"ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג לה' שבעת ימים. והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילם שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימם יהיו ... וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילם שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימם" וגו' (במדבר כט,יב-יז). 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה; ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. א"ר יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן?' (סוכה נה,ב). 'שבעים פרים - פרי החג שבעים הם חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים. פר יחידי - של שמיני. שאהנה ממך - אין לי הנייה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך' (רש"י). ר"א לומד שמקריבים שבעים פרים כנגד אומות העולם כדי לכפר עליהם כדי שירדו להם גשמים. לעומת זאת מובא במדרש אגדה: 'שלשה עשר פרים – אתה מוצא ששבעים פרים היו מקריבים ביום חג הסוכות, ביום ראשון י״ג, ובשני י״ב, ובשלישי י״א, וברביעי י׳, ובחמישי ט׳, ובששי ח׳, ובשביעי ז׳, נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים. ארבעה עשר כבשים – כנגד י״ד בני יעקב בני יעקב שנים עשר, ומנשה ואפרים שנים, הרי ארבעה עשר, כי אפרים ומנשה נקרא על שמו, שנאמר "לי הם" (בראשית מ״ח:ה׳). והם לא היו פוחתים והולכים, אלא כשם שהיו י״ד בראשון, כך היו בכל יום י״ד, ללמדך שהם היו חזקים וקיימים לעולם, ועולה חשבונם צ״ח לכפר על צ״ח קללות שבתורת כהנים, והוא ב"כי תבוא אל הארץ"' (מדרש אגדה [בובר] במדבר כט,יג). לפי המדרש יוצא שהשבעים בא נגד שבעים אומות, שבא למעט אותם ולכלותם כדי שננצל מהם. רש"י הסביר הסבר ביניים: '"ומנחתם ונסכיהם לפרים" - פרי החג ע' הם כנגד ע' אומות עו"ג, שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם. ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין. "ולכבשים" - כנגד ישראל שנקראו (ירמיהו נ) "שה פזורה", והם קבועים. ומנינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה' (רש"י; במדבר כט,יח). יוצא מדבריו שמצד אחד זה בא לכפר עליהם, ומצד שני בא לבטא כליה, שבא לומר שבצד המהותי שלהם הם מתמעטים, ולכן מראים זאת בצורת התמעטות, אבל יחד עם זה כיון שזה מתגלה בקורבנות אז סימן שיש בזה כפרה (כקרבן) שהמקדש היה מכפר להם מהייסורים שבאים להם מצדם המהותי. אולם נראה שיש בזה יותר עומק, שאנחנו מראים שהם מתמעטים כדי לרמז שה' יצילנו מידם והם יכלו מהעולם (כמו שאומר המדרש), יחד עם זה מבטאים שאנו באים לכפר להם כדי שיקבלו גשמים (כמו שאומרת הגמ') וכן כדי להצילם מייסורים בכלל (כמו שאומר רש"י). כיצד זה מתיישב? הכל תלוי בגילוי שנעשה באומות, שאם מדובר באומה רשעה שמזיקה לישראל בכוונה, שהם לא מוכנים לקבל את ישראל בעולם, עליהם אנו מבטאים כליה כדי שננצל מהם. אולם אומות רגילות, ובטח כאלו שעוזרות לנו אנו מבטאים כנגדם כפרה, שה' לא יתייחס לחטאיהם, אלא ימשכם לדרך הנכונה, ויתמעט מהם גילוי הרע שבהם, שיתקדשו ויתעלו ויעזרו לנו ויהיו ראויים לגשמים וברכה. אולי בכל יום שני אילים כרמז שיש שנים – יש את ישראל ויש את האומות (כמו שאצל יצחק [שכנגדו אילים בקורבנות] יצאו עשו ויעקב, שני הפכים, זה לקדושה וזה לע"ז), שכך יכול להיות האומות נגד ישראל או בעד ישראל; וסך האילים בחג סוכות הם 14 כרמז ל'יד' – שתלוי האם האומות נעשות כעין יד שלנו, שעוזרות לנו, וכך במתגלה בהם גילוי יד ישראל, ורוצות להיות קשורים ליד שלנו בעולם, לתת לידנו את צרכינו (פרנסה וכדו'); או שרוצות לכלותנו, שיתגלה בנו כליה מהעולם, שייעשה בנו (14) 'די' בעולם. שזה ההבדל ביחס שלהם אלינו שלכן בהתאם לכך גם אנו משפיעים עליהם, שמגלים עליהם את קדושתנו. הכבשים כנגד בני ישראל שלכן זהו 14 (כמו שמביא רש"י והמדרש), וסך הכבשים הם 98 שזה מבטא 'צח', כרמז שבא למעט מאתנו את הקללות כיון שיתגלה בנו נקיות מחטאים, שזה רמוז במספר צ"ח כנגד מספר הקללות, וכן במילה 'צח' שזהו נקי: '"דודי צח" - לבן כמו (איכה ד) "צחו בחלב"'. "דודי צח" - ולבן להלבין עונותי צח ולבן' (רש"י; שה"ש ה,י [ובפס' טז]). יחד עם זה יש רמז לאומות שמתקשרות אלינו, ולכן אם הם באות לעזרתנו אז אנו מגלים גם עליהם ניקיון מעוונות וכך מכפרים עליהם; לעומת זאת אם הם באים נגדנו אז לנו זה 'צח' לחיוב, ואילו אצלם זה ניתוק מכפרת עוונות ולכן זה נעשה לכיליון, שלא ירד עליהם גשמים ויכלו מהעולם, שזהו צח מלשון יובש: '"צח" - ענין יובש כמו "צחה צמא" (ישעיהו ה)' (מצודות; ירמיהו ד,יא). נראה שדווקא בפרים נעשה כנגד שבעים האומות, כיון שבקורבנות הפרים זה כנגד אברהם, כמו שהתגלה בהכנסת האורחים ('"פרים" - כנגד אברהם, שנא' (בראשית יח) "ואל הבקר רץ אברהם"' [רש"י; במדבר כח,יט]). לכן מצד אחד זה מרמז על השפעת קדושה על האומות, שבהכנסת האורחים אברהם השפיע להפצת אמונה בה' ('"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם", אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' [סוטה י,א-ב]), והמלאכים שבאו אליו הלכו אח"כ להפוך את סדום, ואברהם התפלל עליהם, וזה היה בתנאי שיש צדיקים בעיר, והם צדיקים בפרהסיא ('וטעם "בתוך העיר" – שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן: "שוטטו בחוצות ירושלים" (ירמיהו ה׳:א׳)' [ראב"ע; בראשית יח,כו]), שכך ישפיעו תיקון לעיר, שזה מלמד על ההשפעה בקורבנות לכפרה על האומות, שזה כשייעשה להם בעקבות כך תיקון – שיתקדשו ויתעלו, לעומת מי ששקוע בחטא ורק ממשיך להידרדר שאצלו ייעשה כיליון כעין בסדום. (וכמו אצל אברהם היה אז גילוי שכינה, שה' בא לבקרו, כך גם הגילוי הוא במקדש שבו השראת השכינה). ונראה שכנגד בנ"י שהם חזקים וקיימים לעולם זה מתגלה ב-14 שמרמז על 12 שבטי ישראל ואפרים ומנשה, כרמז שיוסף נמכר והיה נראה ליעקב שיש התמעטות בבניו, אולם בסוף התגלה לו שלא רק שלא התמעטו אלא התרבו, שאפרים מנשה הם כמו שבטי ישראל, כעין בנים של יעקב עצמו ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" [בראשית מח,ה]), שכך גם אין כיליון לישראל, וגם אם ח"ו נראה בזמן צרות שיש התמעטות, בכ"ז ישראל יתחזקו מזה (וזה התגלה בכבשים שהם מרמזים כנגד יעקב [רש"י שם], שממנו יצאו בנ"י [בלי אחרים כמו ישמעאל ועשו] שבהם הגילוי של 14).