" … אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם. ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" וגו' (בראשית יג,יב-יז). ה' אומר לאברהם לראות את הארץ ומבטיח שהארץ תהיה לו ולזרעו ושיהיה לו זרע רב. זה נעשה לאחר שלוט נפרד ממנו, שהוא היה נוטה לרשעות שלכן הלך לדור באזור סדום שהיו רשעים מאוד, וכל זה בעקבות (שהיה סכסוך בין הרועים ולכן אברהם הציע לו להיפרד, ולוט הביט לכיון סדום ורצה ללכת לשם, שזה בעקבות) עיניו שראה את גשמיות המקום: “וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער" (פס' י). לעומתו אברהם מייצג הקדושה בעולם, בעל עיני קדושה – לו נאמר שיביט על הארץ, שיתחבר לקדושת הארץ, וכן בזה יעשה קניין של ראיה ברוחניות (שיש עניין של קניין רוחני ע"י ראיה, כמו שמובא ביהודי הקדוש שלכן נאמר למשה שיראה את הארץ כיון שבכך נעשה חיבור רוחני). לכן נאמר לו עכשיו בהיותו נקי מסרך הטומאה של לוט, שיתחבר לארץ בקדושה, והארץ כולה תהיה שלו, ושזרעו יהיה רב, שזה קשור בזה. א"י היא קדושה וכן בנ"י קדושים, ויחד מגלים את התורה בעולם – את גילוי שם ה' לקידוש העולם. בפשטות נאמר שכל הארץ תהיה של בנ"י ושזרע ישראל יהיה רב כדי שיוכל לשלוט בכל הארץ, שאם יהיו מועטים ישארו מקומות שלא יישבו אותם; כעין הנאמר: ” … לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג,כט-ל), שצריך לפרות לרבות כדי שיוכלו ליישב את כל המקומות בארץ, ולכן זה קשור לכיבוש הארץ והתישבותנו בה; לכן ה' אומרם יחד. אולם נראה שזה יותר מזה, לאחר שלוט פרש למקום טומאה נשאר אברהם נקי בקדושה, לכן נאמר לו כגילוי כוחו על ריבוי ישראל ונחלת הארץ, ששניהם קשורים בהבאת שכינה לעולם. בכל אחד מבנ"י יש ניצוץ אלוקי שמגלה את שם ה' ביחוד שבו, בכל אחד מישראל יש גילוי תורה (כידוע שרמוז בשם 'ישראל' [בר"ת] שכביכול 'יש ששים ריבוא אותיות לתורה') שמביא להשראת שכינה. גם א"י קשורה להשראת שכינה, שהיא "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). לכן בחיבורם נעשה גילוי שכינה: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמיתיי הנגדיי אל גבולו. ולזה לא תמצא שישראל על שלימותם ושכינה על שלימותה אלא בפעם הזאת בס"ד, שכל ישראל יכנסו בה ויהיו כולם ממלאים את כולה והיינו שלימותה האמיתי, ואז תתקן שכינה' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). לכן עכשיו כשאברהם מתנקה מהקלקול שהיה בלוט, מתגבר גילוי השכינה דרכו, ולכן נאמר לו על ריבוי הזרע וא"י כגילוי שכינה; זהו '"אחרי הפרד לוט" – כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו' (רש"י; פס' יג), שכאשר לוט היה אתו (ברשעותו) אז התרחקה ממנו השכינה – דיבור ה' אליו. לכן מובן שהתחלת עבודת ה' במקדש – מקום השכינה, זה ברחיצה בכיור, שהוא השער כביכול לכניסה לחיבור לשכינה; כיון שבו מתגלה ריבוי ישראל: 'אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: "בכל עבודה בשדה" (שמו' א יד). משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר … המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה מתוך הפרך העמידו כל הצבאות, שנאמר: "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שם יב מא). ואומר: "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם”. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו" (שמ' לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. לפיכך כתיב: "ונחשת התנופה שבעים ככר”, נחשת הכלות' (תנחומא "פקודי" סימן ט) [אולי רמזו שבמספר הככרות השלמות יש שבעים, כעין רמז לשבעים שירדו למצרים, שיעקב גדל ונעשה לשבעים נפש במשפחתו, שזה מרמז על ריבוי ישראל]. גם ע"י ריבוי ישראל שהנשים עשו זכו להביא את הגאולה ממצרים (סוטה יא,ב), שיצאו מגלות מצרים שסופה בכניסה לארץ (“והבאתי"). לכן בכיור יש רמז לגילוי ריבוי ישראל וא"י, ולכן דרכו נכנסים לעבודת המקדש – להבאת שכינה בעולם, לתיקון עולם. וכך לעתיד, הגאולה העתידית שכל העולם יתוקן ויהיה מלא בגילוי שכינת ה' זה נעשה בקשר לריבוי ישראל: 'וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים' (תדנ"א זוטא, יד) [ושם קודם מובא על לימוד תורה בישראל, שזהו כמו שאמרנו שבבנ"י יש גילוי תורה בכל אחד], וכן הגאולה קשורה בישוב א"י, שעולים מהגלות לארץ ומיישבים אותה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" - רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה.