'אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר (דברים ד, לב) "למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך". אמר ר"א: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה, שנאמר "למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים”, כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו, שנאמר "אחור וקדם צרתני" וגו'. קשו קראי אהדדי! אידי ואידי חדא מידה היא. ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון בלשון ארמי ספר, שנאמר (תהלים קלט, יז) "ולי מה יקרו רעיך א'ל". והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית ה, א) "זה ספר תולדות אדם"? מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו, כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר: "ולי מה יקרו רעיך א'ל"' וכו' (סנהדרין לח,ב). מה הקשר בין דברי רב לדברי ר"ל שלכן הגמ' אומרת 'והיינו דאמר ר"ל' כאילו זה אותו דבר? בפשטות מסבירים שגם ר"ל דרש את הפס' הזה על אדם הראשון, ולכן זה דומה. ונראה יותר מזה, שכיצד למד רב שדיבר בארמית? יש שני פירושים במפרשים, אחד למד מהמילה "יקרו" מלשון כבוד בארמית, ואחד למד שזה מ"ריעך" שזה בארמית 'מחשבותיך'. לכן זה קשור לדברי ר"ל שהוא למד שאדם הראשון 'שמח בתורתו ונתעצב במיתתו', שבאה הגמ' ומסבירה שכך למד זאת ר"ל, שאדם הראשון דיבר ארמית, ולכן מתגלה בפס' כבוד ומחשבותיך, כרמז שהתגלה בר"ע כבוד בתורתו, שלכן 'שמח בתורתו', וכן יש עומק במחשבות ה' שאנו לא יכולים להבין (כעין שנאמר למשה כשראה את ר"ע: ' … ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני' [מנחות כט,ב]), שזהו 'ונתעצב במיתתו', שכאב על מיתתו הנוראה שזה מחשבת ה' עמוקה שאיננו יכולים להבינה. אולם נראה שיש כאן עוד יותר מזה, שמה העניין שאדם הראשון דיבר בארמית דווקא הרי יש שבעים לשון? ובפרט שבתחילה דיבר לשוה"ק (כמו שדיברו עד שהתבלבלו השפות במגדל בבל, וכן ע”פ השמות שקרא רואים שדיבר לשוה”ק) אז מה העניין לומר שדיבר בארמית? נראה שיש בזה רמז שאדם הראשון היה בו מלחמה פנימית (כעין רמז לדרוש "אחור וקדם צרתני" שיש בו גילוי של שני צדדים, אחד שמתקדם בתיקון העולם ומגלה שם ה' בעולם, והשני שהולך אחורה ומקלקל), שמצד אחד רצה לגלות שם ה' בעולם ומצד שני רצה לחטוא (בעקבות חטא עץ הדעת שמשכו לחטא). לכן מצד אחד היה מדבר בלשוה"ק שזה גילוי לשון המחוברת לשמים ולקדושה, ומצד שני היה מדבר ארמית כעין רמז לרצון לכלות את גילוי שם ה' בעולם: “ארמי אבד אבי" (דברים כו,ה). לכן בתחילה היה גודל אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו שזה גם מהארץ עד השמים, שהכוונה שגדולתו (מעלתו) היתה שכל העולם כולו (מסוף העולם ועד סופו) היה מחובר לשמים דרכו (מהארץ עד לרקיע), שהתגלה דרכו גילוי שם ה', אלא שכיון שחטא אז התגלה בו גם טומאה ורעה, ולכן התמעט שלא ראוי שכל העולם יהיה כגילוי כזה של ניתוק משמים. לכן כשראה את ר"ע שמח שיש מי שקשור לתיקון העולם ממה שפגם (שזהו ע”י תורתו העמוקה שיורדת לפרטי הפרטים של התורה, עד שהיה דורש 'על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' [מנחות שם], והתורה מתקנת את העולם, כך שיש בזה תיקון עמוק מאוד בעולם), אולם כשראה את מיתתו הצטער כיון שראה שכדי שיהיה תיקון גדול בעולם היה צריך ר"ע למסור את הנפש, שזה בגללו שחטא בעץ הדעת והביא ריחוק מגילוי שם ה' וכן הביא מוות לעולם, שכך ר"ע מתקן כנגדו בקידוש שם שמים בגילוי של מוות על קידוש שם ה'; כך שזה גילוי של תיקון למה שחטא ולכן הצטער שזה מה שנגרם בגללו. ממשיכה הגמ': 'ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה", אן נטה לבך. רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם (בראשית יז, יד) "את בריתי הפר". רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה, כתיב הכא "עברו ברית", וכתיב התם (את בריתי הפר) (ירמיהו כב, ט) "ואמרו על אשר עזבו ברית ה'”'. נראה שנאמרו שלוש דעות (שמשלימות זה את זה) כנגד שנאמרו בראשונים כמה הסברים מה גרם חטא עץ הדעת: 1. במקום דעת של אמת ושקר נעשה לאדם דעת של טוב ורע (רמב"ם), 2. נכנס בו תאוות המשגל (רד"ק), 3. הבחירה החופשית שלו נעשתה מושכת אותו לחטוא. לכן נראה שכנגד זה נאמרו על אדם הראשון שלושה דברים: 'מין היה' – נוטה לע"ז, 'אן נטה לבך', זהו שבחירתו החופשית מושכת אותו לחטוא. 'מושך בערלתו היה' זה להגדלת תאוות הערוה, שזהו שנכנס בו תאוות המשגל. 'כופר בעיקר היה' זהו שבדעתו כבר לא תפס אמת ושקר, ולכן כעין שלא תופס בדעתו את האמת שה' הוא האלקים. נראה שכנגד זה התגלה תיקון בר"ע (והתורה שלנו עוברת דרכו, דרך תלמידיו [סנהדרין פו,א] כך שאנו מושפעים לגילוי תיקון עולם כמותו): כנגד שנאמר לאדם הראשון 'אן נטה לבך', התגלה אצל ר"ע שפעל בגילוי על ליבו ללכת ללמוד תורה לדבקות בה': 'מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה' (אבות דר”נ [נוסחא א] ו,ב). בנוסף בת כלבא שבוע התחתנה איתו ושלחה אותו ללמוד תורה, וכל זה בשל שראתה בו שיש לו לב טוב שכך התגלה במעשיו: 'חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי' (כתובות סב,ב), שזה היה השורש ללימוד תורה שנעשה בעקבות זה (שהתחתנה אתו ושלחה אותו ללמוד). כנגד באדם הראשון שפגם בערלתו שנמשך לערווה, אצל ר"ע הוא עזב את אשתו 24 שנים ללמוד תורה. כנגד אדם הראשון שחטא שכפר בה', ר"ע מסר עצמו להריגה על קידוש השם. כך שיש בר"ע תיקון גדול במיוחד לחטא אדם הראשון.