בס''ד            יום כיפור: האם מותר לקחת כדורי קל – צום בערב יום כיפור

פתיחה

בנוסף לאיסורי המלאכה החלים בכל יום שבת, כאשר מתייחסת התורה (ויקרא טז, כט) לאיסורי יום כיפור, היא משתמשת בלשון עינוי: ''וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם''. כפי שראינו בעבר (יום כיפור שנה ו'), מכאן למדים שאיסורי האכילה והשתייה ביום כיפור הם מהתורה, ואילו שאר האיסורים כמו נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, על אף שמוסכם שאסורים והגמרא אף דורשת אותם מפסוקים, הרי שהם שנויים במחלוקת הראשונים האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן:

א. הרא''ש (ח, א) סבר ששאר האיסורים הם מדרבנן בלבד, ולימודם מהפסוקים מהווים אסמכתא בלבד. ראייה לכך הביא, מכך שהגמרא מתנסחת בלשון 'כנגד מי נאמרו העינויים', ולא מהיכן נלמדו האיסורים ('מנא הני מילי') או מהיכן הם יוצאים ('מהיכא נפקא'), שאלו הניסוחים שהגמרא מתנסחת בהם בדרך כלל כאשר מדובר באיסורים דאורייתא.

חיזוק נוסף הביא לדבריו מהגמרא (יומא עג ע''ב) המתירה למלך ולכלה לרחוץ את פניהם (מפני הכבוד), למי שהתלכלך לשטוף ידיו, ומרבי אליעזר המתיר ליולדת לנעול סנדל. אם מדובר היה באיסורים דאורייתא, כיצד הקלו בהם במקום כבוד וצער? אלא וודאי שמדובר באיסורים דרבנן, ולכן חכמים הקלו בהם במקרה הצורך. ובלשונו:

''פירש ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו, וכל הני עינוין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה. דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני עינוין כנגד מי ולא קאמר מנא לן או מהיכא נפקא... ועוד מדהקילו חכמים והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרוחצם, ועוד מדתנן החיה תנעול את הסנדל.''

ב. הר''ן (א ע''א בדה''ר) חלק וסבר, שגם שאר האיסורים חומרתם דאורייתא, ולראייה הביא את הגמרא הכותבת שאף על פי שבחמשת העינויים יש איסור, רק באכילה ושתייה יש איסור כרת. אם שאר האיסורים היו מדרבנן כטענת הרא''ש, ברור שלא היה בהם איסור כרת, והגמרא בכלל לא הייתה צריכה לציין דין זה, אלא וודאי ששאר האיסורים הינם דאורייתא.

את הטענה שמדובר באיסורי דרבנן ולראייה שיש כח לחכמים להקל בהם, דחה וטען שמדובר באיסורי דאורייתא שנמסרו לחכמים. כלומר, כיוון שהאיסורים לא כתובים בתורה במפורש אלא נלמדו מדרשה, הם נחשבים איסורים גמישים יותר, והתורה נתנה לחכמים את היכולת להכריע מה כלול בהם, וקבעו שבמקום הצורך ניתן להקל למרות שהאיסור מדאורייתא.

כאמור, מוסכם שאיסור האכילה והשתייה הם מדאורייתא, ונלמדים מהמילה 'עינוי'. בעקבות כך נעסוק השנה בשאלה, האם יש עניין להגביר את תחושת העינוי בצום, כאשר ייתכן שאחת ההשלכות לשאלה זו תהיה, האם מותר לקחת כדורי קל צום, העוזרים לעבור את הצום בקלות, ולמעשה מפחיתים את רמת העינוי. עוד נעסוק בשאלה, האם מותר לגעת באוכל בצום.

קניבת ירק

כפי שמתארת הגמרא במסכת שבת (לה ע''א), מקובל היה בזמנם לתקוע בערב שבת שש תקיעות, המורות לעם באופן הדרגתי לפרוש ממלאכות. הגמרא (שם, קיד ע''ב) מוסיפה שבניגוד ליום טוב החל ביום שישי, כאשר יום הכיפורים היה חל ביום זה (דבר שבזמן הזה אינו מתאפשר בגלל לוחות השנה), אין טעם לתקוע בשופר, שהרי ביום כיפור אסורים ממלאכה ואין צורך להפרישם.

על כך מקשה הגמרא, מדוע לא לתקוע סמוך לשבת, כדי להודיע לעם שביום הכיפורים לקראת צאת הצום, יהיה מותר לקנוב את הירק, דהיינו להסיר את העלים המיותרים מהירק, דבר האסור משום בורר מדרבנן? משיבה הגמרא, שמטרת התקיעה היא להפריש את העם מהאיסורים וממלאכות, אך לא להתיר דברים, והתרת הקניבה היא היתר מיוחד שהתירו חכמים ביום כיפור.

טעם ההיתר

בנוסף להיתר של קניבת ירק שבשבת רגילה אסור מדרבנן, הגמרא מוסיפה מעשים נוספים שהיו עושים סמוך לצאת יום הכיפורים הכוללים התעסקות באוכל, מפרקים אגוזים, פותחים רימונים ומקנבים את הכרוב, כאשר הנימוק להתיר מעשים אלו הוא: 'משום עגמת נפש'. בביאור טעם זה נחלקו הראשונים:

א. רש''י (ד''ה מותר) והמהרי''ל (יום כיפור, ז) הבינו, שההיתר מבוסס על כך שההתעסקות באוכל בלי לאוכלו מגבירה את העינוי. העניין להרבות את העינוי, אפילו במחיר של מעשה שבדרך כלל אסור מדרבנן, מבוסס על הפסוק שראינו בפתיחה, שכאשר התורה מתייחסת לאיסור האכילה, היא כותבת 'תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם', משמע שיש עניין בעינוי. כך גם הסבירו טעם היתר דווקא לקראת צאת הצום, שכן אז האדם תאב יותר לאוכל, והעינוי מתגבר.  

עם זאת, כיוון שהעינוי שבתורה נאמר רק ביחס לאכילה, גם לשיטתם אין להצטער ביום כיפור סתם ללא צורך. משום כך, אין קושיה על שיטתם מהגמרא (יומא עד ע''ב) הכותבת שאדם לא נצרך לשבת ביום כיפור בשמש כדי להרבות בעינויו, שכן למרות שהסיבה לכך היא שאין טעם לעשות מעשים המגבירים את העינוי, עינוי זה גם לא מתייחסת לפרישה מאכילה. ובלשון המהרי''ל:

''אמר מהר"י סג"ל, מה שנוהגין הנערים לשחוק באגוזים ביום כיפור היינו לעוגמת נפש ולעינוי, שמיצר להם בשחוק עמהם ואינו רשאי לאכול, ויתקיים תענו את נפשותיכם. ודוגמא זה אמרינן במסכת שבת, דמנהג קדמונים בקניבת הירק ביום כיפור מן המנחה ולמעלה... ואף על גב דכתיב ביה שבת שבתון (ויקרא כג, לד), מכל מקום לענות נפש התירו, שיהו עוסקים באוכלים. ודווקא מן המנחה ולמעלה, דאז יושב ומצפה שיגיע זמן אכילה ואיכא (= ויש) עינוי טפי.''

ב. הרשב''א (ד''ה ופירוש) והמאירי (ד''ה קניבת) חלקו וסברו, שאדרבה, הסיבה שהתירו לקנוב ירק היא כדי להפחית בעוגמת הנפש, שבסוף הצום יוכלו לאכול מיד, ולא ויצטרכו לעסוק בהכנת הירק. כפי שהעיר הט''ז (תקיא, א) גם הטור (או''ח תרט) צעד בשיטה זו, ומשום כך כאשר תמה על האוסרים להכין תבשיל מערב יום הכיפור למוצאי יום כיפור, כתב שאפילו קניבת ירק ביום עצמו התירו לצורך מוצאי הצום, וקל וחומר שהכנה של מאכל ערב החג למוצאיו, תהיה מותרת .

הסיבה שלשיטתם התירו מעשה זה דווקא לקראת צאת הצום היא, שאם יתעסק האדם באוכל בעוד היום גדול ועדיין אין צפי לאכילה בזמן קרוב, יש חשש שיבוא בטעות מחמת רעבונו לאוכלו. כמו כן, אם יתעסק עם האוכל מוקדם מדיי, לא יהיה ניכר לסובבים שההכנה היא לצאת הצום ולא ליום הכיפורים עצמו.

נטילת קל - צום

למעשה כותבת הגמרא (שבת שם), שרב יהודה ביטל את האפשרות לקנב ירק לקראת צאת הצום, שכן בפועל היו מתחילים לקנב זמן רב לפני צאת הצום, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (תריא, ב). עם זאת, המחלוקת בין רש''י לרשב''א האם יש עניין להגביר את העינוי בצום עצמו עודנה קיימת, ומחלוקת זו הובילה למחלוקת אחרונים, האם מותר לקחת עזרים המקילים את קיום הצום:

א. השדי חמד (יום כיפור א, יח) הביא את דברי רבי מנחם נתן, שסבר בעקבות הפסוק הכותב בלשון 'עינוי', ובעקבות רש''י שפירש שטעם קניבת הירק הוא להגביר את העינוי, שיש להימנע מלקיחת קל-צום וכדומה. בעקבות כך התקשה, כיצד מותר לאכול ערב יום כיפור עד בין השמשות, והרי תהליך העיכול ימשיך להתרחש במהלך הצום, ונמצא שחלק מהצום אינו בעינוי. לאחר דיון ארוך כתב שלמעשה מותר לאכול עד בין השמשות ויש בכך מצווה, אך יש להימנע מלקיחת קלי צום. ובלשונו:

''יש לחקור הא דנוהגין כמה אנשים, לעשות בערב יום כיפור סגולות שונות שלא ירגישו הצום... ואני העני בדעת חושש אם יאות לעשות כך, דפשטות הקרא דכל נפש אשר לא תעונה וכו', הוא חיוב להיות בו בעינוי, ואיך נעשה דברים הגורמים להסיר העינוי ביום הקדוש. ובשבת פירש רש''י מותר בקניבת ירק, דהכא משום עגמת נפש ואינו אוכל, הרי קרוב לעינוי ושרי, ודווקא מהמנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לאכול, ואיכא עגמת נפש.''

גם הרב חיים דוד הלוי (מים חיים ב, מ) סבר שיש בכך איסור, אך מטעם אחר. הוא לא קיבל את הנחת השדי חמד שעל האדם לחוש את הצום במהלך כל היום, ולכן יש לדון כיצד אוכלים בבין השמשות וכו', אלא טען שעיקר הרגשת הצום צריכה להיות לקראת סיום התענית. ולחיזוק דבריו, שהרי האוכל בערב יום כיפור, לא אמור לחוש את הצום עד שעות הצהריים. משום כך גם בהלכות שבת נפסק, שאסור להימנע מאכילה בשבת עד אחרי חצות, שכן רק לאחר זמן זה חשים בתחושת התענית. 

משום כך ביאר, שעיקר הבעיה בנטילת קלי צום היא שלא מרגישים את הצום במשך כל היום כלל. והוסיף, שאין קושיה אם כן כיצד ניתן לשתות כמויות רבות של מים בתחילת הצום, שכן מטרת שתייה זו אינה למנוע את העינוי, אלא למנוע כאב ראש והתייבשות הנגרמים בעקבות הצום, סבל הנחשב כמו ישיבה בחמה, ואינו קשור למצוות העינוי. ובלשונו:

''ואל תשיבני ממה שנהגו העולם לשתות כמויות גדולות של נוזלים בערב יום הצום, וכוונתם כדי שלא ירגישו צימאון ביום הצום, ולפי כל הנ"ל היה ראוי לאסור מניעת עינוי ביום הצום. זו טעות היא, ששתיית נוזלים ערב הצום לא באה למנוע צמאון ביום הצום אלא למנוע התיבשות מחמת הצום... וזה דבר שבוודאי אינו אסור, שלא חייבה תורה בעינוי אלא מרעב וצמא בלבד שהוא בשב ואל תעשה ולא כל עינוי אחר.''

ב. הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ט, נד) והציץ אליעזר (ז, לב) חלקו וסברו, שאין איסור לקחת קלי צום המאפשרים העברת הצום בקלות. עיקר טעמם מבוסס על הטענה שבערב יום כיפור אין מצווה להתענות, ואם כן מדוע שיהיה אסור לקחת באותו הזמן קלי צום. אדרבה, יש מצווה לאכול ואכילה זו לפוסקים רבים מנומקת כדי שיהיה ניתן לעבור את הצום בקלות (ועיין הערה[1]).

נגיעה באוכל

הגמרא במסכת יומא (עז ע''ב) כותבת, שבמקרה בו התלכלכה ידה של אשה ביום כיפור, מותר לה לרוחצה לפני שנותנת פת לתינוק, שכן זו רחיצה שלא לצורך תענוג. מגמרא זו למדו, שבוודאי במקום צורך כמו נתינת אוכל לתינוק, מותר לגעת באוכלים ביום כיפור. נחלקו הפוסקים, האם יש עניין להימנע מנגיעות לא הכרחיות, כמו במקרה שתינוק או ילד יכולים להסתדר בעצמם:

א. המגן אברהם (תריב, ו) כתב, שאין איסור בנגיעה במאכלים, וסבר שיש לחלק בין נגיעה זו לבין נגיעה בחמץ האסורה בפסח מחשש שמא יבוא לאוכלו, שכן בפסח באופן כללי מותר לאכול, לכן יש חשש שיבוא בטעות לאכול דברים האסורים. ביום כיפור לעומת זאת, האדם בדל לגמרי מאכילה, ולכן אין חשש על ידי נגיעה באוכל שיבוא שיבא לאוכלו.

עוד הוסיף, שכפי שראינו לעיל אחד התירוצים של הרשב''א לשאלה מדוע הותר העיסוק במאכל רק מהמנחה ולמעלה, הוא מחשש שמא יבוא לאוכלו, שם המצב שונה, שכן הוא מתעסק ממש בהתקנת האוכל לאכילתו. כך בפועל פסק גם הב''ח (תריא, ד), אם כי כתב שהסיבה שלא חוששים לתירוץ זה של הרשב''א היא, ששאר הראשונים חולקים על דבריו ועליהם סומכים. ובלשונו:

''ונראה דכיוון שנהגו להקל, אם כן בוודאי נהגו כן על פי פירוש רש"י, דלא חיישינן בהא לדילמא אתי למיכל מיניה. ועוד דאף הר"ן והרב המגיד כתבו עוד טעם אחר, דקודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום, אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב, ולטעם זה אין איסור בנגיעת המאכל אפילו קודם המנחה.''  

ב. המהרי''ל (יום כיפור, ו') והבן איש חי (וילך, טז) חלקו וסברו, שיש להימנע מכל מגע אפשרי באוכל, מחשש שמא יבואו לאוכלו. ולראייה, שכאשר יום כיפור חל בשבת, לא היו מחלקים את לחם הפנים בשבת, שמא יבואו לאוכלו. משום כך נקטו, שאפילו במקרה בו תינוק זקוק לעזרה באכילה, במקום האפשר, יש להשתדל שמי שאינו מחויב לצום הוא זה שייתן לתינוק את האוכל.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...