"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי" (דברים ה,יח). עשרת הדברות נכתבו בשני לוחות הברית, כאשר הלוח הראשון (חמשת הדברות הראשונות) קשורות לבין אדם למקום, וחמשת הדברות השניות הם בין אדם לחברו. וחמשת הדברות (הראשונות והשניות) נכתבו זה מול זה, שכך זה מרמז על קשר בין חמשת הדברות הראשונות לחמשת הדברות השניות; ראה 'בשערי הארץ', 'שני לוחות הברית “כשני עפרים תאומי צביה”', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. בעשרת הדברות כלולה כל התורה, כל תרי"ג המצוות, כאשר במצוות יש חלק במעשה חלק בדיבור וחלק בלב (ראה שם, 'לוחות הברית ועשרת הדברות'). אולי אפשר שהתורה רמזה לכל זה בפס' הזה שנאמר ישר אחרי עשרת הדברות ומתייחס אליהם וללוחות הברית. "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר", המילה "את" באה לרבות (פסחים כב,ב), שאמנם נאמרו עשרת הדברות בסיני, אבל הדברים האלו יש בהם ריבוי כיון שזה לא רק מה שנאמר בהם כפשטם, אלא זה כולל בתוכם את כל תרי"ג מצוות התורה. וכעין רמז שזה קשור להר סיני – "בהר", כרמז שמשה המשיך אח"כ לקבל את התורה בהר סיני במשך ארבעים יום, שזה מה שהיה מרוכז באותם עשרת הדברות ששמעו בהר – מה שהתגלה בהמשך בהר (תרי”ג המצות). "מתוך האש הענן והערפל", שלושה דברים כרמז לשלושת הדברים שיש בהם גילוי מצווה, שזהו מעשה דיבור ולב. האש היא גלויה והולכת ושורפת שזה כרמז למעשה שפועל בעולם, בפרט שעם האש עושים דברים גדולים ביותר בעולם (חימום, בישול, התכה, אור וכדו') לכן זה מרמז על המעשים. ענן מרמז על דיבור כיון שכאשר אדם מדבר נעשים אדים מפיו כעין ענן שהוא אדים. ערפל מרמז על הלב, כיון שבערפל לא רואים מה שיש בתוכו, שכך הלב הוא מכוסה ואינו נראה מבחוץ כמו המעשה והדיבור שהם חיצונים, אלא הלב הוא נסתר ומכוסה כעין בערפל. אולי זהו שהיו שלוש מחיצות: '"ומשה נגש אל הערפל" - לפנים משלשה מחיצות: חשך ענן וערפל. חשך - מבחוץ, ענן - מבפנים, ערפל - לפני לפנים, שנא' "ומשה נגש אל הערפל"' (מכילתא; שמות כ,יז). שזהו כעין שהמעשה הוא חיצוני לאדם (ואף לאחר שעשה מעשה מעשיו נשארים במקום, גם לאחר שהוא הולך, כך שיוצא מרחק בין מעשיו לבינו), הדיבור הוא יותר פנימי, שבא מהלשון שבתוך הפה (וזה נשמע לקרוב אליו), והלב הוא הכי פנימי בתוכו. שכך ה' הראה בגילוי חיצוני כנגד התורה שנותן בעשרת הדברות שיש בה שלושה חלקים. "קול גדול ולא יסף", '"ולא יסף" – מתרגמינן: לא פסק, כי קולו קיים וחזק לעולם' וכו' (רש"י). הרי שיש רמז על המשכיות, שבפשט הכוונה שדבר ה' לא נפסק מגילויו שמשפיע בעולם, או שלא פסק במשך דיבורו (שלא הפסיק באמצע הדברות כאדם שנושם באמצע), אבל אולי גם רומז שהיה המשכיות לקול הגדול במשך הדברות עצמם, לומר שלא הפסיק כיון שהכל קשור זה בזה. ויותר מזה ע"פ הרמב"ן: 'והנכון, כי האומר: לא פסק, עשה "יסף" מן: "ונאספה שמחה וגיל” (ירמיהו מ״ח:ל״ג), "תוסף רוחם יגועון” (תהלים ק״ד:כ״ט), שענינם לדעתו המנע הדבר. יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות. וכן אמר: "ויתנבאו ולא יספו” (במדבר י״א:כ״ה)' (רמב”ן בפס'). הרי שבא להדגיש שבכל הדברות היה את גדלו ותוקפו של הקב"ה; ולכאורה מה החידוש למה שלא יהיה כך? בפשטות אפשר שבא לחדש שלא תחשוב שיש חילוק בין שתי הדברות הראשונות שנאמרו בלשון נוכח לשאר שנאמרו בלשון נסתר (שזה גם מלמד שבנ"י שמעו רק את שתי הדברות הראשונות [ראה כמה דעות בזה ב'תורת המועדים', 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), לכן מדגיש שבהכל היה את מעלתו של הקב"ה. אולם אולי אפשר שבא לרמז שבלוחות יש שני חלקים, חלק אחד כנגד בין אדם למקום וחלק שני בין אדם לחברו, ולכן יכולתי לחשוב שבגילוי שבין אדם למקום יש יותר חשיבות למעלת הקב"ה כיון שזה קשור למעמד האדם מול קונו, לכן מדגיש שבהכל יש את גדלו ותקפו של הקב"ה, כיון שגם בחלק השני, של בין אדם לחברו יש המשכיות של מעלת ה', שהכל קשור זה בזה, ששני החלקים קשורים זה בזה. וכאות לזה ששני החלקים קשורים זה בזה: “ויכתבם על שני לחת אבנים", ה' כתב את הדברות על שני לוחות האבנים שכך נקרא זה כנגד זה, כרמז שהדברות שבלוח הראשון מתגלות גם בעניין של הדברות שמופיעות בלוח השני. ומסתיים ב"ויתנם אלי", שגילוי התורה נעשה ע"י מי שראוי להביא את התורה לישראל כמו משה, שהוא מסר נפשו על ישראל; שדווקא אחד כזה שעומד ודורש בטובתם של ישראל תמיד ומדריכם בדרך נוחה וישרה, הוא שראוי לחברם לתורה, הוא ראוי שתתגלה התורה על ידו.