"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג,ו). 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). במדרש יש הרחבה בעניין, וגם יש תוספת דעה (שהעץ היה אתרוג) [ומובא בשינוי מי אמר מה]: 'מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה? ר"מ אומר: חטים היו. כד לא הוה בר נש דיעה, אינון אמרין: לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי … רבי יהודה בר אלעאי אמר: ענבים היו, שנאמר (דברים לב): "ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות למו”. אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם. רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג): "ותרא האשה כי טוב העץ" וגו'. אמרת צא וראה, איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא, אלא אתרוג. רבי יוסי אומר: תאנים היו, דבר למד מענינו. משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות, כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו, פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לג"ע והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו. ומה היו אומרים לו? אמר רבי ברכיה: הא גנב, דגנב דעתיה דברייה! הדא הוא דכתיב (תהלים לו): "אל תבואני רגל גאוה”, רגל שנתגאה על בוראו. "ויד רשעים אל תנידני”, לא תיסב מני עלה, אבל תאנה שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו, הדא הוא דכתיב "ויתפרו עלה תאנה”. מה היתה אותה התאנה? רבי אבין אמר: ברת שבע, דאמטיית ז' ימי אבלא לעלמא. רבי יהושע דסכנין בשם ר"א אמר: ברת אליתא, דאמטיית אליתא לעלמא. רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם ריב"ל אמר: ח"ו לא גלה הקדוש ב"ה אותו אילן לאדם, ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כ): "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה" וגו'. אם אדם חטא בהמה מה חטאת?! אלא, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, ואם על כבוד תולדותיו חס המקום, על כבודו על אחת כמה וכמה, אתמהא' (ב"ר טו,ז). ראה ביפה תואר שמסביר בצורה יפה שכל דעה היא כנגד דעה בשאלה מה היתה ההשפעה של עץ הדעת. לכאורה דברי ריב"ל שה' לא גילה מהו עץ הדעת כדי שלא לביישו זו טענה טובה, לכן נראה שריב"ל בא להסביר את דברי הדעות שנאמרו, שאין להבין זאת כפשטות שזה היה העץ ממש, אלא יש בו גילוי שמזכיר את העץ, שאת זה הם אומרים, ולא שבאמת היה העץ הזה אלא כעין עץ זה (אמנם בדעה של חיטים מובא דעת ר”נ שזה מוזכר בברכת 'המוציא לחם' כך שמשמע שזה היה ממש, אולם נראה בכ”ז שמתכוון שזה היה כעין גילוי חלק מהעץ ולכן אפשר לרמוז זאת שהיה גילוי לזה אע”פ שלא היה לגמרי העץ עצמו. או שלשיטתו היה העץ ממש; או שזה רק כרמז שנשמע אגב בברכה, ולא שעיקר הכוונה בברכה לכוון שהיה העץ ממש, כיון שלא היה ממש חיטה). אולי נרמז בפס' כנגד הדעות: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" – זה אתרוג שהעץ גם אכיל כפריו. "וכי תאוה הוא לעינים" – מביא תאוה זה הגפן שמביא לזנות (סוטה ב,א [ועוד הרבה מקורות]), וזה בא יחד עם הראיה שאז יותר מושכו לחטוא, שזהו לא סתם תאוה אלא יש קשר לראיה "לעינים" – שזהו רמז לתאנה שהתכסו כדי שלא יראו אותם שהם עירומים שזה מושך לתאוה. "ונחמד העץ להשכיל" – זהו חיטה שמביא דעת. ("ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל", אכלה מהפרי של עץ הדעת, “מפריו" שהוא פרי מיוחד שאינו ממש כחיטה וכדו'). מה שמביאים דעות שונות נראה שזה מרמז על דברים השייכים לרמז בהקשר לעץ הדעת. הדעה שזה חיטה, שזה גילוי של דעת, בא לומר לאדם שיש לשמור על הדעת, שלא ללמוד מה שאינו מתאים לו (חגיגה יג,א), ושיש לו ליישר את מחשבתו לרצון ה'; שזה הצד הרוחני באדם. הדעה שזה גפן מרמז על הדיבור, שזהו מביא יללה שזה בפה, ששיכור מבולבל בדיבורו, שזה כנגד שמירת הדיבור; שהוא בין גשמי לרוחני. הדעה שזה תאנה שתפרו בגד זה כנגד המעשים שעושה בכל אברי גופו; שזה החלק הגשמי באדם. שאת הכל צריך להחזיר ולתקן להיות ישר לה', שזהו אתרוג שמרמז על צדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים (ויק"ר ל,יב), ופריו ועצו שווים, כעין רמז שהאדם שהוא צלם אלקים, כעין יוצא מה' כמו הפרי היוצא מהעץ, עליו להיות דומה לקב"ה, שדבק ועושה לגמרי את רצון הקב"ה. אולי אפשר גם שאלו רומזים על גילויי החטא, שיש חטא שבא מדעה יתרה, שזה מבלבל אותו עד שכופר (כמו שקרה לאחר; חגיגה יד,א), או שמשתמש בדעתו כדי לכפור; זהו חיטה שמחזק דעת האדם. יש חטא שבא בשל שמבטל את דעתו לגמרי ואז תאוותיו משתוללים; שזהו הגפן שמשבשת את דעתו לגמרי עד שמביא ליללה, שהיא באה בעקבות מה שעשה כשהיה שיכור ללא דעת (ואף מי שלא מתייחס לחטא, שמתעלם מהאיסור וחוטא, זה כסניף מדבר זה של ביטול הדעת למניעת חטא). יש חטא שבא בשל פרץ תאוות מידי שהתחזק עליו; שזהו תאנה שבה כיסו את ערוותם שלא תראה ותגרום לפרץ תאוה חזקה. יש חטא שבא בשל התרגלות שרגיל בהם, עברות שאדם דש בהם ולכן לא מרגיש כבר שזה עברה; זהו אתרוג שפריו כעצו, שממשיך מרקע גדול קודם. אולי גם אפשר שרמזו בדברים אלו בהקשר לחטא עץ הדעת כרמז שהוא הביא לחטא ולכן רמזו כנגדו גילוי של דרכי התשובה (וכן האדם הצטווה שלא לאכול ממנו, שזהו לעשות את רצון ה' שלא לחטוא, ולכן בו נרמז כיצד יש לעשות תשובה מהחטא), כעין שה' מרפא במה שמכה, ולכן כעין נרמז בעץ הדעת כיצד לרפאת את החטא, שזה ע"י תשובה. בתשובה (לרמב"ם) יש ארבעה חלקים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד (הל' תשובה ב,ב). התאנה רומזת שהיא גילוי החטא (שלכן היא זו נתנה לו להתכסות; כמובא בגמ' ובמדרש), וכן ממנה עשו בגד כדי שלא תראה ערוותם וימשכו לערווה; כך שזה רומז לעזיבת החטא. גפן מביא ליללה, שמצטער על מה שעשה; שזהו רמז לחרטה. חיטה מביא לדעה שקשורה בדיבור כמו שאומר ר"י בגמ' שבלי דגן התינוק לא יודע לדבר; שזה רומז לוידוי שהוא בפה. האתרוג פריו ועצו שווים, שזהו שממשיך מהעץ לפרי בדומה, שכך מקבל על עצמו מעכשיו והלאה שלא לחטוא כשיתקל בזה בעתיד (אלא להיות צדיק כאתרוג שמסמל צדיקים); שזהו קבלה לעתיד.