"פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (דברים כט,יז-כ). לכאורה דברי התורה כאן קשים, הרי קודם נאמר "אתם נצבים" וגו' שזה בא להרגיע לאחר ששמעו כ"ך הרבה קללות: 'אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר (אחת או) שתים שנאמרה בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו?! מיד קרא אותן משה והיה מפייסן. מה כתיב למעלה מן העניין? "ויקרא משה אל כל (זקני) ישראל וגו' "המסות הגדולות" וגו', "ותבואו אל המקום הזה" וגו'. ואתם לא שמעתם בקולי ואמרתם לפני דברים שאתם חייבין עליהם כלייה ולא עשיתי אתכם כלייה, שנאמר: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" וגו' (תהל' קו ז). ולא עוד אלא שאמרתם לעגל "אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ד). … וכך אמר להם משה לישראל: אף על פי שהייסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם”' (תנחומא “נצבים” סימן א). הרי שבנ”י ממש לקחו קשה את הקללות, אז איך אפשר לומר מיד שיש כאלו שלא התרגשו מזה? בפשטות הרוב המכריע הוריקו פניהם, אבל יכול להיות שיש בודדים שלא התרגשו אלא התעלמו ועליהם משה דיבר. או שמכאן שגם כשאדם חרד ונפחד מיראת העונש, יכול ברגע אחד לחזור בו; ובפרט שהרגיעו אותו אז מרגיש בטוח ואז יצרו קופץ ומושכו לחטא. אולם מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר בצורה נפלאה ('תורת המקרא' “נצבים”), שיש כלל שאין שכר מצוה בעוה"ז, וממילא מה שהתורה מזהירה מה יקרה אם יחטאו זה נאמר על כלל ישראל, שלכלל יש שכר ועונש בעוה"ז. לכן יכול אדם לחשוב שכיון שהרוב צדיקים אז הוא יכול לחטוא ואין לו לפחד שיקרה לו רע כיון שהוא יקבל בעולם טוב בשל שהעולם נידון לטובה כיון שהרוב צדיקים. במקרה כזה אומר משה שה' לא יסלח לאותו אחד ויעניש אותו אישית גם בעוה"ז (ראה שם בהרחבה ובדיוק בפס'). אולי אפשר להוסיף שכותרת כל המעמד שם הוא תחילת הפרשיה: “אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" (פס' ט-י). שמדגיש שזה כל ישראל - “כלכם" ומפרט אח"כ את כולם, שזה בא לבטא על חיבור ואחדות גדולה מאוד, שמאחד את כולם ממש. לכן מובן שדרשו חז"ל שע"י האחדות יש כח לבטל צרות: 'דבר אחר: "אתם נצבים היום”. מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?!. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא שם). שחיברו כאן את עמידת ישראל, שאי אפשר לפגוע בהם (כאגודה של קנים), בעניין של "נצבים”, שמצד אחד יש כאן גילוי של אחדות, ומצד שני משה בא כאן להרגיע את ישראל ממה שהוריקו פניהם, כך שיש קשר ביניהם, שזהו שרמז שע"י האחדות ניצלים מהצרות שנאמרו. ומובא בצורה חזקה יותר בב”ר: 'רבי אומר: גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) "חבור עצבים אפרים הנח לו”, אבל משנחלקו מה הוא אומר: (שם /הושע י/) "חלק לבם עתה יאשמו", הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת' (ב"ר לח,ו). לכן יכול עכשיו אדם לומר לעצמו שאמנם חרד כששמע את כל הקללות, אבל כיון שאפשר להיות מאוחדים יחד כל ישראל וכך לא יגיע עליהם רעה, אז יכול לחטוא בע"ז בלי חשש שיפגע. לכן משה מזהיר שמא מישהו ילמד מדבריו שיכול ע"י כך להרגיע עצמו ולחטוא (בע”ז), לכן מזהיר שה' לא יסלח לו ויענישו ולא יעזור לו האחדות. אולי זה נרמז שאומר "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", כעין רמז שמרגיע עצמו ע"י שאומר שכח השלום הוא שיהיה לו להגנתו. אולי זהו "למען ספות הרוה את הצמאה", שיתווספו השגגות לזדונות לעונשו (רש”י), שזה גם רומז שכשחוטאים אבל יש בהם אחדות שהיא מגלה על מעלתם כמגלי שם ה' בעולם, שזה המשותף לכל ישראל, ולכן באחדותם זה מתגלה (שהרי זהו המשותף ביניהם) ומושכם להיות כיעודם כבנ"י; ולכן גם אם חוטאים בכ"ז יש כנגד זה כח גילוי גדול לשם ה' שחל עליהם (שזהו שאומר שבאחדות מקבלים פני שכינה), ולכן מה שחוטאים זה כעין שגגה שיצרם מחטיאם ברוח שטות ('ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא' (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב' [סוטה ג,א]) ולא שזה הגילוי האמיתי שלהם. אבל אם חוטא בכוונה וסומך על האחדות שתגן עליו, הרי שבזה מראה שהאחדות עצמה אינה אמת, כיון שאחדות אמת מגלה את גילוי שם ה' עליהם, ואילו הוא משתמש בה כדי לחטוא. לכן היא לא תגן עליו ואף ה' יענישו קשות על זדונו, ואף על השגגות שקודם כשלא חשב בכוונה לחטוא ושלא יקרה לו כלום – גם עליהם ה' יענישו, על גודל חטאו ועל פגימתו את מעלת השלום. ומדגיש "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט" כיון שאחדות מדומה יכול להיות במיעוט ישראל, ולא בכלל בנ"י, שמעלתם כ"ך גדולה באחדות עד שאי אפשר שתהיה אחדות לרעה בכל בנ”י. אולי לכן למדו מכאן על משיא זקן וצעירה וכו': 'אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר: (דברים כט, יח) "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו"' (סנהדרין עו,ב). שבפשט זהו כמו שהסביר רש"י: 'למען ספות - לחבור כמו "ספו שנה על שנה" (ישעיהו כט). רוה את הצמאה - שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן. והמחזיר אבידה לכותי - השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם. רוה - עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו' (רש"י). אולם אולי ראה רב לדרוש זאת כאן כיון שמדבר על שחוטא בעניין של אחדות, לכן דרש על אחדות רעה, שזהו נישואין שזהו אחדות וכן החזרת אבידה שזה אחדות (שלכן מחזיר לו אבידה מאחדותם, שדואג לו), אבל בגילוי רע שזהו קטנה עם גדול ולהיפך ושמחזיר אבידה לכותי.