'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה' וכו' (תענית ל,ב). בפשטות נאמר על יוה"כ שיש בו סליחה ומחילה כיון שבו נתנו לוחות שניות, ולכן יש בו גילוי של שמחה, ועל ט"ו באב מובאות סיבות אחרות. אולם אפשר שההתחלה 'משום דאית ביה סליחה ומחילה' חל גם על ט"ו באב, שזה מגלה שענייני שידוכים נעשים בזמן שיש בו סליחה ומחילה, שביוה"כ מתגלה בכך שנתנו לוחות שניות, ובט"ו באב יש בו מהטעמים שמובאים בהמשך. שבזמן שיש סליחה ומחילה ראוי לקשר לדברים שמביאים סליחה ומחילה, שזהו שידוכים שהם קשורים להבאת מחילה, שלחתן נמחלים עוונותיו; שיש גילוי עומק שהזמן ראוי לזה. (וכיון שמתגלה בדומה לו, לכן גם מחזק את גילוי הנישואין שיהיה מוצלח). המקור שלחתן נמחלים עוונותיו הוא ביר': 'תני: חתן, חכם, נשיא, גדולה מכפרת ... חתן – "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל", בשמת שמה! אלא שנמחלו לו כל עונותיו' (יר' ביכורים ג,ג). בבבלי מובא בלשון אחרת: 'אמר רבי חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין, שנאמר (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'"' (יבמות סג,ב). 'מתפקקין – נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים' (רש"י). אמנם נאמר בלשון אחרת אבל נראה ששניהם אותו עקרון, שנמחלים לו עוונותיו, אלא שרחב"ח אומר בלשון שמסבירה כיצד זה נעשה, שזה ע"י שהוא נחשב כחדש ולכן העוונות לא מתייחסות אליו יותר, שזהו שסותם את הקשר אליו, ובכך נמחלים עוונותיו. וכל מקור אמר ע"פ הלשון שממנו למד, שביר' זה "מחלת" לשון מחילה, ובבבלי זה "ויפק" לשון פקק. אולי אפשר שלשניהם נמחל, וכך נאמר ביר', אלא שמרמז בבבלי שזה בסתם כך, אבל במקרה שבא להתחתן כדי לחטוא (כגון שבא להתחתן עם האסורים לו או שרוצה דרך נישואיו לחטוא במשהו אחר), אז אין בזה רצון מה' ולכן אז אין בזה סתימה של חטאיו אלא הם נמשכים אחריו; אבל אם סתם כך מתחתן אז עוונותיו נמחלים שכיון שנסתמים ממנו יוצא שאין להם מקום אחיזה ומתבטלים ונמחלים. בכ"א כיון שיש בחתונה משום כפרת עוונות לכן כרמז לזה היו עושים מחולות שמחה, שהצער בעולם בא מהרשעה והחטא, ולכן בביטולו יש שמחה גדולה (אולי לכן יש עניין חשוב של שמחה בעשיית המצווה, עד שאפילו נענשים על אי עשיית המצוות בשמחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" [דברים כח,מז], כיון שאם לא שמחים בעשיית המצווה מתברר שהיא לא נקיה אלא קשורה בחלקה ליצה"ר וחטאים, ולכן כעונש זה מביא לצרות בעולם שהם מגיעים מהחטאים בעולם). לכן היו עושות מחולות בבגדי לבן ('שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין' [משנה תענית ד,ח]), כרמז לטהרה וכפרת החטאים, שזהו לבן כרמז לנקי מעוונות. בנוסף היו מדגישים עניין של חסד, שהיו משאילות בגדי לבן כדי שלא יתביישו ('בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו' [שם]), שזהו חסד שגם הוא מביא לכפרת עוונות, כראוי לגלות ביום זה. חסד מביא לכפרה כמו שמובא באבות דר"נ: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח"' וכו' (אבות דר"נ ד,ה). גם היו 'ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים' (משנה שם), שעשו זאת דווקא בכרמים כדי לרמז על יין, שיש בזה שני רמזים; האחד זה רמז לחסד, ורמז שני זה להקמת בית בישראל. יין מרמז על חסד, שניתן לנחם אבלים: 'א"ר חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנא' (משלי לא, ו) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"' (עירובין ע,א) (שזה ראוי לגילוי ביום זה שקשור לכפרה); ומרמז על הקמת בית בצורה ראויה: 'ת"ר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, וישיא בתו לת"ח. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל' וכו' (פסחים מט,ב). שכך מרמזות שיביאו להקים אתם בית נאמן בישראל שיהיה מיוסד על גמילות חסד כראוי לבית ישראל. וכן בית שמיוסד על תורה ועבודת ה', שהיין ראוי לת"ח ומקשר לה' (עירובין סה,א) ודעת זקנים נוחה ממנו (מגילה טז,ב). לכן גם מביאה המשנה 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (משלי לא) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל"' וכו' (משנה תענית שם). ואילו בברייתא מובא שישנם כמה סוגים: 'תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (תענית לא,א). בפשטות המשנה הביאה את דברי המיוחסות; אולם אפשר שדברי המשנה זה דברי כל הבנות, שמצד אחד אמרו ע"פ מה שיש להם להציע (כמו שמובא בגמ'), ובנוסף היו מוסיפות שאחרי הכל מה שצריך לעמוד מול עיניו מעל הכל זה הקמת בית נאמן בישראל – תן עיניך במשפחה, להקים בית נאמן בישראל המיוסד על תורה וחסד. לכן מביאה המשנה מיד פס' על יראת השמים של האשה שזה הכי חשוב, כמו שמתגלה כאן שאומרות שאחרי הכל הכי חשוב זה הקמת בית נאמן בישראל, לשם שמים. (נראה שהתחילו ב-'שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך' שזה רמז שיבדוק ע"פ מה שיש לכל אחת להציע [יופי, יחוס או לשם שמים], כמו שמובא בגמ' שמפרטות כל אחת מה שיש לה להציע. שאז [אחרי ההתחלה] היו אומרות 'תנו עיניכם' וכו', ואח"כ ממשיכות 'אל תתן' וכו' שלא יתמקד במעלת יופיים או ייחוסם אלא לשם שמים). בסיבות של ט"ו באב יש קשר לכפרה, שביטול איסור חתונה בין השבטים וכן ביטול איסור החתונה עם שבט בנימין קשור לכפרה, כיון שבחתונה יש כפרה, שנמחלים עוונותיו. כלו מתי מדבר זה גילוי של הפסקת הגזרה על חטא המרגלים, כך שזה גילוי של כעין כפרה – שבזה בטל גילוי החטא מהעולם. וכן אז ראויים להיכנס לא"י שהיא מכפרת עוונות ('אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' [כתובות קיא,א]). וכן אז היה הדיבור עם משה 'ביחוד וחיבה' (רש"י), שזה גילוי גדול יותר של תורה, והתורה מכפרת עוונות (מנחות קי,א). היום בו ביטל הושע בן אלה את המחסומים מעליה לירושלים קשור לכפרה, שעכשיו יכולים לעלות לירושלים ולהביא קורבנות לכפרה; וכן הטעם של כריתת עצי המערכה זה גילוי שקשור למזבח שבו נעשה כפרה (וכן מיום זה מרבים בלימוד תורה בלילה, ותורה מכפרת). הבאת הרוגי ביתר לקבורה קשור לכפרה, שקבורה בארץ מכפרת: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות שם).