' ... שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה: (יחזקאל כה, יד) "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" וגו'. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא! ערק ואזל ואיגייר. ונפק מיניה ר"מ. שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר, אתא צר עלה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי – נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת ... חד אמר להו: אנא זיינא להו בחיטי ושערי, וחד אמר להו: בדחמרא ובדמלחא ומשחא, וחד אמר להו: בדציבי. ... הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוו בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו. לא שבקינהו. אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו. אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא' (גיטין נו,א). 'וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם, אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת, ואלך לי מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים. ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בהמ"ק? וכי מהו מבקש מכם? הא אינו ומבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת, וילך לו מכם!. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים, וכל דבר ודבר שהיו שומעין, היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה. לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא' וכו' (אבות דר"נ ד,ה). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא (ב'מועדי ישראל' – 'מאבקו של ריב"ז למנוע חורבן ביהמק"ד', וב'תורת המקרא' "ואתחנן" [א]) את שני המקורות האלו בחז"ל, שבגמ' יוצא שחכמים היו בעד שלום עם הרומאים והבריונים היו נגד, ואילו באבות דר"נ משמע שכל אנשי ירושלים היו בדעה נגד שלום, כולל החכמים, ורק ריב"ז (ור"א ור"י שני תלמידיו) היה במחשבה לעשות שלום. ואומר ששיטת האבות דר"נ יותר חזקה ע"פ דברי יוסף בן מתתיהו שאומר שרשב"ג נשיא הסנהדרין היה ראש מועצת המלחמה. ומעמיד שזה כנראה משום שחלקו על הנבואה של זכריה: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" וגו' (זכריה יא,א), האם באה לומר שיבוא חורבן על ערי הגוים כמו שתרגם יב"ע ('פְּתָחוּ עַמְמַיָא תַּרְעֵיכוֹן וּתְשֵׁיצֵי אֶשְׁתָּא תּוּקְפֵיכוֹן' וכו'), או שבאה לומר שיבוא חורבן על ירושלים, כמו שפרשו ריב"ז (יומא לט,ב). ראה שם. אולי אפשר ליישב בין שני המקורות ולומר שריב"ז אמנם דיבר לכלל אנשי ירושלים, אולם מי שענו לו היו אותם בריונים, שמה שמובא 'אמרו לו' הכוונה שחלק אמרו ולא כולם. שאמנם היו חלוקים החכמים על הבריונים, אולם כשאמר ריב"ז את דבריו מי שענו לו היו הבריונים, ואת זה האבות דר"נ הביאו כדי להדגיש את ההתנגדות להיכנע ולהינצל בכך, אע"פ שזה היה יכול להיעשות בקלות. ז"א לא בא לספר את כל מה שנאמר אז, אלא דווקא בא להדגיש את דברי המתנגדים להראות כמה היו בטוחים בעצמם שלא הסכימו אפילו לירות חץ כאות כניעה. או שרוב אנשי ירושלים היו כדעתם של הבריונים, ולכן זה נאמר כך לבטא שזו היתה דעתם של רוב אנשי ירושלים. עוד אפשר שמודגש באבות דר"נ: 'וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים', שזה היה דווקא בתחילה שאז עוד היו בטוחים שלא יחרב המקדש, למעט ריב"ז שטען כך הרבה שנים קודם לחורבן ('ת"ר: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן. עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה יא, א) "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך"' [יומא לט,ב]), בשל מחלוקתם על הפס' בזכריה. אולם במשך הזמן (שזהו שמופיע בגמ' קודם שאספסיינוס עשה מצור במשך שלוש שנים) שראו שהמצב נעשה קשה וחוטאים הרבה בשנאת חינם, הבינו שהפס' הזה יכול להתפרש גם על המקדש (כדברי ריב"ז) ולכן אז כבר החלו לטעון החכמים נגד הבריונים שכדאי לעשות שלום. אמנם רשב"ג היה נשיא הסנהדרין ועמד כאחד מראשי מועצת המלחמה, אולם זה כיון שלא הפקיר את ישראל, שהבין שלא יכנעו ולכן יש לעמוד במועצת המלחמה כדי לשפר כמה שאפשר את המלחמה (או שחלקו עליו רוב החכמים). עוד אפשר שבגמ' מובאים דברי החכמים שהציעו שיעשו שלום, והבריונים סירבו ורצו לצאת להילחם, וחכמים אמרו שלא יצאו למלחמה כי לא ינצחו. וכל זה מובא בתוך הסיפור ששלושת עשירי ירושלים מימנו אוצרות תבואה ועצים, ולאחר הויכוח עם חכמים הבריונים שרפו את אותם אוצרות ואז נעשה רעב. כך שאולי חכמים הציעו שיעשו שלום אבל לא דרשו זאת כיון שהיו להם אוצרות תבואה שיכלו להתקיים בהם במשך 21 שנה, לכן לא היו לחוצים להיכנע לרומאים, אלא רק הציעו זאת כאפשרות וכיון שהבריונים סירבו אז לא התנגדו להם, אלא רק הדגישו שלהילחם ולנצח לא יוכלו בשל גודל כוחם של מחנה הרומאים. לכן אפשר שכאשר ריב"ז טען לפני אנשי ירושלים שיכנעו לרומאים, הבריונים סרבו וטענו שרוצים לצאת ולהילחם, והחכמים שתקו כי לא רצו לדרוש כניעה לרומאים (לצאת נגד דברי הבריונים שלא להיכנע) כי סמכו על האוצרות וחוזק החומות שלא יוכלו לנצחם, (אבל גם לא רצו שיצאו להילחם) אלא יהיו תחת מצור ארוך עד שהרומאים יתייאשו במשך השנים (ונבואת זכריה שיחרבו ערי הגויים זה יעשה בהמשך אח"כ). לכן רק הבריונים ענו לריב"ז בהתנגדות לכניעה לרומאים. עוד אפשר שיש לחלק בין כניעה לעשיית שלום; ששליחת חץ זה אמנם דבר קל ופשוט והיו חוסכים להיות במצור, ולכן ריב"ז רצה בכך (ובפרט שידע שירושלים תיחרב ע"פ פרשנותו לנבואת זכריה), אבל יש בזה אות של כניעה, ולזה כל אנשי ירושלים לא הסכימו. לעומת זאת בגמ' מובא על מה לא היו בהסכמה, שזה האם לעשות שלום עם הרומאים, לא בצורת כניעה אלא שלום מכובד, שיכריזו שלא באים להילחם ברומאים; שזה כמשקל נגד לדברי בר קמצא שאמר 'לקיסר: מרדו בך יהודאי' (גיטין שם), שבזה התווכחו החכמים והבריונים. (אמנם באבות דר"נ נאמר שאמרו שיצאו למלחמה, אבל אפשר שזה דברי הבריונים, ואילו החכמים שתקו. או שחכמים סברו שכניעה זה ביזיון לישראל ולקב"ה, ולכן ביציאה למלחמה בשביל שלא להיכנע בזה הקב"ה יעזרם לנצח, ומה שהתווכחו עם הבריונים זה על האם להימנע מעשיית שלום, שלצאת למלחמה בלי לנסות למונעה ע"י עשיית שלום בזה לא יצליחו במלחמתם; שסמכו על נבואת זכריה ע"פ תרגומו של היב"ע שינצחו ויחריבו את ערי הגויים, כשיצאו למלחמה אם לא ישלימו איתם הרומאים [גם אם לא יעשו מעשה של כניעה]).