בס''ד  פרשת כי תצא: האם עובד יכול לאכול אוכל מהמכולת במהלך העבודה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כג, כד – כה), שכאשר פועל עובד בכרם רעהו או בשדהו, מותר לו לאכול במהלך עבודתו: ''כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן. כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ''. מדוע מותר לפועל לאכול במהלך עבודתו? נאמרו במפרשים לפחות שתי גישות:

א. מהרמב''ם (שכירות יב, א) עולה, שמדובר על מצווה הפונה לבעל הבית. דהיינו, כיוון שמטבע הדברים קשה לפועל לעבוד במאכלים בלי לאכול מהם, ציוותה התורה על בעל הבית שיחוס עליו ויניח לו לאכול. ב. אור החיים (כי תצא שם) חלק וסבר, שהתורה התירה לפועל לאכול מפירות בעל הבית (בפשטות גם ללא הסכמתו), כיוון שידעה שאם לא יתירו לו, הוא עלול לבוא לגזול מהפירות. ובדומה לאשת יפת תואר, שהתירה התורה רק מחמת היצר הרע. ובלשונו:   

''ואל כליך לא תתן. זה יהיה גזל, והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיוון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באסור, ולכך התיר "כנפשך שבעך" כעניין שכתוב: (משלי יג, כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו", והוא הדין בקמה שיקטוף בידו מלילות אבל חרמש לא יניף.''  

עם זאת, ולמרות שלהלכה נפסק כדעת חכמים שהפועל יכול לאכול אפילו בכמות העולה בשוויה משכר עבודתו (אם כי אין הדבר מומלץ), בכל זאת צמצמו חכמים את יכולת אכילתו. לדוגמא, הגמרא במסכת בבא מציעא (פט ע''ב) כותבת שאסור לפועל לשתות את המיץ בענבים, או לטבל את מאכלו במלח, שכן פעולות מעין אלו מגבירות מאוד את כמות האכילה של הפועל. 

בעקבות התורה העוסקת באכילת פועל במהלך עבודתו נראה האם בכל המלאכות מותר לפועל לאכול, או דווקא במלאכות מסוימות. באיזה שלב בעבודתו מותר לו לאכול, ומה דין פועל העובד בכרם של נוכרי. כמו כן, נראה מה החוק הישראלי אומר בנדון, ולסיום נעסוק בחובות הפועל, הבאות לידי ביטוי בברכות שמותר לו לומר בשעת העבודה.

המאכלים שהותרו

האם פועל העובד במכולת, יכול לאכול מהסחורה במהלך עבודתו? למרות שהגמרא במסכת בבא מציעא (צא ע''א) כותבת שאפילו פועל נושא על כתפו, יכול לאכול במהלך עבודתו (ואין צורך שיעסוק בבצירת הענבים וכדומה) וכן נפסק ברמב''ם (שכירות יב, א) ובשולחן ערוך (חו''מ שלז, א), בכל זאת פועל העובד במכולת אינו יכול לאכול.

טעם הדבר שהגמרא (פט ע''א) משווה במספר הלכות בין האיסור לחסום שור מלאכול במהלך אכילתו, לבין איסור מניעת הפועל מלאכול בזמן אכילתו. אודות חסימת שור בדישו כתוב בפרשה (כה, ד) '' לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ'', על פסוק זה דורשת הגמרא, שדווקא דברים הנידושים, דהיינו גידולי קרקע, יש לאפשר לשור ולפועל לאכול, אך לא שאר דברים. ובלשון השולחן ערוך (שם):

''פועל העושה מלאכה לבעל הבית בדבר מאכל, הרי זה אוכל ממה שהוא עושה, אפילו אינו עושה לא בידיו ולא ברגליו רק שנושא על כתפו; ואסור לחסמו שלא יאכל... במה דברים אמורים שאוכל? כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה, כגון בוצר ענבים ומוסק בזיתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים. אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע, כגון החולב והמחבץ והמגבן, אינו אוכל.''

עוד מוסיפה הגמרא, שגם החולב והמחבץ אינו רשאי לאכול בזמן אכילתו, שכן חלב ובשר אינם נחשבים גידולי קרקע. התוספות (ד''ה גידולי) מעירים, שהיה מקום לומר שתוצרי בעלי חיים נחשבים גידולי קרקע, שכן הם אוכלים מהקרקע, אלא שהתורה משתמשת בלשון 'דישו' דווקא, ורק דברים שהם גם גידולי קרקע וגם דשים אותם מותר, ואילו חלב ובשר לא דשים (עיין הערה[1]).

זמן האכילה

לכאורה לפי מה שראינו עד כה, אמנם יהיה אסור לעובד במכולת לאכול ממוצרים הנעשים באופן מעובד, אך מהפירות והירקות כן ניתן יהיה לאכול. אלא שלמעשה אין הדברים כך, שכן הגמרא מתחמת את הזמן בו יכול הפועל לאכול, ומגבילה אותו רק לזמן סיום מלאכת הפרי, דהיינו זמן חיוב הפרשת תרומות ומעשרות או הפרשת חלה (כאשר מדובר בבצק).

משום כך ולדוגמא, הבוצר ענבים ומכניסם לתוך מיכל האיסוף, יכול לאכול תוך כדי עבודה, שכן פעולה זו מסיימת את מלאכת הפרי ומחייבת אותו במעשר. אך עובד במאפייה המכניס את כיכרות הלחם לתוך התנור, אינו יכול לאכול מהם, שכן פעולה זו מתרחשת לאחר הזמן בו העיסה התחייבה בחלה (שהוא זמן גלגול העיסה). על בסיס אותו עיקרון, עובד במכולת אינו יכול מהפירות, שכן הפירות המגיעים למכולת התחייבו במעשר כבר בשעת אספתם בשדה, ולא בשעת סידורם במכולת.

כרם נוכרי

נחלקו הראשונים, האם מותר לאכול בכרם נוכרי, בעקבות הגמרא, הדורשת מלשון הפסוק 'כרם רעך', כרם רעך ולא כרם נוכרי:

א. רש''י (בבא מציעא פז ע''ב, ד''ה כרם) פירש, שבוודאי מותר לפועל יהודי לאכול מפירות הגוי בשעת עבודתו. להבנתו, כאשר הגמרא כותבת שדווקא כרם רעך ולא כרם נוכרי, כוונתה דווקא לצמצם את ההיתר לאכול בכרם יהודי, ובעוד שפועל העובד בכרם יהודי יכול לאכול אך אינו יכול להעמיס סחורה לתוך כליו, הרי שהעובד בכרמו של גוי יכול אף להעמיס לתוך כליו.

לפי דבריו מובנת קושיית הגמרא, מה יעשה הסובר שגזל הגוי מותר עם לשון הפסוק. שכן אם הלכתית מותר לגזול אותו, וודאי שמותר לאכול מהפירות בשעת עבודה. על כך עונה הגמרא, שאכן הדורש שגזל הגוי מותר, ילמד מהפסוק לא לעניין אכילה מגוי, אלא לעניין הקדש, שדווקא מכרם רעך ניתן לאכול, ולא מכרם הקדש. ובלשון המנחת חינוך (תקעו, יא) שכתב שמסברא בכרם גוי ישנם יותר היתרים מאשר בכרם יהודי, שכן לא מסתבר שהתירו אכילת פירות בשעת העבודה בכרם יהודי, ובגוי יאסרו:

''והנה בקושיית הגמרא, הניחא למאן דאמר גזל עכו"ם אסור, איצטרך קרא למשרי (= להתיר) פועל. פרש רש"י, דהתורה התירה לפועל ליתן לכליו אם עושה אצל עכו"ם, וכן הוא לשון הגמרא למשרי פועל היינו אפילו לכליו... ואפשר לומר דזה אין סברא דבישראל שרי רחמנא גזל בפועל, ובעכו"ם לא שרי, יציבא בארעא וכו', והוי ליה כעין מי איכא מידי בישראל שרי ולעכו"ם אסור... על כן נפקיה מרעך, דהתורה התירה, ומותר ליתן אפילו לכליו.''

ב. הריטב''א (ד''ה הניחא) חלק וסבר, שכאשר הפסוק כותב 'כרם רעך', כוונתו להורות שאי אפשר לאכול מכרם נכרי, וכך פסק הש''ך (שלז, א). בטעם הדבר נימק, שגוי אינו מחוייב במצוות, ולכן אין עליו מצווה להניח לפועל היהודי לאכול משדהו. ייתכן שהוא סובר כהבנת הרמב''ם שראינו בפתיחה, שהמצווה היא על בעל הבית לאפשר לפועל לאכול, ואם כן במקרה זה בעל הבית אינו מחוייב במצוות (ואילו רש''י נוטה להבנה שהתורה כמו הפקירה את האוכל לרשות הפועל, ואם כן אין סיבה שהעובד בשדה גוי יהיה אסור מלאכול).

החוק הישראלי

הסמ''ע (שלז, ג) וערוך השולחן (שם, כג) נקטו, שעל אף שמדין תורה פועל יכול לאכול מפירות השדה, מכל מקום יכול בעל הבית להתנות איתו שהוא שוכר אותו על מנת כך שלא יאכל מפירותיו. טעם ההיתר, שאכילת הפועל נחשבת 'דבר שבממון', דהיינו היתר הנוגע לדיני ממונות, ולהלכה נפסק כדעת רבי יהודה, שהמתנה על דבר שבממון – תנאו קיים. ובלשונם:

''וכן פועל שהיה עושה במלאכה הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם בעל הבית עליו ועליהם שלא יאכלו ממה שיעשו, אם הם גדולים ועשה מדעתן הרי זה לא יאכלו, דכל תנאי שבממון קיים, ואם הם קטנים יאכלו, דהוה כשלא מדעתן. ובגדולים כשעשה מדעתן אין יכולים לחזור בהם, דכל עניני פועל אין צריך קניין. וקודם התחלת המלאכה נראה ל ישיכולים לחזור בהם, וגם הוא עצמו יכול לחזור בו, וכן בעל הבית יכול לחזור בו אם ירצה.''

דבר זה מוביל לשאלה, מה אומר החוק הישראלי בנדון, שכן כיום השוכר פועל, ניתן להניח שמסתמא שוכרו על דעת חוק המדינה. למעשה החוק קובע, שכל עוד אין הסכם האומר אחרת, המעסיק פטור לתת ארוחות לעובדיו. ומשום כך, פועל העובד בכרם וכדומה, מעיקר הדין אסור באכילת הפירות. עם זאת, מחוייב המעסיק לתת לפועליו הפסקת אוכל.

ברכה בשעת עבודה

כשם שבעל הבית מחוייב לאפשר לפועליו לאכול בשעת העבודה, כך הפועלים מחויבים לעבוד כמיטב יכולתם, וכפי שמביא השולחן ערוך באותו הסימן (שלז, כ), שקבעו חכמים בגמרא במסכת ברכות (טז ע''א), שאין לברך את הברכה הרביעית בברכת המזון שחובתה מדרבנן, כדי לצמצם את הזמן שאינו קשור לעבודה. נחלקו הפוסקים, מה דין הברכה לפני האכילה:

א. הרמב''ם (ברכות ב, ב) והתוספות (חולין קז ע''א ד''ה ולא) סברו כגרסה המופיעה בגמרות שלפנינו, שעל הפועל לוותר על ברכה זו, שהרי כאמור פטרו פועל מהברכה הרביעית שכן חובתה מדרבנן, וגם הברכה לפני האוכל מדרבנן. ב. הרי''ף (ט ע''א) והרשב''א (ד''ה הכי) חלקו וגרסו, שלמרות שהפועל אינו מברך את הברכה הרביעית, בכל זאת עליו לברך לפני האכילה. ובלשון הרשב''א:

''הכי גריס רש"י ז"ל ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה, ופירש הוא ז"ל לפי שאינה דאורייתא, אבל מברכין לאחריה שהיא דבר תורה. אבל בכל הספרים שלנו גרסי ומברכין אחת לפניה, וכן היא בפירושי הגאונים ז"ל, ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא.''

מדוע לשיטתם יש לברך? והרי לכאורה גם ברכה זו מדרבנן! יש שתירצו, שבאמת החובה לברך לפני אכילה אינה מדרבנן לגמרי, אלא דבר שכפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות נלמד בסברא, שלא ייתכן להנות מהעולם הזה בלא ברכה והאוכל ללא ברכה כאילו גוזל[2], ואם כן יש בברכה זו מימד מדאורייתא. יש שחלקו וסברו שברכה זו לגמרי מדרבנן, אלא שהברכה שלפני האכילה מאוד קצרה, ולכן למרות שהיא מדרבנן, בכל זאת לא פטרו חכמים מלאומרה.   

המנהג בפועל

כאמור, מעיקר הדין פועל פטור מהברכה הרביעית. אלא שבמהלך הדורות אירעו שנויים בסדרי העבודה, וכבר בזמן ההגהות מיימוניות (ברכות א, ט) היה מקובל שכאשר אדם שוכר פועלים, הוא שוכרם על דעת כך שיוכלו לברך כראוי, ולהתפלל כראוי, ולכן בזמן הזה פועלים מברכים את הברכה הרביעית בברכת המזון וכמובן גם בברכה שלפני האכילה.

עוד הוסיף ערוך השולחן (קצא, ד), שאפילו אם בעל הבית מתנה עם פועליו בפירוש שלא יברכו ברכת המזון במלואה כדי שלא יבטלו מעבודתם, אין התנאי מועיל, שכיוון שמנהג כל העולם לא לבטל את המצווה לברך את ברכת המזון במלואה, מנהג זה מחייב את כולם, ואין היחיד יכול להוציא עצמו מהכלל. גם מבחינה חוקית, בעל עסק חייב בזמן הזה לאפשר לפועליו זמן להתפלל ואינו יכול לגרוע משכרם בעקבות כך, וכפי שחייב לתת להם זמן לאכול.

שבת שלום! סיימת לקרוא? קח לקרוא בבית או בבקשה תעביר הלאה על מנת שעוד אנשים ייקראו[3]...