"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי..  וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי"

 (בראשית א, יא-יב)

רש”י עומד על שינוי בפסוקים, בין שלב הציווי לבין שלב היישום בפועל:

בפסוק יא, כאשר הקב”ה מצווה על האדמה להוציא עצים, הלשון היא “עֵץ פְּרִי“. ואילו בפסוק יב, כאשר מתואר קיום הציווי בפועל, נאמר בפסוק שהאדמה הוציאה “וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי”.

ומבאר רש”י, שאכן האדמה חטאה ושינתה מציווי הקב”ה. במקור, צריך היה להיות מצב שבו “טעם העץ כטעם הפרי” (דהיינו, העץ והפרי שווים בטעמם, וזהו “עֵץ פְּרִי“), ואילו בפועל, האדמה הוציאה “עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי”, דהיינו, העץ עושה פרי אך אין טעם הפרי כטעם העץ.

הרב קוק זצ"ל מבאר את הדברים כמשל:

ה”עץ” מסמל את הדרך, את האמצעי. וה”פרי” מסמל את המטרה הסופית (שהרי את ה”עץ” אין אוכלים, והוא רק דרך להשגת ה”פרי”, שהוא הנאכל). בעולם אידיאלי, כפי שצריך היה להיות, הטעם והנעימות מורגשים לא רק בהשגת המטרה הסופית, העליונה - ה”פרי”, אלא גם בעצם הדרך - ב”עץ” (וזהו “טעם העץ כטעם הפרי”). אך בעולם פגום, הטעם מורגש רק בהשגת המטרה, כשהדרך נתפסת כהכרח בלבד ולאורך הדרך האדם חווה בעיקר חוויה של קושי, הכרח וקוצר רוח.

ובלשונו (אורות התשובה, ו, ז):

“מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי, באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מורגשת בו.. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולֵאוּת הרוחניות, כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו".

במצב האידיאלי של הבריאה - הטעם הטוב, הנחת והעונג שישנם בהשגת דבר רצוי - היו קיימים גם בדרך שהאדם עובר כדי להשיג אותו. אבל בפועל - העולם לא היה (ועדיין לא) במדרגה המתאימה לכך, ולכן העץ - הדרך - הוא קשה וחסר טעם. רק הפרי - השגת התוצאה - נותנת שמחה וסיפוק.

זהו המצב הקיים היום, אבל לעתיד לבוא ייסגר הפער הזה של העץ ופריו, והמציאות תיראה כפי שהייתה צריכה להיראות ויהיה טעם העץ כטעם הפרי - גם התהליכים עצמם יהיו נעימים משמחים ומספקים.

כפי שממשיך הרב קוק זצ"ל ומסביר:

"וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוֹץ (לשון חציצה) בעד הנועם של העולם האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל".

ואף על פי כן, גם בעולם שלנו היום, אנחנו יכולים למשוך לעצמנו קצת מאור הישועה העתידה להופיע בעולם, ולראות את התכלית בתוך האמצעי, את המטרה בתוך הדרך ולשמוח גם בדרך עצמה - שכן כרגע הדרך/האמצעי, היא האופן שבו יש לנו יכולת מפגש עם הערך הגבוה של התכלית הגדולה המבוקשת.

מה שהקב"ה מצפה מכל אחד ואחת לעשות בהתאם למצבו הנוכחי - הוא מטרה בפני עצמה, השואבת את משמעותה מהמטרה הסופית המיוחלת.