"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית יד,כג). 'דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו (בראשית יד, כג) "אם מחוט ועד שרוך נעל" זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין. בשלמא רצועה של תפלין, דכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ותניא ר"א הגדול אומר: אלו תפלין שבראש. אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא”' (סוטה יז,א). 'בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל – שהבריח עצמו מן הגזל. חוט של תכלת – כנגד מחוט, ורצועה של תפילין כנגד שרוך דהיינו רצועה. בשלמא רצועה של תפילין – קיבול שכר הוא דאיכא הנאה כדכתיב וכו', אבל חוט של תכלת של ציצית מאי הנאה איכא?' וכו' (רש"י). בזכות שאברהם לא נהנה מהגזל קיבל שכר שבניו יקבלו הנאה מכח הקדושה, וזה מתגלה כנגד מה שאמר. אולם נראה גם שזה כהמשך למלחמתו בארבעת המלכים, שע"י שניצחם יכל לקחת את הממון. לכן זה מתגלה בשכר לבניו בצורה של גילוי שם ה' והשכינה, כמו שבמלחמתו שניצח את ארבעת המלכים החזקים היה בזה קידוש שם ה', ועוד אח"כ שאומר שהכל מה' ולכן לא לוקח כלום יש בזה קידוש השם גדול ולכן זכו בניו לשני דברים מגילוי ה' בעולם. אולי תפילין זה משפיע למלחמה (מטיל אימה על אויבנו) ולכן שורשו בקידוש השם שעשה במלחמה, וציצית מכוונת כנגד כסא ה' וזה בארבע כנפות הבגד כנגד ארבע כנפות העולם (וזה דרך גילויים שבמציאות – ים וכו'), שזה כנגד קידוש השם שלא לקח אלא אמר שהכל של ה', כל מה שיש במציאות זה של ה' והוא הנותן (ולכן לא לוקח מה שלקחו המלכים, שהיו ארבעה – וכנגדו ארבע כנפות). לכן כשאמר שלא יקח מהגזל זה התחבר לקידוש השם וזכה להביא לבניו את שתי המצוות של גילוי שם ה' בעולם שנעשה בנו (בשם ה' עלינו בתפילין, ובגילוי כנגד השכינה עלינו בציצית). אולי זכינו בשני אלו כרמז לשחרית בה אנו מתפללים עם טלית ותפילין, והיא התפילה שתיקן אברהם: 'אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל"' (ברכות כו,ב). אברהם הוא שמייצג את הזמן של האור והטוב בעולם, ולכן הוא זה שתיקן את שחרית כרמז לאור היום שמאיר (לעומת מנחה שזה בין ערבים שמתחיל להחשיך, שכך כגילוי יצחק שהתגלה בו כעין ביניים; ויעקב תיקן ערבית שזה בזמן חושך כנגד שאצלו התגלה זמן רע, כמו שאומר שכל ימיו רעים [בראשית מז,ט]), שזה רמז שבזכות קידוש השם שאברהם עשה הוא מנחיל לבניו גילוי השם עלינו (בתפילין וציצית) שמביא עלינו טובות, שמסיר מעלינו את הגזרות הרעות כמו שהוא הציל את השבויים ממלחמת ארבעת המלכים (לכן תפילת שחרית אצל אברהם נלמדת ממה שעמד לראות מה יקרה עם סדום, שעליהם ביקש מה' שיסלח להם וימנע את חורבנם; ולכן נלמד מגילוי בנאמר על פנחס שעצר את המגיפה – שהוריד את הדין הרע והציל בכך את ישראל). נראה שזה רמוז בב"ר: 'דבר אחר: "אם מחוט”, אלו הקרבנות, כההיא דתנן: וחוט של סקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. "ועד שרוך נעל”, אלו פעמי רגלים, היך מה דאת אמר (שיר ו): "מה יפו פעמיך בנעלים"' (ב"ר מג,ט). שאת התפילות תיקנו כנגד קרבנות התמיד (ברכות שם), כך שזה רומז כנגד תפילין וציצית (שבגמ') שבתפילת שחרית. שהקרבנות מכפרים על ישראל, וברגלים מתחברים לקב"ה (במקדש), ובכך מביאים שפע ברכה, ונאמר על זמן העליה לרגל: "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד,כד), שזה רומז שיהיה לנו טוב, ולא תבוא עלינו רעה (וזה קשור בכך שאברהם נלחם בארבעת המלכים, שבכך כעין שכבש את הארץ מהם, ולכן כנגדו זה מתגלה בבניו שירבה גבולנו ולא תבוא עלינו רעה. וכן הוא לא רצה להנות מהגזל, שכך לא ירצו הגוים לבא לגזול את ארצנו ברגלים). אולי אפשר שרומז כאן בתפילין וציצית לאדם שנראה כמלאך ה', שהולך לבוש מעוטר בתפילין וציצית, ששם ה' מתגלה עליו (בתפילין), ומרמז על השכינה (בציצית); וכן תפילין רומז לתורה (שיש בתפילין פרשיות של תורה) וציצית למצוות ('שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה' [נדרים כה,א]), כך שמרמז על הצדיק השלם כעין מלאך ה' (אולי לכן בחולין [פט,א] נאמר מיד: 'א"ר אבא: קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, שנאמר (בראשית יד, כד) "בלעדי רק אשר אכלו הנערים"', שבפשטות הובא כיון שקודם נאמר על אברהם שלא רצה להנות מהגזל, וכן זהו המשך הפס', אולם נראה שגם קשור שבא להדגיש שמה שנאמר קודם שזכו מכח מעשה אברהם לתפילין וציצית זה בא לרמז על הצדיק הגמור). שזה בא לומר שכאן זה נעשה מכח מלחמתו של אברהם, ולכן רומז שזה משפיע לדורות במלחמה, להכות את אויבנו ולנצחם שיפלו תחתינו ביראה מאתנו (כמו שאמר שמכח התפילין הגוים יראים מאיתנו), ולכן זה מרמז על הצדיקים הגמורים שהם הראויים לצאת ראשונים במלחמה, כדי שזכותם תכריע את המלחמה (שלכן תמיד יצאו בראש הצדיקים: משה, יהושע, פנחס, יאיר בן מנשה [ב"ב קכא,ב], וכלל הזקנים [יר' הוריות ג,ה], ורק צדיקים יוצאים במלחמת רשות [משנה סוטה ח,ה; ריה"ג] ועוד..), שאברהם השפיע עלינו שננצח את אויבנו, ובפרט ע"י הצדיקים. אולי גם כרמז כללי לתפילה, שתפילין וטלית זה בשחרית – תפילתו של אברהם, שהוא משפיע עלינו לנצח במלחמות (כמו שהוא ניצח את ארבעת המלכים החזקים), וזה בא יחד עם תפילה שיש להתפלל לה' שיעזרנו, כעין אצל יעקב שנלחם והתפלל: '(בראשית מח, כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", וכי בחרבו ובקשתו לקח?! והלא כבר נאמר (תהלים מד, ז) "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"! אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה' (ב"ב קכג,א) [שלא יכול להיות שיעקב התפאר שלקח בכח כלי מלחמתו, ולכן למדו שהתכוון לומר שהתפלל וזה עזר לו לנצח; וממילא יוצא שמנצחים בכלי המלחמה כשחלה עליהם תפילה לה']. אולי גם רומז בתפילין וציצית לאדם קדוש שמגלה שם ה', שבכך אנו ניצלים מהגלויות, שזהו כניצחון אברהם על ארבעת המלכים שהם רומזים לארבעת הגלויות (ב"ר מב,ב; וכן באות ד). שכך בסוף גלות בבל עלו לארץ עם עזרא ונחמיה (ועל עזרא נאמר שהוא כעין משה [סנהדרין כא,ב]), במלכות מדי היה את מרדכי הצדיק (שהיה מהסנהדרין), במלכות יון היה את מתתיהו כה"ג, ובסוף מלכות אדום יהיה המלך המשיח (וכן תחילת סיום גלות אדום – העליה לארץ בדורותינו החלה ע"י מבשרי הציונות שהיו דתיים, כהרב אלקעי). שכך אברהם נטע בעולם את הכח לתיקון עולם שבזה יוצאים מהגלויות; שהאומות גוזלים אותנו להיות בגלותם, ואברהם לא לקח מהגזל וכך אנו נצלים מהגלויות. אולי זה רמוז בב"ר (מג,ט) שמביאים כמה דברים שנרמזים בחוט ושרוך נעל: '"אם מחוט”. אמר רבי אבא בר ממל: אמר לו הקדוש ברוך הוא: את אמרת "אם מחוט”, חייך! שאני נותן לבניך מצות ציצית, היך מה דאת אמר (במדבר מו): "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”, ומתרגמינן חוטא דתכלתא. "ועד שרוך נעל". חייך! שאני נותן לבניך מצות יבמה, היך מה דאת אמר (דברים כה): "וחלצה נעלו מעל רגלו”. דבר אחר: "אם מחוט”, זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן. "ועד שרוך נעל”, אלו עורות התחשים. דבר אחר: "אם מחוט”, אלו הקרבנות, כההיא דתנן: וחוט של סקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. "ועד שרוך נעל”, אלו פעמי רגלים, היך מה דאת אמר (שיר ו): "מה יפו פעמיך בנעלים”'. שאולי ציצית ויבמה רומזים לכך שהצדיקים יוצאים למלחמה, שגילוי שכינה חל עליהם, כעין גילוי כסא ה' בעולם (שרמוז בתכלת שבציצית), כמו שהארון עם שברי הלוחות היה יוצא למלחמה (וכן כעין שבמלחמת רשות יוצא מי שלא מפחד מעברות שבידו, וזהו ציצית שכנגד כל המצוות), ויבמה זה כשמת, שרומז שיוצאים במסירות נפש (כדי להעמיד את הקדושה בעולם, וזהו כעין יבמה שבאה להעמיד המשך לנפטר, לגלותו בעולם, ויוצא והולך למלחמה ולכן נרמז בגילוי של נעל – שהולך למלחמה [ולא בא לומר שזה גילוי לחליצה (שלא ממשיך את אחיו), אלא ליבום]). הגילוי שכנגד המשכן רומז על יציאה מהגלויות, ששיא החורבן זה בחורבן המקדש, וכן לעתיד כשנצא לגמרי מהגלויות בזמן המשיח יבוא הבית המושלם – ביהמק"ד העתידי. הגילוים כנגד הקרבנות והעליה לרגל רומזים לתפילה, שהתפילות כנגד קרבנות התמיד, וכיום אנו עושים כעין גילוי קטן של המעלה בעליה לרגל למקדש ע"י הליכה לביה"כ להתפלל, שהוא מקדש מעט. אולי נרמז בחוט ושרוך כנגד היציאה למלחמה והזכות שבעקבותיה, בשל מעלת גילוי שם ה' בכך (שלכן נרמז בקידוש השם שאברהם עשה במלחמה ובאי לקיחת הגזל שבעקבותיה). בגמ' זה כנגד היציאה למלחמה (תפילין שמטילים יראה על אויבנו), שצריכה להעשות במחשבה לקיום המצווה (ציצית שכנגד כל המצוות), ובפרט שצריך לישען על ה' שיושיעו (שזהו ציצית שמרמזת על כסא ה'), ולדעת שעושה על יחוד השם (שזהו תפילין שמתגלה שם ה' עליו) [אולי היבמה בב”ר מרמז שבצאתו למלחמה אסור לו לחשוב על אשתו שמא יקרה לו רעה; וכן מי שמפחד נחשב כמו ששפך דמים, שזהו כעין יבמה שמת בעלה]; ובמדרש זה כנגד השכר שהיוצא למלחמה זוכה לו, שזהו שלא ינזק, ויזכה לחיי עוה”ב (שזהו ציצית שמראה על כסא ה', שהוא השולט בעולם ולכן לא ינזק, וכן זוכה לחיי העוה”ב להיות דבוק בה'), וזוכה להקים בית נאמן בישראל וממשיך זכות לבניו (שנרמז ביבמה שמקימה בית; וזה במיתת בעלה, שרומז שבשכר גילוי הקדושה במלחמה זה לא יקרה לו אלא ינצל ממוות. ויבמה ממשיכה זרע המשך לבעלה שמת, כרמז שזוכה לו ולבניו): 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה … ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל … וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך" וגו' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך"' (רמב"ם; הל' מלכים ומלחמות ז,טו). אולי אפשר שבמלחמת אברהם בארבעת המלכים (שכנגד ארבעת הגלויות) מגלה על הגאולה (שלאחריהם): 'אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו, באה הגאולה לאברהם' (מב,ד). לכן זה נרמז בתפילין ציצית ויבמה, שכל אלו מרמזים על יסוד מלכות בית דוד, שממנו המשיח. ציצת מרמזת על כסא ה', שזה רומז לאלימלך ומשפ' שיצאו מא"י שהיא מקום השכינה; וכן רות התגיירה – שנכנסה תחת כנפי השכינה. ויבמה מרמז על שבועז בא על רות ביבום. ומהם יוצאת מלכות בית דוד שמראה על כסא ה' בעולם, כעין ציצית: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו” (דה”י א כט,כג), והוא הכניע את אויבנו, והטיל עליהם מורא כעין המתגלה בתפילין "ויראו ממך”. ולעתיד לבא יעלו להילחם באדום: “ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא), '"ועלו מושיעים" – ר"ל המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה, ר"ל אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו' (מצודות). שזה רמז בתפילין שמפילים יראה על אויבנו במלחמתנו נגדם כמשפט על מה שהרגו בנו, ואז כולם יודו במלכות ה', שזהו רמז בציצית לכסא ה', שה' ימלוך בעולם (וכן רמז שנאמר שלעתיד: "והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם” [זכריה ח,כג], לכן רומז בציצית שהיא בכנף הבגד, שבכנף הבגד יתפסו הגוים, והציצית רומזת לכסא ה' שכך הגוים יאמרו שה' עמנו). אולי זה גם נרמז ביבמה כרמז לאח שמת, שכך ילחמו ויהרגו בהר עשו – אחיו של יעקב; אולי רמז לזה במדרש תנחומא שלמדו בנעל (שבב”ר זה רמז ליבמה): 'ועוד אני נפרע מעשו, שנאמר (תהלים, ס) "על אדום אשליך נעלי" (תנחומא "לך לך" סימן יג). יהי רצון שנזכה להכניע אויבנו, ונזכה לגאולה השלמה.