולי לתדב"א יש רמז לטענות ע"פ זה שזה נעשה באור כשדים – שזהו הרמז לכבשן האש, בלשון "אור". שכך רמזו גם "אור" – כנגד הטענה שישנה את התחלת וסיום האור בעולם, שתעלה השמש במערב במקום במזרח וכן תשקע ההיפך מהרגיל. "כשדים" – כעין 'כ-שדים' – 'כמו שדים', שאותם לא רואים ולא יודעים מה הם עושים, שכך הוא לא רואה מה שיש בליבו ומה יעשה, וכן רמז בשד שאינו אדם, שרמז לו שהוא כן אדם ולכן ימות כשאר אדם (וזה כ-שדים, כלשון רבים [לא שד אלא שדים], שבזה רמז לשתי טענות שטען כעין שדים – שלא נראים ושאינם אדם)]. (לשיטת בעלי התוספות [ברכות ז,ב; תוס' ד"ה 'לא'] מלחמת המלכים היתה שלוש שנים לאחר עלייתו הראשונה של אברהם לא"י [אמנם זה נגד הנאמר בחז”ל; ראה את כלל הדעות ב'תורת המדינה', 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לא"י', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], אולי בזה נרמז שזה בא לרמז על מלחמתו של אברהם בנמרוד [כאחד מהמלכים], בהיות אברהם מאמין בה', שזה נעשה החל מהיותו בגיל שלוש: 'ואמר רב אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי", חושבניה מאה ושבעין ותרין' [נדרים לב,א]. לכן זה רומז שכאן זה כהמשך המאבק בין אברהם ונמרוד שהחל בהיותו צעיר, שזה היה באור כשדים כשנזרק לכבשן, שכאן נעשה כתיקון לשם, שאברהם הוא שמעל נמרוד ופועל עליו).