'אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר (תהלים מט, יג): "אדם ביקר בל ילין"' (סנהדרין לח,ב). 'בל ילין – לינת לילה' (רש"י). מה ריב"ח בא לומר בזה? בפשטות בא להביא דברים עיקריים שנעשו בבריאת האדם ביום השישי. אולם נראה שבא להדגיש שלקראת סוף היום נידון ונטרד מגן עדן, שלזה הביא את הפס', כך שמשמע שזה הכי חשוב. שמדוע זה חשוב? כיון שנענש שנטרד מגן עדן אבל לא נענש במיתה, כך שיצא ברחמים מהדין שהיה צריך ליגזר עליו; שהרי ה' אמר לו: “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,יז), ובכ"ז לא נידון למיתה. לכן ביום זה – בר"ה האדם נידון, כעין הנאמר בפסיקתא דר"כ: 'בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הק"ב. א' לו הקב"ה: אדם, זה סימן לבניך, כשם שנכנסתה לפניי בדין ביום הזה ויצאתה בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפניי בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי? "בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא כג,כד)' (פסקתא דר"כ, כג [אמנם שם יש שינוי בחלק מהדברים שנעשו ובסדרם]). אולם מה בא לומר בשאר הדברים שהביא בזמנים השונים? אולי ברביעי נזרקה בו נשמה, כרמז שתקיעת שופר לכתחילה היא לאחר שלוש שעות ('ואפילו יחיד התוקע לעצמו גם כן ידקדק לתקוע אחר שלוש שעות לערך, כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה' [מ"ב ס"ק ב; שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף א]), ותקיעת השופר מרמזת לאדם להתעורר לחזור בתשובה ('אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם' [רמב"ם; הל' תשובה ג,ד]). לכן מרמז על הנשמה באדם – על הצד הקדוש באדם שמושכו לקדושה – ולכן זמן זה מתגלה כנגד נתינת הנשמה באדם. זמן הדין כעין מתחיל בכך שסרח, שמאז ראוי לעמוד לדין על מעשיו, ועד זמן שנטרד שזהו פסק הדין, כך שיוצא שזהו כעין שלוש שעות, שזה מרמז שביום ר"ה יש שלוש שעות של דין קשה (או רק שלוש שעות של דין [ – תלוי בשתי האפשרויות שמעמידה הגמ']) שהם בשלוש השעות הראשונות (ע"ז ד,ב); לכן נרמז בשלוש שעות אחרונות שיש שלוש שעות ביום זה שקשורות לדין קשה – שמודגש הדין על שחטא, ובשלוש שעות הראשונות זה רק יצירה חומרית – לפני שנתנה בו נשמה, כך שרומז שבר"ה בשלוש שעות הראשונות אז יש את הדין הקשה, כעין שמודגש בו חומריותו של האדם, ולכן אין ליחיד להתפלל אז מוסף (כמו שמובא בע”ז ד,ב). אולי חמישית עמד על רגליו – כרמז שלאחר תקיעות דמיושב (שזה נרמז ברביעית – בנתינת נשמה, כמו שאמרנו קודם; וכן כרמז שתקיעות דמיושב זה בשביל חולים וזקנים, שזהו כעין שנזרקה בו נשמה, כרמז לחיות, שזה בא לרמז על תקיעת שופר לכאלו שחיותם חלשה – חולים וזקנים), עומדים להתפלל מוסף בעמידה. ובחזרת הש"ץ תוקעים תקיעות דמעומד, שזה נרמז בשישי בקריאת השמות, כרמז שהאדם שולט על כל העולם כולו, שלכן קורא להם שמות למהותם – מה שרואה בהם לפעולה בעולם. שכך התקיעה שמחזירה את האדם בתשובה זה מתקן אותו ואת כל העולם כולו שתלוי בו (כמו שאומר הרמב"ם בהמשך: 'לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו' [שם]). ואז מוסיף את הבאת חוה (בשביעי) והזיווג איתה והבאת צאצאים (בשמיני), שלכן היה קשור בה ובעקבות כך אח"כ התדרדר אחריה כשחטאה והחטיאה אותו. ואז מביא שהצטווה שלא לאכול ואח"כ חטא וכו'. או שבשביעי ושמיני בא לרמז על אחדות גמורה, שמתחיל בביתו (עם אשתו [שזהו בשעה שביעית]) ונמשך לאחדות בכל ישראל (שזהו כעין רמז על ריבוי משנים לארבע [בשעה שמינית], שמתרבה לכל בנ”י) שיש חשיבות גדולה להיות באחדות בר"ה שכך ינצל מדין רע: 'רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר: שאפלו ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר (הושע ד, יז): "חבור עצבים אפרים הנח לו”. אבל משנחלקו מה נאמר בהם (הושע י, ב): "חלק לבם עתה יאשמו”, הא גדול שלום ושנואה מחלקת' (במדבר רבה יא,ז). ועוד שבאחדות נעשה כסא מלכות ה' מבוסס: 'דבר אחר: "אספה לי שבעים איש”. זה שאמר הכתוב: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה” (עמוס ט ו). משל למה הדבר דומה? לפלטרין שהייתה בנויה על גבי הספינה, כל זמן שהספינות מחוברות, פלטרין שעל גביהן עומדת. לפיכך נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו”. אימתי כביכול כסאו מבוסס למעלן? בזמן שישראל עשויין אגודה אחת. לכך נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו”, אימתי? בזמן ש"אגודתו על ארץ יסדה”. וכן הוא אומר: "ויהי בישורון מלך" וגו' (דבר' לג ה)' וכו' (תנחומא "בהעלותך" סימן יא). ממילא בר"ה שממליכים את ה' בעולם חובה במיוחד להרבות ולהדגיש אחדות בישראל. או אולי שביעי ושמיני מרמז שלאחר התפילה בא לביתו ועושה קידוש לאשתו ובניו (ומוציאם ידי חובה מכח הערבות שיש בבנ"י, שהערבות מאחדת ביניהם, ולכן זה נרמז בהבאת חוה אליו וזיווגו איתה, שזה גילוי של אחדות), ואז אוכל איתם, שזהו סמוך לכך שהצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, שיחד עם זה נאמר לו כן לאכול מכל השאר: “ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל" וגו' (בראשית ב,טז). ואח"כ חטא וכו' שלכן נקבע ר"ה כיום דין. אולי אפשר גם שהזמנים (ההתחלתיים) רומזים לזמני האכילה בעולם: 'תנו רבנן: שעה ראשונה מאכל לודים, שניה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשין, רביעית מאכל פועלים, חמישית מאכל כל אדם. איני?! והאמר רב פפא: רביעית זמן סעודה לכל אדם! אלא: רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל ת"ח' וכו' (שבת י,א). לכן כיון שמדובר שביום שישי אדם הצטווה ועבר על הציווי של האכילה, אז ריב"ח דימה זאת (את ההתחלה) לזמני האכילה של האנשים. שעה ראשונה הוצבר עפרו, כנגד מאכל לודים – אוכלי אדם, שלכן זהו כגילוי של אפר, שלא רואים בזה מעלת אדם כלל, אלא כאילו זה עפר בלא ערך. שניה נעשה גולם, כנגד ליסטים, שהם שודדים אנשים, כך שזה מראה שהם מזלזלים במעלת האדם, ולכן זהו כגולם שהוא דמות לא שלמה, כעין שהם לא רואים את מעלתו השלמה של האדם. שלישית נמתחו אבריו, כנגד מאכל יורשים, שקיבלו ירושה, שזהו כעין שנמתח להיותו נראה כאדם, שכך הם קיבלו את מעלתם כאדם שיש לו לסיפוק צרכיו ע"י שירשו מהאחר, כעין שנמתח מהשני אליו. רביעית נזרקה בו נשמה, כנגד מאכל כל אדם, שזהו שמעלתו של כל אדם בהיות בו נשמה. חמישית עמד על רגליו, כנגד מאכל פועלים, שזהו כעומדים על רגליהם ללכת למלאכתם. ששית קרא שמות, כנגד מאכל ת"ח, שהם כמלכים על העולם ('דרבנן איקרו מלכים' [גיטין סב,א]), כמו שאדם הראשון היה מלך על הכל ולכן קרא להם שמות. שביעית נזדווגה לו חוה, ששבת המלכה היא בת זוג של ישראל: 'תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג!. א"ל הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך' וכו' (ב"ר יא,ח), לכן שעה שביעית מרמזת על שבת שהיא היום השביעי ויש בה גילוי של בת זוג. שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, שנולד להם בן, כרמז למילה ביום השמיני. תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, כרמז לזמן ההריון, שהאדם בא לעולם כדי לשמוע בקול ה' (וכן בבטן מלמדים אותו את כל התורה [' … אלו ירחי לידה, ומלמדין אותו כל התורה כולה' וכו' (נדה ל,ב)] שעליו יצטווה בעולם). עשירית סרח, כנגד זה באה התורה לתקן את העולם מהחטא והתאוות, וכל התורה גנוזה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), ולכן זה מתגלה בעשירי. אחת עשרה נידון, כעין כנגד י"א הנקודות ב"לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט,כח), שמרמזות על צורת עריכת הדין (שמרמז על הדין בחטאים הגלוים והנסתרים, מתי ואם בכלל נידונים [סנהדרין מג,ב]), כיצד האדם נידון, שכך קישר ריב"ח בדבריו שאדם הראשון נידון ב-י"א. שתים עשרה נטרד והלך לו, שירד מגן עדן לעולם וצריך לתקן את הפגם כדי לקדש את העולם, שזה מתגלה בי"ב כרמז לי"ב שבטי ישראל שמתקנים את העולם.