בס''ד       פרשת שופטים: האם מותר לשחד שופט גוי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על איסור השוחד, וכפי שכותבת הגמרא במסכת כתובות (קה ע''א), איסור זה קיים גם במקרה בו הוא לא גורם להטיית המשפט. בניגוד לאיסור ריבית, שעל פי הגמרא במסכת בבא מציעא הוא חל הן על המלווה והן על הלווה, איסור קבלת שוחד קיים רק על המקבל. עם זאת, הנותן עובר על איסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

למרות שכאשר התורה כותבת על איסור השוחד היא מציינת איסור זה בקשר לדיינים, למעשה כתבו רבים מהפוסקים מסברא (ומדיוק מדברי הרא''ש), שגם פקידי ציבור אסורים לקבל שוחד על כל דבר שיכול להטות את הכרעתם. על בסיס אותו היגיון פסק החתם סופר (חו''מ סי' קס), שכאשר מתברר שוועדה לקחה שוחד על מנת לבחור ברב פלוני, הרי שהחלטותיה מבוטלות:

''איברא בעיקור הדין נראה בוודאי, אם המצא ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הקהילה ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב, שיעידו שמאנשי הקהילה קבלו שוחד, אם כן פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שעל ידי אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי הי' צריכי' לומר דיעותם לשם שמים... והם אמרו ע"י שוחד שהוא חד ומעוור עיניהם.''

בעקבות הפרשה נעסוק השבוע בעניין שוחד, נראה את מחלוקת הפוסקים האם ישנן מתנות שמותר לרב לקבל, והאם כל עזרה שקיבל פוסלת אותו מלדון את נותן העזרה. כמו כן נעסוק בשאלה האם שופט גוי שמקבל שוחד עובר על איסור התורה, ומה יהיה הדין כאשר ידוע שאותו שופט אינו פוסק משפט צדק, אך בעקבות השוחד יפסוק דין אמת.

שוחד דברים

אלו דברים נאסרו משום קבלת שוחד, מעבר לקבלת כספים?:

הגמרא במסכת כתובות (קה, ע''ב) מביאה מספר סיפורים על אמוראים, שפסלו את עצמם לדון גם כאשר לא קיבלו כסף מבעל הדין, אלא 'שוחד דברים', דהיינו קיבלו סיוע מבעל הדין. לדוגמא, שמואל פסל עצמו לדון אדם כיוון שקיבל ממנו עזרה בעלייה מהנהר, ואמימר פסל עצמו כיוון שבעל הדין הוריד לו לכלוך שהיה לו על כתפו. נחלקו הראשונים האם חייבים היו לפסול עצמם:

א. התוספות בכתובות (שם, ד''ה לא) והמרדכי (רמז תרפג) סברו שמדובר במידת חסידות, ולא באיסור גמור. הסביר הב''ח (חו''מ ט, ד), שכיוון שהאמוראים התנסחו בלשון שהם פוסלים את עצמם לדון ('פסילנא לך לדינא') ולא התנסחו בלשון התורה או הזכירו את השוחד, משמע שהם לא היו חייבים לפסול עצמם, אלא רק החמירו ממידת חסידות. ובלשונו:

''מדברי התוספות לשם משמע, דכל שוחד דברים אינו אלא חומרא בעלמא אבל פסולים לא היו. וכן כתב במרדכי פרק קמא דסנהדרין על שם רבינו תם, וכן כתב המהרי"ק בשורש כ"א על שם המרדכי, דכל פסילנא לך שבתלמוד כן הוא דאינו אלא חומרא.''

ב. הרמב''ם (סנהדרין כג, ג) חלק וסבר ששוחד דברים אסור מעיקר הדין כמו שוחד כספי, וכן נראה שפסק השולחן ערוך (חו''מ ט, א). כפי שהעיר הב''ח (שם), כדבריהם משמע מלשון הגמרא המדייקת מלשון הפסוק שלא כתב 'ובצע' (= כסף) לא תקח, אלא ושוחד לא תקח, משמע כל סוג של שוחד.

ג. התוספות בסנהדרין (ח ע''א ד''ה פסילנא) על פי ביאורו של הב''ח (שם) נקטו בגישה שלישית. להבנתו התוספות סוברים, שאם בסמוך לטובה שעשו לדיין, ביקשו שידון אותם, הדיין צריך לפסול את עצמו מעיקר הדין, ועל כך מדברת הגמרא במסכת כתובות. לעומת זאת אם בעל הדין עשה לדיין טובה בעבר, עליו לפסול עצמו רק ממידת חסידות (ועיין בברכי יוסף שם).

על בסיס הבנה זו ביאר הב"ח את הסתירה בטור ובשולחן ערוך (שם), שמצד אחד פסקו שאם אדם קיבל מתנה מאדם פלוני ואחר כך הוא בא אליו לדין, אין הוא צריך לפסול עצמו לדון, ויש בכך רק מידת חסידות. ומצד שני פסקו שאפילו אם שאל חפץ מחברו, הוא פסול לדון. במקרה הראשון מדובר שקיבל מתנה בסתם, ובמקרה השני שאל כאשר ידע שפלוני יבא אליו לדין.

קבלת מתנות

מחמת אותו עיקרון, נראה שכאשר מדובר ביחסי שכנות רגילים, בהם לדוגמא שכנים מארחים זה את זה בשבת, ומקובל להביא מתנה מסוימת בשעת האירוח, הרי שאין בנתינת המתנה פסול ושוחד במקרה של דין עתידי, שכן לא מדובר במחווה יוצאת דופן. כמו כן, מותר לתת לרב היישוב וכדומה משלוח מנות לפורים למרות שהוא גם דיין המקום, כיוון שלא מדובר במתנה חריגה.

עוד יש להוסיף, שכך הדין גם במשפט הכללי, ונפסק שכאשר איש ציבור קיבל מתנה מחברו שברור שאין לה קשר לתפקידו ואינה עלולה להשפיע על עבודתו, מותר לאיש הציבור לקבלה, ואין בכך שוחד. אמנם יש לציין שלעיתים קשה להוכיח בדיוק מה הייתה מטרת המתנה, ובמקרים מעין אלו בית המשפט צריך להכריע[1].

שופט גוי

כפי שראינו בפתיחה, למרות שהתורה מדברת על איסור שוחד בהקשר לדיינים, בכל זאת היה פשוט בסברא שדין זה נכון גם ביחס לאנשי ציבור, שהרי גם עליהם מוטלת החובה לעשות מלאכתם נאמנה, ולא להטות את הצדק בגלל שוחד. דנו הפוסקים, האם גם דיין גוי שלקח שוחד עובר על איסור, וממילא, האם מותר לשחדו:

א. הרמב''ן (וישלח לד, יג) כשדן במעשה שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם, כתב שהייתה הצדקה להורגם מחמת שעברו על 'מצוות הדינין' שהיא אחת משבע מצוות בני נח, מצווה המורה לגויים להימנע מגניבה, עושק, הלנת שכר שכיר וכדומה. עוד הוסיף, שגם האיסור לקחת שוחד כלול במצוות הדינין, וכפי שמובא בדברי הירושלמי הפוסק שדיין גוי שלקח שוחד נהרג, שכן עבר על אחת משבע מצוות בני נח. ובלשונו:

''על דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם, אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גנבה, ואונאה, ועושק ושכר שכיר, ודיני השומרים, ואונס ומפתה, ואבות נזיקין וחובל בחבירו, ודיני מלווה ולווה, ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן... ובירושלמי אמרו בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג.''

כיצד יישב את דברי הגמרא במסכת שבת (קטז ע''ב), המספרת שאמא שלום אחות רבן גמליאל נתנה לגוי בשכונתה מנורת זהב, כדי שיפסוק כרצונה? הרב אלישיב (שם, ד''ה דלא) תירץ על בסיס החתם סופר, שכפי שעולה מהסיפור מטרתה הייתה ללעוג על אותו גוי שפרסם על עצמו שהוא אינו נוטל שוחד, ומותר היה לתת לו שוחד, להכשיל אותו, ולהזהיר את הציבור להתרחק ממנו.

ב. התומים (חו''מ ט, א), על מנת ליישב את מנהג העולם שנתנו שוחד לשופטים גויים, כתב ללמד זכות על בסיס הגמרא במסכת כתובות (קה ע''א). הגמרא מנמקת את איסור השוחד, בכך שנתינת השוחד הופכת את נותן השוחד והמקבלו למעין ישות אחת, דבר שמונע מהדיין לחייב את נותן השוחד. אולם הרי בגויים מותרת עדות קרובים, ממילא מוכח שלא חוששים פסול בקרבה שבין העדים לנידונים, ואז יש מקום לומר שגם הותר השוחד.

ג. השואל ומשיב (א, קל) בגישת ביניים סבר, שאמנם אסור לשופט גוי לקחת שוחד כדברי הרמב''ן, אך יש הבדל בינו לבין שופט יהודי. בעוד שלשופט יהודי אסור לקחת שוחד בכל עניין, האיסור לשחד גוי חל רק אם ישתנה דין המשפט מצדק לשקר. עוד הוסיף, שמחמת כך אין איסור של 'לפני עיוור' לתת לגוי שוחד, כיוון שכאמור אין איסור בעצם נתינת השוחד, ורק מחשבת השופט קובעת אם יהיה בכך שוחד, ועל איסור שנקבע במחשבה אין איסור לפני עיוור. ובלשונו:

''אמנם נראה דהנה בלקיחת שוחד בישראל עובר תיכף בשעה שלקח, דהרי בישראל גזרה התורה אף בדין אמת שמא יבא לידי הטיית דין... ולפי זה בבן נח דאינו אסור רק במטה דין אם כן לא הוה עובר תיכף בלקיחת שוחד רק אחר שדן והטה... ובזה נראה לפני עניות דעתי דזה שנותן השוחד ודאי אינו עובר על לפני עור כיון דאינו עובר רק במחשבה לבד''

על בסיס הבנת השואל ומשיב כתבו אחרונים רבים, שכאשר ברור שהשופט הגוי מרמה (כפי שקרה פעמים רבות כשיהודים עמדו לדין בגלות), מותר לתת לו שוחד כדי שיפסוק דין אמת. סברא נוספת להקל במציאות זו כתב המהרי''ל דיסקין (קונטרס אחרון ה, רכג), שכיוון שאין לגוי סמכות לדון יהודי, דינו אינו נחשב דין, וממילא כלל לא נאמר האיסור לתת שוחד[2].

שוחד במינוי תפקיד

מקרה נוסף דומה למקרה הקודם, הוא בנתינת שוחד כדי שימנו לתפקיד את האדם הראוי, במקרה בו יודעים שהאדם הראוי לא יתמנה אם לא ייתנו שוחד. הגמרא במסכת יבמות (סא ע''א) כותבת, שבזמן בית המקדש השני, קנתה מרתא בת בייתוס בכסף רב את הכהונה הגדולה לבעלה יהושע בן גמלא. הגמרא מגנה מינוי זה, וקוראת לו קשר רשעים.

התוספות (בבא בתרא כא ע''א ד''ה זכור) כתבו, שיהושע בן גמלא היה צדיק גמור, ולראייה שהגמרא במסכת בבא בתרא (שם) מציינת אותו לשבח בכך שפתח את בתי הספר הראשונים 'ואלמלא הוא נשתכח תורה מישראל'. להבנתם, הסיבה שהגמרא ביבמות מבקרת את מינויו לכהן גדול, הייתה רק בגלל שהיו אחרים ראויים ממנו אך לא בגלל רשעותו.

א. החתם סופר (חו''מ ה, קס) הבין מדברי התוספות, שבמקרה בו ברור לכל שאין מינוי ראוי יותר לתפקיד, מותר לתת שוחד לוועדת הבחירות כדי שיבחרו אדם ספציפי, שהרי התוספות ביארו שמדובר במעשה רע רק בגלל שהיו ראויים ממנו. מקרה דומה לכך מביא הקובץ שיעורים (בבא בתרא עא), שעל אף שאין לשאת אשה לשם ממון, מכל מקום אם היא ראויה לחתן, מותר. ובלשונו:

''ומשמע דאילו לא היו אחרים חשובין ממנו ליכא איסורא לתת מעות כדי שיתמנה, ולכאורה היה נראה, דהממנה אותו בשביל מעות עובר בלא תעשה דלא תכירו פנים במשפט, ואם כן הנותן לו כסף עובר משום לפני עיוור. ואפשר דגם הך איסורא ליכא אלא בממנה מי שאינו הגון, או שיש אחרים חשובין ממנו, אבל אם המתמנה הגון לזה אין איסור ליקח מעות ממנו כדי שימנוהו, וכעין זה מצינו גבי נושא אשה לשם ממון דהקפידא היא רק אם אינה הוגנת לו.''

ב. הב''ח (חו''מ ד''ה ועוד) חלק וסבר על בסיס דברי הרמב''ם, שגם כאשר אין אדם גדול וראוי יותר לתפקיד, בכל זאת אסור לשלם כסף כדי למנותו. להבנתו, לא היה גדול וראוי יותר מיהושע בן גמלא, ובכל זאת הגמרא במסכת יבמות כותבת על מינוי זה שהוא קשר רשעים, כיוון שנתמנה באמצעות תשלום כסף.

עוד יש להוסיף כסברא לאסור, שלמעשה כמעט ואף פעם אין מועמד מובהק לתפקיד עליו אפשר לומר שהוא הכי טוב ואין בלתו, ולרוב הדבר נתון במחלוקת בין צדדים שונים. כמו כן, יש לקחת בחשבון שתהליך מינוי שמעורב בו כסף, נתפס כבעייתי בעיני הציבור, וייתכן שרק בבית שני שכבר ממילא קנו את הכהונה בכסף, ופעמים רבות אנשים אלו היו רשעים מותר היה כך לעשות.

שבת שלום! סיימת לקרוא? קח לקרוא בבית או בבקשה תעביר הלאה על מנת שעוד אנשים ייקראו[3]...