'ומוציאין ספר תורה וקורים שלשה בפרשת עריות עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר ביונה' (שו"ע או"ח תרכב,ב). ביוה"כ מפטירים ביונה, מדוע? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמו הזה', תשרי, 'ספר יונה ויוה"כ') שלושה הסברים: א: 'והטעם להפטרה זו ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם אם עבר עבירות, כמו שכתוב (תה' קלט, ז) "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך” (ספר אבודרהם, סדר תפלת יום הכפורים). ב: 'ולכן באה נבואת יונה בן אמיתי, להורות כי השם ית' רחמיו על כל מעשיו, ואפי' על אומות העולם, כל שכן בישראל. ולכן אנו מפטירין אותה בזה היום בשעת מנחה, שהיא שעה רצויה, כמו שאמרו ז"ל: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת מנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנא' “ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו"' וכו' (דרשות על התורה לרבי יהושע אב"ן שועיב, דרשה ליום כיפורים). ג: 'ומפטיר ביונה לפי שיש בו גודל כח התשובה' (הלבוש, תרכב,ב). אולי כהמשך לטעמים אלו אפשר להוסיף עוד בעקבותיהם. לפי ההסבר הראשון זה בא לומר שאי אפשר לברוח מה' אם חטא, אולי אפשר לומר יותר מזה, שספר יונה בא ללמדנו על מהותנו שאנו מיועדים לקדש את שם ה' בעולם ואיננו יכולים לברוח מזה. זה מתאים לקריאה ביוה"כ ששורשו בקבלת הלוחות השניים (תענית ל,ב) והברית של אברהם אבינו (פרקי דר"א, כט), שזה בא יחד, שמהותנו זה לעשות את רצון ה' המתגלה בתורה שבכך אנו מגלים את שמו בעולם, שזהו מהותנו כמו שמסמנים בבשרנו בברית המילה על מהותנו כמקדשי שם ה' בעולם. דבר זה מתגלה אצל יונה שניסה לברוח מלהתנבא, שלא רצה שתחול עליו השכינה וכך לא ילך להתנבא בשם ה': 'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א, ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'" וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תהלים קלט, ז) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" ... אֶלָּא אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ. אָמַר: אֵלֵךְ לִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכֹל לָבֹא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: "יֵשׁ לִי כְּנָיוֹת כַּיּוֹצֵא בָּךְ!" כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א, ד) "וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם"' (מכילתא מסכתא דפסחא – פתיחה [שמות יב,א]). האבן עזרא הביא לכך (שיונה לא רצה לברוח מה' אלא מקבלת הנבואה) ראיה מהפס': ' ... וכאשר חיפשתי בכל המקרא, לא מצאתי מילת בריחה רק דביקה על מילת "פני", כמו: "ואנה מפניך אברח" (תהלים קלט, ז); "ויברח יפתח מפני אחיו" (שופטים יא, ג). והנה לא מצאתי בנבואה יונה שברח "מפני ה'", רק "מלפני ה'". וכתיב: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". והנה, כל זמן שהוא מקבל, הוא מלפני לפני השם. וככה "ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד, טז). על כן אחריו, "ומפניך" אני "אסתר", כי פני האדמה לפני ה'. ועוד כתוב: "לבוא בנקרת הצורים ובנקיקי הסלעים מפני פחד ה'" (ראה ישעיהו ב, כא). וכתב: "לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'". והמשכילים יבינו' (ראב"ע; יונה א,א). כך שיוצא שיונה ניסה להתרחק מגילוי שכינה עליו והבאת דבר ה' לעולם, שזהו מהותם של ישראל, שחלה עלינו השכינה ואנו מביאים את גילוי שם ה' לעולם. שביוה"כ אנו מדגישים את מהותנו הגדולה הזו, ולכן ראוי שיתכפר לנו ביוה"כ על חטאינו מכח גילוי מהותנו הגדולה והקדושה, וייגזרו עלינו גזרות טובות שכך נוכל למלא את מהותנו להפיץ את שם ה' בעולם. זה גם מופנה אלינו לקבל עלינו תו"מ כדי לגלות ולקיים את מהותנו האמיתית. לכן מובן המשל שמביא המכילתא, שהעבד לא ברח כדי שלא להישלח לעבודה מסוימת אלא  'לעבד כהן שברח מרבו', שברח לגמרי מעבדותו, שכך מה שיונה ברח זה בעייתי לא רק מצד עצם השליחות להתנבא על נינוה אלא זה בעיתי מצד עקרוני הרבה יותר גדול, שמתגלה בזה פגם ממהותנו כנושאי שם ה' בעולם (ואצל נביא זה מתגלה עוד יותר חזק. במשל זה אדון כהן [מעבר לפשט שכך לא יכול להיכנס לבית קברות] כרמז שהשליחות היא בשביל גילוי שם ה' בעולם כמו שמיועדים הכוהנים, וזה בבית קברות כרמז שהקדושה זה חיים לעולם, ואנו מביאים את גילוי שם ה' בתו"מ שכך זה חיים לעולם, ואם לא עושים זאת אז מתגלה בעולם חשיבות של מוות [שהצדיקים נקראים חיים והרשעים נקראים מתים (ברכות יח,א-ב)], כמו שהעבד ברח לבית קברות כדי שלא לעשות את גילוי אדונו הכהן, שזהו שבריחה מתו"מ וקדושה זה מוות). מהנאמר במכילתא אפשר גם לומר כהמשך להסבר השני והשלישי, שרואים בזה כמה רחמי ה' על כל מעשיו וכמה מעלת התשובה גדולה, שיונה לא רצה להתנבא כדי שלא יגרם בעקיפין כהמשך מזה נזק לישראל, ובכ"ז ה' רצה שישובו בתשובה וינצלו. ויותר מזה, לפי הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('מועדי ישראל' - 'סירובו של יונה הנביא להנבא על נינוה') שיונה רצה למנוע את חורבן המקדש בהמשך ע"י השותפות של נינוה (ראה שם), יש מכאן גילוי חוזק התשובה ורחמי ה', שרוצה שישובו בתשובה אע"פ שבהמשך הם יחריבו את ביתו (שזה דבר חמור, כמו שמתגלה שלכן ה' אמר שימחה בעצמו את עמלק בשל חורבן ירושלים [תנחומא "כי תצא" סימן יא]). אולי אפשר להביא רמז לדברי מרן פאר הדור שנאמר על נבואת יונה במלכים בהקשר לירבעם בן יואש: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלקי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר" (מ"ב יד,כה [ראה רש"י]), שאולי הנביא הדגיש את נבואת יונה בזה כדי לרמז שלכן יונה התנגד להתנבא על נינוה כיון שזה גרימת ההיפך מנבואותיו שהתנבא שישראל יחזרו ויכבשו את מה שנלקח מאתנו; שבעקבות נבואתו על נינוה יגרם שיחרב הבית וישראל גלו, ולכן לא רצה להתנבא על כך. (ובחז"ל [יבמות צח,א] מקשרים ע"פ הפס' ביונה בין הנבואה הזו לזו של יונה על נינוה, שאולי זה רומז בעומק על קשר בין שניהם בשל שזהו טעמו של יונה). אולי אפשר כהמשך להסבר השני שבא להראות את רחמי ה' על כל מעשיו, שזה בא לזרז אותנו להבין כמה חשוב לה' בריותיו, ולכן אם פגענו ח"ו באדם שנלך ונבקש ממנו סליחה (ובפרט ביוה"כ), כיון שאין יוה"כ מכפר על זה: 'עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו. ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים' (שו"ע או"ח תרו,א). שזה נלמד מיונה, לא רק מכך שמתגלה שה' מרחם על כל בריותיו, אלא גם מיונה עצמו שסיכן את חייו בשביל שלא להביא קטרוג על ישראל, שלא יצא ממנו פגיעה בישראל, שהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים: 'אבל הכובש על נבואתו ... מיתתו בידי שמים שנאמר "אנכי אדרוש מעמו" ... והכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי. א"ר יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה. את מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני". אמר יונה: יודע אני שהגוים קרובים תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל; ומה עלי לעשות? לברוח "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה" וגו' (יר' סנהדרין יא,ה). נראה שהיר' הביא את דברי ר' יונה (בעבר לפשטות שדובר על נבואת יונה אז הביאו גם את זה) כדי להדגיש שיונה הנביא סיכן את חייו כדי למנוע פגיעה בישראל, שזה מבטא את החומרה כמה חשוב ליזהר מפגיעה בישראל (ומדגיש ר' יונה שנקרא "בן אמתי" לומר שהוא כעין תולדה של אמת, בן של האמת, שהאמת נר לרגליו ולכן פעל כך כי זה דבר אמת שיש ליזהר מפגיעה בישראל). כמו כן זה נלמד מנינוה עצמה שעמדה להיחרב בשל בין אדם לחברו: 'והנה מצאנו כתוב: "היתה עיר גדולה לאלקים" (להלן ג, ג), שהיו יראים השם מקדם. והמפרש כי היתה עיר גדולה ויקרה בעיני השם להשחיתה, אין זה דרך הלשון, כי כתוב: "תגדל נפשי בעיני השם" (שמואל א' כו, כד), ולא "לשם". והנה כתוב "לאלקים"; וכתיב: "כל הגוים כאין נגדו" (ישעיהו מ, יז), ולא יחוש אם הם רבים. ופירוש "לאלקים", כי היו יראים השם, העמים הקדמונים, רק עתה בימי יונה החלו לעשות רע. ולולי זה שהיו בתחילה אנשי השם, לא היה שולח נביאו אליהם. והנה ראינו ששבו תשובה גמורה, אין כמוה, ולא תמצא כתוב ששברו מזבחות בעלים או גדעו פסילים. והנה מזה נלמוד שלא היו עובדי כוכבים ומזלות' (ראב"ע; יונה א,ב). ומרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הביא לכך ראיה מב"ר וילקו"ש (ראה ב'מועדי ישראל' - 'סירובו של יונה הנביא להנבא על נינוה'). ממילא עצם זה שנינוה עמדה להיחרב אלמלא חזרו בתשובה מלמד על חומרת בין אדם לחברו, ושלכן עלינו ליזהר בכך ואם פגענו עלינו לתקן ולבקש סליחה. אולי נרמז שיונה הלך וקרא בנינוה שלושה ימים (שזהו גודל העיר): "ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה' ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים מהלך שלשת ימים" (יונה ג,ג), וכן היה כעונש שלושה ימים בבטן הדג ("ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות" [יונה ב,א]), כרמז שמי שפגע בחברו צריך לבקש ממנו (אם לא סלח לו) עד שלוש פעמים סליחה (וכן יחד עם שלושה אנשים).