"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא,כו-כח). '"את הברכה" – על מנת אשר תשמעו' (רש"י). 'על מנת אשר תשמעו. פירוש: דהאי ״אשר״ אינו רוצה לומר דודאי ישמעו, דאם כן לא שייך אחריו (פסוק כח) ״והקללה אם לא תשמעו״. אלא ׳על מנת אשר תשמעו׳ נותן לפניהם הברכה. והקשה הרא״ם, דלמה לא פירש האי ״אשר תשמעו״ כמו ׳אם׳, דכן מצינו לשון ״אשר״ משמש במקום ׳אם׳, כגון ״ומולדתך אשר הולדת אחריהם" וגו' (בראשית מח, ו), דפירושו (רש״י שם) אם תוליד עוד בנים. ולא הקשה מידי, דכאן קשיא למה שינה בלשון למכתב גבי ברכה לשון ״אשר״, וגבי קללה לשון ״אם״ (פסוק כח)?. אלא כך פירושו: את הברכה נותן אליהם מיד על מנת אשר ישמעו, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (גיטין עד.), ורצונו של הקדוש ברוך הוא ליתן להם הברכות מיד, ויתחילו הברכות לבא מיד, אלא שנתן להם בתנאי על מנת שישמעו. אבל הקללה נתן להם בלשון ״אם״, דהוא תנאי שאינו מתחיל עתה, רק אם לא ישמעו – אז תהא הקללה באה. ולא כן הברכה, אשר נתינתה מיד היתה, לכך כתב אצלה ״את הברכה אשר תשמעו״. ואילו היה אומר ׳את הברכה אם תשמעו׳, לא היתה הברכה אלא כשישמעו, ואם כן מתי היתה באה? כי הברכה כתיב בה ׳ברוך אשר אינו מקלה אביו ואמו׳, כיון שאין זה רק לא תעשה, שלא יעשה דבר זה, אם לא זה היתה שהברכה מיד חלה – מתי יהיה הברכה באה, דלעולם יש ספק שמא חס ושלום יעבור, אלא הברכה באה מיד על מנת אשר ישמעו' (גור אריה). ראה עוד 'בשערי הארץ', 'על מנת אשר תשמעו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. (אולי בפשטות בא רש"י לומר מה כוונת התורה כאן, שזה נאמר בקיצור, ולכן הוא משלים כביכול את המילים. שה' אומר שבהר גריזים ובהר עיבל ינתנו הברכות והקללות, וכל זה כדי לזרזם לקיום תו"מ; לכן זהו שאומר שנותן לפניהם ברכה ע"מ אשר תשמעו למצוותיו, לזרזם לתו”מ). מניין לרש"י החילוק הזה בין הברכה לקללה, שהברכה באה מראש? מובן מדברי המהר"ל שזה ההיפך מ"אם"; ש"אם" זה קבלה לאחר מעשה, וממילא כיון שהתורה שינתה בלשון באה לומר בזה שבברכה זה לא כמו הקללה שזה במילת "אם", וממילא זהו שמרמז שזה כעין שאומר 'על מנת' שזה מעכשיו עוד לפני המעשה. אולי אפשר גם ש"אשר" מרמז על 'אשרי' (ועל 'אושר'), כמו שמביא בעל הטורים: 'ואמר אשר מלשון אשרי, שנאמר "אשרי אדם שומע לי”', ולכאורה מה צריך לומר אשרי, הרי זה ברור שאם מקבל ברכה אז אשריו? אלא שזה כתוספת למקודם שנאמר "את" שזה ריבוי (כמו שהביא בעה"ט לדרשה אחרת), שזהו שאשריו שיש לו ריבוי ברכה, ממילא זה מתפרש שמקבל עוד לפני מעשיו, שלאחריהם מקבל עליהם ברכה, ויש עוד תוספת ריבוי ברכה שזהו הברכה שמקבל עוד לפני שעשה. כמו"כ אפשר שרומז ב"אשר" שזה אותיות 'ראש', שמראש כבר מקבל את הברכה (כעין שאומר על מנת). עוד אפשר שזה מיוסד על הסבר אחר: '"את הברכה אשר תשמעו" – לא הזכיר בברכה אם תשמעו כמו שהזכיר בקללה ואמר "והקללה אם לא תשמעו”; לפי שהוא לשון מסופק ולא רצה להזכירו בענין הטובה. אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק, ולכך כתב בברכה אשר תשמעו שהוא לשון ודאי' (רבנו בחיי). ממילא ע"פ זה אפשר שבעומק יותר כאן מדובר על הבאת ברכה שה' נותן לנו כתשלום על מעשינו, ולכן זה מתפרש כעין כמו באדם שנותן לאחר שכרו, שמתי אומר 'על מנת', ומתי אומר 'אם'? זה תלוי כמה סומך על בעל המלאכה, שאם חושש שלא יתן לו אז אומר 'אם', שכיון שחושש שלא יקבל אז לא רוצה לתת כסף מראש, אבל אם בטוח שיתן לו אז אומר 'על מנת', שנותן לו מראש כי סומך עליו שיקבל; ממילא זהו כאן ש"אשר" מגלה שה' אומר שכעין סומך על האדם שיעשה, ממילא לכן גם נותן לו מראש כעין שסומך עליו, שזהו כמו באדם שאומר לחברו 'על מנת'. נראה שמזה יש עומק בכמה דרשות: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א,א). '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י). שבפשט ה' ברא את העולם כדי שבנ"י יקיימו את התורה בו; אולם גם מתוך הנאמר כאן (שמקבל מראש) אפשר שיש בזה בעומק גם לרמז שה' ברא את העולם מראש כדי שישראל יקבלו את התורה, שמראש כבר העולם נברא וניתן לנו כדי שנקיים אח"כ. שזהו "בראשית" – בהתחלה, שמראש נברא העולם בשביל ישראל שיקבלו בהמשך את התורה. מובא בב"ר: 'דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך? מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב”ר א,א). בפשט כוונת המדרש שה' ברא את העולם ע"פ התורה, שהעולם יהיה תואם לקיום התורה, שלזה נברא העולם. אולם אולי בדרש בא המדרש לומר שכמו שיש לאומן מראש את הבסיס שמכוחו הוא עושה, כך בעולם ה' הביט בתורה וראה מה ראוי לתת שכר עליה עוד מראש לפני הקיום, ולכן הביט בה וברא מראש את העולם כדי שיהיה בשביל שכר קיומה בהמשך. (וזהו ע"פ דרש "ה' קנני ראשית דרכו", שה' עשה פעולת קניין כביכול מראשית דרכו בעולם, שזהו כמו קניין שהאומר על מנת זה מעכשיו, כך ה' ברא את העולם מראש בשביל שבנ"י יקיימו אח"כ את התורה, שניתן שכר מראש, שמכוח השכר הזה נברא העולם, כדי שנקיים את התורה. וזהו "בראשית ברא אלקים”, בכח התורה שהיא ראשית ברא ה' מראש את העולם, שברא מכח השכר על התורה). אולי אפשר שמובא בגמ': 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? … דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד' וכו' (סנהדרין לח,א). בפשט הסיבה בזה היא כדי לקשר את האדם למצוות, ולכן ראוי שמיד כשיברא יכנס למצווה. אולם אולי בעומק זה גם מרמז לאדם שכל מה שנברא היה כדי שיקיים את התורה, ולכן הכל נברא ואתה נכנס לדבר שלם שקיבלת ומיד מקיים מצווה, לומר שכל מה שנברא וקבלת היה בשביל שתעשה את המצווה, שמראש ניתן לך שכר כדי שתקיים את התורה.