'ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפילה, ונדפסו בסידורים ששה זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מתן תורה, זכירת עמלק, זכירה דהקצפה, זכירת מרים, וזכירת שבת. ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו. רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא. וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרוא פעם אחת בשנה. ולכן קיימא לן דפרשה "זכור" היא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן תרפ"ה. וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפילה ובקידוש, כדדרשינן: "זכור את יום השבת" – זכרהו על היין. אבל שארי השלוש זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם' וכו' (ערוך השולחן; או"ח ס,ד). ששת זכירות אלו הם דברים חשובים ולכן יש עניין לאמרם כדי שיזכרו על ליבנו תמיד. אולי בעומקם יש גילוי של קדושה לתיקון, ולכן חשוב לזכרם כל הזמן שבכך מגלים בעולם קדושה שבאה דרכם. שאולי ישנם שש זכירות שהם פס' שאומרים בכל יום (שזה גילוי קדושה [פס'] שמתגלה על ידנו בימים), ובזה מחברים את ששת ימי המעשה (שהם ימים [כעין שמקפידים לומר את הזכירות בכל יום]) לקדושה, ששבת קדושה מצד עצמה, ואנו מקדשים (ומחברים אליה) את כל ימי המעשה, ולכן הם נרמזים בעומק ששת הזכירות, ולכן בהזכרתם אנו משפיעים לקדושה. ביום ראשון נברא האור, הוא אור הקדושה, האור הגנוז הנשמר לצדיקים לעתיד לבא: 'ואור ביום ראשון איברי? והכתיב "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"? כדר' אלעזר, דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב לח, טו) "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג, י) "אמרו צדיק כי טוב"' (חגיגה יב,א). לכן זה קשור למתן תורה בו נתנה התורה, שהיא היסוד לצדיקים ולתיקון העולם שלכן ראוי שאז ישתמשו באור הגנוז (כי לא ישתמשו בו לרעה). ביום השני ה' הבדיל בין מים לשמים, שזהו כעין יציאת מצרים בה ה' הבדיל בין המצרים לישראל – בין הגשמיים השקועים בטומאה, כעין שקועים עמוק במים למטה, לבין בנ"י הקדושים, שעולים בקדושה ומעלים את כל העולם מעלה מעלה כעין רקיע. או שאפשר להיפך, שיום ראשון כנגד יציאת מצרים שאז יצאנו כעם חדש שמתגלה בעולם (ולא עבדים של מצרים, שכעין אבודים בתוכם), ויום שני כנגד מתן תורה שאז נעשה חיבור שמים וארץ, שירדה תורה משמים לארץ ולכן קשור לרקיע ומים, שיש הפרדה בין שמים וארץ, שהארץ גשמית, ולכן עלינו לגלות בה את השמים הקדושים. וכן המים עולים לשמים ויורדים בגשם, שכך התורה ירדה אלינו ואנו מעלים את כל העולם לה', ומטהרים את העולם כעין במי טהרה. ההבדל בין שתי האפשרויות זה ע"פ הבדל מה נברא באור בראשית: 'כתנאי: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכ"א: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו עד יום רביעי' (שם), שההסבר הראשון מתאים לשיטת ר"א ור"י, ולשיטת חכמים שזה אור רגיל אז זה מתאים כנגד שיצאנו ממצרים ונעשה לנו כעין אור מחשכת הגלות במצרים (ואורנו הגדול התגלה בגלוי לכל העולם אח"כ במתן תורה, שע"י התורה אנו מגלים את מהותנו, כעין שהמאורות נתלו רק אח"כ). ביום שלישי התגלתה היבשה ונבראה הצמחיה, שזה כנגד מלחמת עמלק שהם באו מרחוק כדי להילחם בנו (שזהו כרמז לאדמה שהלכו בה כדי להילחם בנו), והם שורש טומאה בעולם שאין כסא ה' שלם עד שימחו לעתיד לבא (רש"י; שמות יז,טז), שזה כרמז לעצים – כרמז לעץ הדעת שורש הטומאה בעולם; כמו"כ עמלק בא בשל ביטול תורה: 'אחרים אומרים: אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם' וכו' (תנחומא "בשלח" סימן כה) לכן זה קשור לגילוי עץ – עץ החיים שזהו התורה "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח), שכח עמלק בא בעקבות ביטול תורה, ולכן נרמז לזכור מעשה עמלק והמצווה למחותו כנגד יום שלישי. ביום רביעי נתלו המאורות, ועובדי הע"ז היו עובדים לשמש והירח וכוכבי השמים ולכן זה מרמז על חטא העגל שעשו ע"ז (וכן רצו שיעשה להם עגל "אשר ילכו לפנינו" [שמות לב,כג], ואת כיוון ההליכה יכולים לקבוע ע"פ הכוכבים שמראים את הכיוון כעין מצפן [כוכב הצפון, וכן אפשר לקבוע בערך את הכיוון לצפון ע"פ האור מהשמש ביום]. וכן טענו זאת בשל שעלה לסיני לקבלת התורה ולכן "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", שאולי מת בשל עלייתו לשמים, ולכן זה כעין נרמז ככוכבים שבשמים). ביום חמישי נבראו העופות והדגים, שזה כרומז למעשה מרים שדיברה לשוה"ר, שלשוה"ר זה שמגלה את הנסתר, שזהו כעין רמז בדגים שהם במים ונסתרים מעין האדם; ובלשוה"ר הוא מגלה וזה עובר הלאה, כעין עוף: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (משלי י,כ). ביום שישי נבראו החיות והאדם, שזה כנגד שבת, שמטרת בריאת האדם זה להביא לתיקון העולם לעתיד, שזהו כשבת: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), ולכבוד השבת מכינים בשר בהמה (שזה הכי מובחר), וכן בשישי מקבלים שבת מבעוד יום כך שמתגלה בו גילוי שבת. שכך מתחברים את כל ימי המעשה לקדושה בזכירת ששת הזכירות. אולי יש בששת זכירות אלו כח קדושה (מהיותם פס' של תורה, ומצווה בזכירתם) להעלאת כל חושינו לקדושה, שיש באדם חמש חושים, ולכן זהו חמשה דברים ועוד אחד כנגד כל הגוף כולו (ומזה מעלים גם את כל העולם, שהאדם הוא עולם קטן), שמקשרים הכל לה'. כנגד חוש הראיה זה מתן תורה שראינו בעינינו את מתן תורה, כמו שאומרים בזכירה: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" וגו' (דברים ד,ט). כנגד חוש השמיעה זהו מעשה מרים שדיברה לשוה"ר. כנגד חוש המגע זהו יציאת מצרים, ששם הינו עבדים שעבדנו בפרך בידיים, וכן היכו אותנו שזה הרגשת מגע. כנגד חוש הריח זהו מעשה העגל, שאיסור ע"ז חמור עד שאסור אפילו להנות מריח ע"ז. (אולי גם הכועס כעין עובד ע"ז [שבת קה,ב], וכעס זהו חרון אף, לכן רומז כעין הריח שהוא מהאף). כנגד חוש הטעם זהו מעשה עמלק שהוא כעין רמז לטעם, שהוא מלקק דמם של ישראל: 'מהו עמלק? עם לק ... עמלק, עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב' (תנחומא "כי תצא" סימן ט). ושבת כולה קודש, ולכן זה כנגד האדם כולו (והעולם כולו) בקודש. שכך בקריאת שש זכירות אלו אנו מקדשים את עצמנו. אולי אפשר שבששת אלו מקשרים את התורה והאדם, שהם כנגד חמשת חומשי התורה והאדם. זכירת שבת זה גילוי של ספר בראשית שבו נאמר על בריאת העולם, ושה' שבת ביום השביעי בבריאה ולכן קבע את השבת. זיכרון יציאת מצרים כנגד ספר שמות בו מסופר על יציאת מצרים. מעשה העגל קשור לספר ויקרא שבו הקורבנות שהם היפך מע"ז (ולפי הרמב"ם הקורבנות מביאים להרחקה מע"ז. בנוסף גם הצטוו על המשכן בעקבות שחטאו בעגל [ראה ב'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]). מעשה מרים קשור לספר במדבר שם מסופר על מעשי בנ"י במדבר, שגם חטאו שם; כמו שעשתה מרים. מחיית עמלק קשור לספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, ובכניסה לארץ התחייבו שלוש מצוות שבהן גם מחיית עמלק: 'תניא רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב). במעמד מתן תורה קיבלנו את התורה, לכן הוא מרמז על האדם שהוא יחד עם התורה, שבמתן תורה קיבלנו והתחברנו לכל התורה. אולי שש זכירות כנגד ששת אלפי שנות העולם, כרמז שאנו מתקנים את כל העולם. 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (ע"ז ט,א). אלפיים שנות תוהו כנגדם גילוי בחטאים, שזהו העגל והעונש למרים; בדור אנוש החלו לעבוד ע"ז (בראשית ד,כו; רש"י), ולכן האלף הראשון כנגד מעשה העגל שהוא ע"ז. בתחילת האלף השני חי נח שהיה צדיק, ובכ"ז היו אלה שנים ללא תורה (ואף בערך באמצע היה את המבול שהרג את האנשים, כעין לשוה"ר שהורג בעולם, וכן מרים הצטרעה והמצורע חשוב כמת [נדרים סד,ב]), כרמז למעשה מרים שהייתה צדקת וחטאה. אלפיים שנות תורה מתגלה כנגדם דבר שחיבר אותנו לתורה, שזהו יציאת מצרים וקבלת התורה כהמשכה. האלף השלישי כנגד יציאת מצרים, שאברהם חי בתחילת האלף הזה ונאמר לו בברית בין הבתרים על גלות וגאולת מצרים, והגלות והגאולה ממצרים היה באלף הזה. האלף הרביעי כנגד מתן תורה שעיקר התורה זה בארץ, ובאלף הזה היו בתי המקדש שהם המשך המשכן שהוא ההמשך ממתן תורה (שהשכינה עברה אליו) ומגלים זאת בא"י ועוד במקום שיא הקדושה בארץ שזהו במקום המקדש. אלפיים שנות משיח קשורים לגילוי כנגד המשיח, ולכן זה שבת שהיא מעין עוה"ב, ועמלק שיוכחד בגאולה. האלף החמישי כנגד מחיית עמלק על מה שעשו לנו, שכך גם באלף הזה היה שיא מלכות אדום (שעמלק גם קשור לאדום – לעשו, שעמלק היה נכדו) שבתחילתו רומא הייתה המעצמה העולמית, ובסביבות סוף האלף נפלה הקיסרות הרומית המזרחית. (וכן תחילת האלף הייתה קרובה לחורבן המקדש שהרומאים החריבו). האלף השישי כנגד שבת כיון שבו יש את זמן הגאולה בעיתה (כמו שאנו רואים בעינינו בזמננו שתהליך הגאולה הולך ומתקדם) ושבת היא מעין עוה"ב, וכן בשישי מוסיפים מהחול לשבת, כך שיש בו כעין גילוי שבת. כך שבששת הזכירות כעין מרמזים שאנו מקושרים תמיד, כל הזמן (כל יום), למצוות ובכך מתקנים את כל העולם שקשור לזמן.