"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב,ט). מדוע התורה מספרת שאברהם נסע לכיוון הנגב, מה זה בא ללמדנו? אומרים חז"ל: '"ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" מחקה והולך ומכוין כנגד ביהמ"ק' (ב"ר לט,טז). שנסיעותיו היו לכיון מקום המקדש, כמו שמסביר רש"י בפס': '"הלוך ונסוע" - לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים (פי' ירושלים היתה באמצע העולם וסוף ארץ ישראל כן פי' בישעי') שהיא בחלקו של יהודה שנטלו בדרומה של א"י הר המוריה שהיא נחלתו. בב"ר'. במדרש לקח טוב מובא עוד יותר - שהנגב עצמו מרמז למקדש: 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה – כי היה מכוין והולך כנגד בית המקדש. ומנין שבית המקדש נקרא נגב? שנא׳ "הטף אל דרום והנבא אל מקדשי" (יחזקאל כ״א:ז׳), הוא נגב הוא דרום, שנאמר "שובה ה׳ את שבותינו כאפיקים בנגב" (תהלים קכ״ו:ד׳)'. אברהם היה הולך ומתקרב למקום המקדש, כעין שכל הזמן מתקרב יותר ויותר לקדושה. אולי זה קשור לנאמר קודם: "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (יב,ח), שמגלה בהליכתו קריאה בשם ה', ולכן כל הליכתו היא בכותרת של התעלות בגילוי שם ה' בעולם; לכן הולך לכיון ירושלים ששם המקום ממנו עתידים לקרוא כל העולם בשם ה': "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג). לכן מובן מדוע מודגש עניין דרום, שיאמר ירושלים? אלא שבצד דרום יש עניין של חכמה כמו שמביא הכלי יקר על הפס': 'הלוך ונסוע הנגבה – אולי רצה להתחכם באלקיות, כי הרוצה שיחכים ידרים (ב״ב כה:)' וכו'. שמזה אפשר להבין שהודגש שהולך לצד דרום כדי לגלות גילוי קשר לחכמה לגילוי שם ה', כמו שיהיה לעתיד שילכו כולם לירושלים כדי לדעת את דבר ה'. אולי זה רמוז בהסברו של רש"י שצד דרום הוא נחלתו של יהודה, והרי יהודה הוא השבט של המלוכה שמראה בעולם את מלכות ה' ("וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" [דה"י א כט,כג]), ולכן זה כרומז על ההשפעה של מלכות ה' בכל העולם עד לגילוי השלם לעתיד לבא, שאת זה נטע אברהם בהליכתו בארץ. לכן מובן שזה נאמר מיד לאחר הפס' הקודם שבו למדו שאברהם היה מגייר ומקרב לשכינה: '"ויקרא בשם ה'" מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ד"א: "ויקרא" התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה' (ב”ר שם). שזהו מגמתו של אברהם בהליכתו בארץ, לגלות את גילוי שם ה' בעולם להשראת שכינה. אולי הודגש שהולך דרומה כיון שכמה שיותר דרומה כך המקום יותר יבש (ואף נגב רומז ליבש ממים, מנוגב), שזה כרומז שחסר מים, ואין מים אלא תורה, שכך היה הולך ממקום למקום שלא היה בו תורה, והפיץ את שם ה'. אולי גם רמז שהולך למקום יותר קשה, כיון שהדרום יותר צחיח ולכן יותר קשה לגדל בו, ובטח לאדם כמו אברהם שהיה מחלק לכל האורחים שעוברים במקומו, כרמז שהלך והתחזק עוד ועוד כדי לקדש את שם ה' בעולם. כיון שאברהם היה מפיץ את שם ה' ע"י עשיית החסד שבו – בהכנסת האורחים (סוטה י,א-ב), ולכן כמה שהתקדם דרומה היה לו יותר קשה, אלא שהתחזק כדי להביא לקידוש השם בעולם; בפרט ששם יותר צחיח ולכן יותר ישפיע חזק על האנשים שעשה עמם טובה (שיותר יכירו לו טובה). אולי זה רמז בנאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – כעין רמז "ויסע אברם" לשון להרים נס לרבים – להראות לרבים (“נס להתנוסס" [תהלים ס,ו]. '"נס להתנוסס" - מלשון נס וכלונס והוא ענין הרמה והגבהה כנס הגבוה' [מצודות ציון]), שהלך להפיץ ברבים את שם ה' בעולם; וזה ע"י "הלוך ונסוע הנגבה" זה נעשה ע"י עליה מדרגה לדרגה, כעין דרגת מהלך, כיון שנעשה קשה יותר ויותר כמה שמדרים יותר למקום יבש יותר, ובכ”ז אברהם מתחזק ומתעלה כדי להרים את נס גילוי שם ה' גם בדרום היבש שרחוק מגילוי שם ה' (יבש מהמים – מתורת ה'). בנוסף יש ברמז בהליכתו לדרום כנגד כיבוש הארץ, כיון שיהודה, שהוא נחל בדרום, הוא זה שהתחיל בכיבוש הארץ; כך מביא הרמב”ן: "הנגבה" - כתב רבינו שלמה: ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא בחלק של בני יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל, וכן לעתיד לבא בבניו שנאמר (שופטים א ב) יהודה יעלה בתחלה' (משמע מדבריו שכך היתה לו הגרסה ברש"י. וכן משמע מהמובא בבעל הטורים: 'הנגבה – פירש״י ללכת בדרומה של ארץ ישראל והיא בחלקו של יהודה וגם בבנים יהודה יעלה בתחלה'). לכן זה מובן שזה נאמר כאן לאחר שקודם נאמר: “וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" (פס' ז). '"ויבן שם מזבח" – על בשורת הזרע ועל בשורת א"י' (רש"י). לכן הולך אברהם לכיון דרום כדי לקיים בעצמו מעשה אבות סימן לבנים, שהולך בארץ שזה כעין שכובשה תחתיו, והולך לדרום כגילוי לכיבוש בניו את הארץ שהחל במי שנמצא בדרום שזהו ביהודה. (וזה גם קשור למקום המקדש ששם מקום השכינה, כיון שאברהם בנה אז מזבח גם בשל שהחל לקבל נבואה ממש [שזה מגילוי שכינה], וכן רומז לקורבן [שזה נעשה במקדש]: "וטעם לה' הנראה אליו" - כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה. אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש. ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקרבן (עיין רקאנטי כא ב). והמשכיל יבין'). נראה שזה רמוז בב"ר שאמרו על הפס' הקודם: '"ויבן שם מזבח לה'". אמר רבי אלעזר: ג' מזבחות בנה: אחד לבשורת א"י, וא' לקנינה, וא' שלא יפלו בניו, הה"ד (יהושע ז, ו): "ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם", אר"א בן שמוע: התחילו מזכירים זכותו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית יט, כז): "ואנכי עפר ואפר" כלום בנה אברהם מזבח בעי אלא שלא יפלו בניו בעי!' (ב"ר שם). הרי שלמדו שמעשיו של אברהם כאן קשור לכיבוש א"י בבניו (שעשה מעשה אבות סימן לבנים, שהשפיע להם במעשיו אלו). אולי גם אברהם עשה בכך מעשה אבות סימן לבנים שקורא בשם ה' בהליכה לדרום, וזה קשור לקריאה בשם ה' (בפס' קודם), כרמז שכאשר יהיה העולם חסר מגילוי תורה (שזהו שם ה' שמתגלה בתורה), אז ישארו התלמידים של ר”ע שבדרום ('והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם' [יבמות סב,ב]).