"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים" וגו' (דברים יד,כב-כג). '"למען תלמד ליראה את ה' אלקיך" מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה' (ספרי; "ראה" פסקא קו [הקטע הזה לא מופיע בכל המהדורות של הספרי. מובא גם בילקו”ש רמז תתצז]). 'כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי: "למען תלמד ליראה" וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה' (תוס' ד”ה 'כי'; ב”ב כא,כ). באכילת מע”ש בירושלים אדם מתחבר לעבודת ה', ובפרט ללימוד תורה, שבירושלים זהו שיא גילוי התורה, וכך מתחבר לעבודת ה' ולתורה כעין הנאמר על העמים לעתיד לבא: “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג), שמירושלים יוצאת התורה וההליכה אחר ה', חיבור לעבודת ה'. לכן אולי מרומז בפס' כאן: "מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", שנאמרו חמשה דברים אע"פ שהעיקר זה מעשר שני, כיון שבכור שייך לכהן ולא לאכילת ישראל (וכן שאר הדינים שבפס' לא שייכים בבכור) אלא שהובא כאגב למעשר כדי ללמד ממנו הלכות למע”ש; וע"ד הרמז אולי בא לרמז כנגד חמשה חומשי התורה לומר שבהמצאות בירושלים מתחברים לתורה, ולכן הובאו חמשה דברים שבאכילה בירושלים (וכן הבכורות זה של הכהנים, וכך כעין רמז לקשר בין אכילת מע”ש לאכילת הבכורות, להדמות לכהנים, שבאכילת מע”ש בירושלים לומד מהכהנים). דגן כנגד ספר בראשית שדגן זה הבסיס של מאכל האדם, כך האבות הם הבסיס לנו ולחיבורנו לתורה. תירוש מרמז על שמחה (יין) שזהו שמחה על יציאתנו מעבדות לחירות וקבלת התורה, שזהו ספר שמות. יצהר – שמן בו גם מאירים בנר, רמז לעבודת ה' במשכן שמאיר את שם ה' בעולם. בכור בקר כנגד בנ"י שנקראו "בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב), ובקר רומז באותיותיו לבוקר, שזהו התחלת היום, שזהו התחלת הופעת בנ"י כאומה המאירה בעולם שזהו בדור המדבר, ולכן זה כנגד ספר במדבר בו מסופר על בנ"י במדבר. וצאן רומז ליצחק שבעקידה הוקרב במקומו איל, ויצחק קשור לא"י בשל היותו כקרבן עולה (ב"ר סד,ג) בשל שעלה לעקידה, לכן הצאן מרמז על קשר לא"י שזהו ספר דברים שנאמר לקראת כניסתם לארץ. אולי מע"ש זה לאחר שהופרשו תרומה ומעשר ראשון, כרמז שהאדם מקבל את המע"ש כדי שילמד מעבודת ה' של הכהנים ולוים בירושלים, ולכן קודם הם מקבלים והוא אח"כ, כבא ללמוד אחריהם – ללמוד מהם. מע"ש הוא עשירית כרמז לתורה שנתנה בעשרת הדברות (שבהם גנוזה כל התורה בעומק [יר' שקלים ו,א]), שהמעשר שני מיועד למאכל אדם בירושלים כדי שיתחבר לתורה. מע”ש ניתן שנתיים ואז שנה מעשר עני, נראה כרמז שהמעשר מחברו לתורה ולכן הוא מגלה במעשר גם קשר לצדקה וחסד, כיון שהתורה קשורה לחסד: “ותורת חסד על לשונה” (משלי לא,כו), לכן בגילוי חיבור לתורה שנעשה במע”ש הוא מקשר לחסד בנתינה לעניים בשנים של מעשר עני, ולכן זה מתחלף ממע”ש למעשר עני בשנים השונות (לכן בהמשך הפס' נאמר על מעשר עני [פס' כט]). נראה שבגילוי חסד בתורה יש שני גילויים: 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי: תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד'' (סוכה מט,ב). לכן כנגד זה יש שנתיים מע”ש ושנה מעשר עני, כעין שבלימוד תורה יש שני גילויים שמתגלים כחסד. נראה שבמע”ש יש מעלה מיוחדת של התחברות ללימוד תורה ועבודת ה', כיון שאוכל זה דבר גשמי מאוד שמשותף לאדם ולבהמה ולכן התיקון בו פועל לתיקון גדול באדם, להעלותו לקדושה. לכן בזה הוא מגיע לירושלים ואוכל שם בעיר הקדושה, ורואה את הכהנים ולוים שאוכלים בקדושה, ועובדים את עבודת ה' בהתלהבות וזריזות, וכך מתעלה בעצמו להתעלות מהגשמיות הגסה לרוחניות וקדושה, וכך גם לחיבור ורדיפה אחר לימוד תורה ועבודת ה'. אולי ע”ד הדרש אפשר שהפס' רומז שבעליה לירושלים האדם מתקדש ומתחבר ללימוד תורה ועבודת ה', שזהו החיים אמיתים (שצדיקים קרואים תמיד חיים, ורשעים קרואים תמיד מתים [ברכות יח, א-ב]): “וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום” (דברים יד,כד): “וכי ירבה ממך הדרך" – אם אתה אינך מחובר לירושלים כראוי ולכן מרגיש שהדרך רחוקה, כי אינך אוהבה באמת ולכן מתעצל ללכת, שזה בשל שהדרך שהיא מלמדת ללכת בה (ללכת אחר ה') רחוקה מדרכך (שאינך רוצה להיתקרב לעבודת ה'). זה מתגלה גם ב”כי לא תוכל” (רמז כעין 'תאכל') שאינך אוכל את המע”ש בירושלים, שאז אתה לומד שם ללכת אחר ה'. אז נעשה עליך כעין צרעת “שאתו”, נעשה כמצורע: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" (ויקרא יג,ב), שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב), שכך בהיותו רחוק מעבודת ה' הוא חשוב כמת (כרשע שבחייו חשוב כמת). וכן כיון שלא מחובר בדיבורו לתורה (“ודברת בם" [דברים ו,ז]) אז נופל דיבורו לטומאה, וכך מתדרדר לדבר לשוה"ר בדיבורו (שזה ההיפך מלימוד תורה: 'מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה' וכו' [ערכין טו,ב]), ונענש בשל כך בצרעת ('אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' [שם]. לכן המצורע "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" [ויקרא שם], כיון שזה קשור ללימוד תורה שמתגלה בכהנים, וכן בענייננו, כיון שלא בא ללמוד מהכהנים בירושלים את הדרך לעבודת ה' ע"י המע"ש, נעשה בסוף כמצורע). וכל זה כיון שהתרחק מירושלים שמקרבת לעבודת ה', שלכן התרחק מה', שזהו "כי ירחק ממך המקום", שהקב"ה נקרא 'מקום' (ב"ר סח,ט), ואתה התרחקת ממנו (וכנגד זה אף ה' התרחק ממך), וכך נעשה מנותק מהקדושה ולכן נחשב כמת. מע"ש מהתורה ניתן משלושה דברים: "מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (אמנם זו מחלוקת ראשונים מה דין מע"ש בשאר הפירות, האם חייבים מדאורייתא או מדרבנן, ובכ”א גם אם שאר הפירות הם דאורייתא, בתורה נאמרו במפורש שלושת מינים אלו), נראה שזה בשלושת אלו, מעבר לפשט שזה בשל שהם הכי חשובים במאכל ושתיה שמגידולי הקרקע, זה כרמז לתורה שהיא מורכבת מתנ"ך, וזה מתגלה בבנ"י שיש בנו כהנים לוים וישראלים. שכך דגן זה כנגד התורה, שבדגן יש חמשה מינים כנגד חמשה חומשי תורה, וכן התורה ישר מה' ולכן כדגן שגודל ישירות מהקנה שבאדמה (שלא כעץ שיש חשיבות לעץ שנמצא שנים ומוציא פירות כל שנה, אלא בדגן הכל גודל מחדש כל שנה מהקרקע); הכהנים בתחילה היו חמשה – אהרן וארבעת בניו, כעין חמשת מיני דגן. תירוש כנגד נביאים, שהנבואה שורה מתוך שמחה (' … ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”' [שבת ל,ב]), שזהו רמז בשמחה שביין: “ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד,טו). וזה כנגד לוים שהלוים שרים במקדש, כך שקשורים לגילוי שמחה (ושרים בזמן ניסוך היין בקרבן התמיד, כך שיש גילוי של יין). וכן גפן מרמז למשפחה ('ת"ר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל' [פסחים מט,א]), וכן בגפן באים ענבים רבים באשכול יחד, כך שמרמז למשפחה ושבט שיש הרבה אנשים יחד כמשפחה ושבט, וזהו רמז למשפחת שבט לוי; כמו"כ את הגפן מדלים על קנים של עץ אחר, שעליהם נסמך, כרמז ששבט לוי מקבל את ערי הלוים ופרנסתו משאר ישראל, שעליהם הוא נסמך. יצהר – שמן, מרמז על הכתובים, שהכתובים נאמרו ברוה"ק, ולכן נדמה כאור שמאיר ברוה"ק שזהו בשמן כרמז לאור שהשמן מאיר בנר; וכן רומז על כלל ישראל שאנו באים להאיר את כל העולם באור תו"מ שאנו עושים בעולם. (בנ"ך זה כנגד גפן וזית, ששניהם עצים, שהפרי גודל דרך העץ, כמו שהנ"ך הוא גילוי על בסיס התורה, שהנ"ך הוא גילויים שונים של אותיות התורה שמתגלות בנ"ך, כמובא ביהודי הקדוש; וזהו שנרמז: 'יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א], שכל הנ"ך בסיסו בתורה ולכן רמוז בה. לכן הנ”ך רמוז בפרי העץ שמקבל את גידולו מהעץ, כעין שהנ”ך מקבל את גילויו מהתורה). עוד נראה שבמע"ש מתחבר באכילתו בירושלים לעבודת ה' בתו"מ, ולכן זה מרמז על האבות שהם הבסיס של עבודת ה' שלנו (שאנו ממשיכי דרכם, ואנו נבחרי ה' בהיותנו ההמשך של האבות שה' בחר בם). הדגן – הלחם, הוא בסיס מאכלו של האדם, וזהו כאברהם שהוא הראשון שנבחר, כעין הבסיס לכל. תירוש – יין משמח שזה רומז ליצחק שהוא קשור לא"י, ועבודת ה' בא"י היא בשמחה (זוהר ח"ג קיח,א); וכן יצחק הוא כעולה תמימה (ב"ר סד,ג), ובקרבן התמיד מנסכים יין והלוים שרים אז, כך שמרמז על שמחה בקרבן עולה, ולכן נרמז בתירוש שמשמח. יצהר – שמן מרמז על יעקב שממנו בנ"י שמקיימים את התורה שמאירה בעולם (כנר שמן שמאיר), “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” (דברים לג,ד). עוד נראה שלימוד התורה מתחלק לשלושה: 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך"? אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם", לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד' וכו' (קידושין ל,א). 'גמ' – סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו' (רש"י). דגן כרמז למקרא, שזה מהקרקע כרמז שאת זה קיבלנו ישירות מה'. תירוש ויצהר זה פירות שגדלים דרך העץ, כרמז שהם הועברו אלינו דרך החכמים מעבירי המסורת, שזהו התושב"ע; וכן דגן זה הגידול מהקרקע כרמז מה', ואילו תירוש ויצהר זה יין ושמן שהם לאחר עשיה על ידנו, כך שהם רומזים ללימוד שדרכנו. תירוש משמח ולכן מרמז על המשניות שמשננים אותם ושמחים בלימוד התורה ("פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט,ט]). יצהר זה שמן שבו גם מאירים, כרמז שזהו הבירור שבתלמוד שמאירים את ההבנה, שמסבירים את המשניות – סברותיהם טעמיהם ויישוב סתירותיהם; ובנוסף, האש שבנר גם שורפת, כרמז שבתלמוד יש גם אש מלחמתה של תורה: 'מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה", אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב).